מדיניות הדיור הציבורי תשמר את מעגל העוני

היום (ג') מציינים בישראל וברחבי העולם את יום המאבק בעוני . דו"חות העוני מראים כי ישראל מובילה בין מדינות ה-OECD בשיעור העוני ובאי-השוויון. מטרת העל של מדיניות הדיור הציבורי בישראל היא לספק מענה דיור הולם למשפחות החיות בעוני. עם זאת, ולמרות מאבקם של פעילים חברתיים בתחום זה, מדיניות הממשלה מעמיקה את העוני והמצוקה.

דיור ציבורי - כותרות אחרונות בערוץ הנדל"ן :

• "עם 1,000 שקל אי אפשר אפילו לשכור מחסן"
• חרף ההתנגדויות: אושר חוק הדיור הציבורי
• מחלוקת בקואליציה הפילה חוק הדיור הציבורי
  

מחאת הדיור של קיץ 2011 גייסה מאות אלפי אנשים למאבק, שלהדיו אנו עדים עד היום. מאבקם של המתגוררים בדיור הציבורי, לעומת זאת, נותר תמיד נחלתן של אוכלוסיות מוחלשות, וככזה - זכה להד מצומצם בהרבה. ברצוננו לפרוש את נקודת מבטינו, כעובדות סוציאליות המטפלות בנפגעי מדיניות זו, ולהמחיש את הקשיים הטמונים בה באמצעות שתי דוגמאות הנמצאות בטיפולינו.

אדווה ואיתן (שמות בדויים) מתגוררים ביישוב קטן יחסית הנחשב מבוסס. הם נעזרים במחלקה לשירותים חברתיים בקבלת מצרכי מזון מדי שבוע, הנחות שונות, בגדים, ציוד וצרכים נוספים. איתן שירת שירות צבאי קרבי מלא, ועד היום עושה שירות מילואים פעיל. אדווה מתנדבת מעת לעת בפעילויות בבית הספר של ילדיהם.

לבני הזוג 4 ילדים ועד לפני כשנה עבדו משמרות ארוכות כמחסנאי וכפועלת במפעל. הם תיאמו ביניהם את המשמרות, כך שבכל עת ימצא מי מהם עם הילדים, יספק ארוחה חמה, חינוך וחום הורי. השניים גרים בשכירות בדירה קטנה ומשלמים כ-3000 שקל בחודש, אולם בגלל משכורותיהם הנמוכות - כמעט מדי חודש הם בסכנת פינוי מהדירה.

לרוע המזל, צברו אדווה ואיתן חובות רבים, והבנקים מעקלים את הכנסותיהם. משרד השיכון לא הכיר בהם כזכאים לדיור ציבורי פעם אחר פעם. בדחייה האחרונה הוסבר להם שהכנסתם, שעמדה באותה העת על 8,960 שקל, גבוהה מהסכום לזכאות - הנמוך מ-5,652 שקל.

בני הזוג הבינו היטב את המסר שמעבירה להם המדינה: אם הם רוצים דירה, עליהם לוותר על חלק ניכר מהכנסתם. לאחר לידת הילד הרביעי, ואי-היכולת לממן מעון עבורו (כ-750 שקל בחודש), אדווה התפטרה ונשארה בבית לטפל בתינוק. כתוצאה מכך, הכנסתם ירדה משמעותית, וכעת סביר כי יעמדו בני הזוג בקריטריונים לזכאות.

(צילום: שאול גולן)

מדיניות הדיור יוצרת מלכודת עוני

סיפור זה מבטא את מלכודת העוני שיוצרת מדיניות הדיור של הממשלה. במלכודת זו נתונות משפחות רבות, המבקשות לקבל סיוע - אך נדרשות לשם כך להוריד למינימום את רמת חייהם הנמוכה גם כך.

לפני מספר שבועות אישרה כנסת ישראל בקריאה ראשונה את הצעת התיקון לחוק הדיור הציבורי. התיקון לחוק יביא לחידוש מכירת הדירות בדיור הציבורי, כאשר ההכנסות יופנו לסיוע בשכר דירה לזכאים, אך לא לרכישת דירות חדשות. זאת, בניגוד להמלצות ועדת טרכטנברג, לפיהן יש לעצור את מכירת הדיור הציבורי במיידי. כלומר, מלאי הדירות בדיור הציבורי ילך ויקטן - והמשמעות עבור אדווה ואיתן ועבור 30 אלף זכאים נוספים לדיור ציבורי היא המתנה של שנים רבות, אשר לא ברור מתי ואם תגיע לקצה.

בינתיים, יאלצו בני הזוג להסתפק בסיוע בשכר דירה המוערך בכ-1,470 שקל, יתקשו לעמוד בהוצאות השוטפות וחובותיהם יתפחו. לאחר שוויתרה אדווה על הכנסתה, היא אינה מרוויחה כסף בזכות עצמה, ממעטת במפגש עם מבוגרים, עוסקת בעיקר בטיפול בתינוק ובעבודות הבית, ואינה מתפתחת מקצועית. היא אישה נבונה אשר מעוניינת לעבוד, ובבית היא מרגישה "נבולה".

המצב הכלכלי הדחוק אף גורם לעליית המתח בבית של שני ההורים - ביניהם ומול ילדיהם. אדווה ואיתן הם אנשים חרוצים הנאבקים יומיום כדי לשפר את מצבם, ובכל זאת - המדיניות החברתית-כלכלית הקיימת היום בישראל לא תאפשר להם לצאת מהעוני.

למעשה, מדיניות זו של הממשלה לא רק שתשאיר את אדווה ואיתן במעגל העוני, אלא תשמר את העוני כרב-דורי. בתנאי חיים אלו יתקשו ילדיהם, לאורך זמן, להצליח בלימודיהם, לחוש את ביתם כמקום מגן ומוגן, ויתקשו להגיע ללימודים אקדמיים ולהפוך למבוגרים התורמים ומועילים בחברה.

לא חייבים לחסל את הדיור הציבורי

סיפורם של תהל ויהודה (שמות בדויים) ממחיש בעיה אחרת במדיניות הנוכחית. תהל ויהודה נשואים ומגדלים 4 ילדים בדרום תל-אביב ונחשבים זכאי דיור ציבורי. לפני כ-9 חודשים קיבלו דירה בצפון הארץ, לאחר המתנה ארוכה. בני הזוג לא היססו, ולמרות ההשלכות שיש לעזיבת המרכז ומעבר לצפון הארץ (ניתוק ממעגלי התמיכה ומעבר לאזור אבטלה כרונית), קיבלו את הדירה המוצעת. אולם, כאן לא תם התהליך.

ראשית, לדירה נדרש שיפוץ ובני המשפחה נאלצו להמתין ארוכות ללא ידיעה מתי תוכל לעבור. שנית, תהל ויהודה נדרשו לשלם פיקדון ושכר דירה מראש (כ-4,500 שקל) - סכומים שאינם אפשריים להשגה עבורם. בנוסף, נדרשו לחתום על הוראת קבע, בעוד שבשל מצבם הכלכלי חשבונותיהם מעוקלים. לדרישות אלו הוצב זמן יעד והובא לידיעתם כי באם לא יסדירו אותן בזמן, יאבדו את הדירה. דרישות אלו מהוות חסם רציני ביכולתן של משפחות הממתינות לדיור הציבורי לקבל את המגיע להן - דירה.

אז מה אפשר לעשות? כעובדות סוציאליות העובדות עם משפחות שחיות בעוני, אנו יודעות שחיסול מלאי הדיור הציבורי הוא אסון למשפחות רבות. המדינה חייבת לייצר דירות רבות נוספות לדיור הציבורי, גם באזורים מבוססים בהם יש היצע של עבודה. בנוסף, חשוב להרחיב את הקריטריונים לזכאות, כך שיאפשרו לכל מי שזקוק לסיוע לקבל אותו, מבלי שייאלצו לבחור בין הכנסה ובין זכאות.

סיוע בשכר דירה אינו מענה מספק, לא רק מכיוון שאינו מותאם ליוקר המחיה, אלא גם מכיוון שחושף את המשפחות למעברים רבים, לחוסר יציבות, ולאפליה בשוק הדירות הפרטי. הניסיון ממדינות אחרות מלמד שמהלך שכזה יוביל לעליית מחירי הדיור, יחליש יותר את המוחלשים ממילא ויעמיק את העוני.

לא חייבים לחסל את הדיור הציבורי. אם הממשלה תהיה מעוניינת בכך, ניתן להציל אותו. דוגמאות להצלחה בשיקום הדיור הציבורי ניתן למצוא בבריטניה ובארה"ב, שם פותחו מודלים משותפים לדיור ציבורי בהשתתפות המדינה, המגזר הפרטי והמגזר השלישי. המשפחות של אדווה ואיתן ושל תהל ויהודה, ומשפחות אחרות במצבים דומים, הן המראה שלנו - הן הקלון שלנו כחברה וכמדינה, ולכן הן באחריותנו. באחריותנו לשנות את המצב של הדיור הציבורי בישראל.