אין בת פרעה: הפליטים נרדפים, והשיירה עוברת
איני יודעת ואני מקווה שלעולם גם לא אדע מה הייתי עושה לו הייתי במקומה של בת שבע, ואי אפשר לדרוש מקורבנות לעשות את מה שבת פרעה עשתה. אבל אנחנו כבר לא קורבנות, ועם הכוח שבמדינה - באה גם אחריות. כמה חבל שבת פרעה היא יחידת סגולה
באנה, באנה הבנות
הפרשות החותמות את ספר בראשית מתאפיינות בהעלמת הנשים מזירת ההתרחשות. בניגוד לכך, נפתח ספר שמות בתצוגה מפוארת של הנשים הגדולות של ימי השעבוד והמדבר: שפרה ופועה המיילדות, בת לוי, אחות משה, בת פרעה, בנות יתרו וביניהן ציפורה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המכנה המשותף והבולט של נשים אלו הוא בחירתן להיאבק ברודן הורג הילדים, ולהושיע את המושיע - הלא הוא משה. גם ביחס לציפורה שלא נאבקה בפרעה, מסופר כי נאבקה בדמות פלאית שאיימה על חייו של משה. הנה כי כן, כל נשות שמות, בלי יוצאת מן הכלל, בוחרות לסכן את חייהן במאבק מתריס מול הפטריארכיה (כן... למען הפטריארך החדש, כמובן).
הנסיכה מפגינה אומץ
סיפורה של בת פרעה מעורר הערצה: בת הרודן, שחיה את חייה בטוב וברווחה, בוחרת למרוד בפומבי בהוראת השמד של אביה, להציל ילד עברי, לשתף פעולה עם אם הילד ועם אחותו, ואם לא די בכל אלה – היא מעניקה לתינוק שם שהוא הפגנה, הצהרה פומבית על הפרת מצוות אביה: "ותקרא שמו משה ותאמר: כי מן המים משיתיהו".
התותחים רועמים והנערות רוחצות
כזכור, סיפורה של בת פרעה מתחיל ברגע תמים למראה, כשהיא יורדת עם נערותיה לרחוץ ביאור. גם בסיפור
דוד ובת שבע משמשת הרחצה של הגיבורה נקודת ראשית לעלילה. חוטים רבים של קשר ניתן לרקום בין שני הסיפורים. בדברים הבאים אני רוצה להשוות בין סיפורי הרחצה הנשית, וללמוד מהם על מודלים של התערבות נשית באכזריות שלטונית.
שתי חוויות הרחצה - זו של בת פרעה וזו של בת שבע - מתוארות על רקע מוות אכזרי ולא טבעי. הרג של גברים שאותו יוזמים השליטים. פרעה עוסק בהשמדת עם, ואילו דוד שולח את בני ישראל לחרף נפשם במלחמה ולהשחית את בני עמון, בעודו יושב בביתו שבירושלים.
הרחצה הנשית מסמלת ניתוק בין עולם הנשים לעולם הגברים. אלה רוחצים בדם, ואלו רוחצות בשמנים ובמים. הנשים לא יזמו את המלחמה, והן לא משתתפות בה. הרחצה מתרחשת באזור לימינאלי, אזור החושף את "עולם הנשים" ל"עולם הגברים", ומאפשר מפגש בין השניים. בת פרעה מתרחצת ביאור המלא בגוויות הילדים שנרצחו בפקודת אביה, ובת שבע רוחצת מול גגו של דוד.
השהיה באזור הגבול מזמנת לשתי הנשים אתגרים לא פשוטים. זו שעת הדמים של המלכים, והן נקלעות לתוכה, וברור שכנשים הן חפץ, הן אובייקט, הן בשוליים הלא נחשבים של "הסיפור הגברי הגדול".
בסיומו של הסיפור יהיו שתי הנשים אחראיות להולדתו של מנהיג העם היהודי: בת פרעה מצילה ואומנת את משה שיוצא את ישראל ממצרים, ובת שבע יולדת את שלמה שיבנה את בית המקדש. ואפילו השמות של שני המנהיגים כל כך דומים.
ובכל זאת - ההבדל
ההבדל הגדול בין בת פרעה לבת שבע הוא בבחירה או ביכולת להפוך מאובייקט לסובייקט. להפוך מקורבן פסיבי של האירוע הנפשע, ללוחמת חופש וצדק. ואכן, האקטיביות של בת פרעה מודגשת לאורך כל הסיפור, והטקסט הקצר אודותיה מכיל אחד-עשר פעלים: ותרד, ותרא, ותשלח, ותקחה, ותפתח, ותראהו, ותחמול, ותאמר, ושוב: ותאמר, ושוב: ותאמר, ותקרא שמו.
לעומת זאת, מעטים וקשים הפעלים המיוחסים לבת שבע: רוחצת, ותבוא אליו, מתקדשת מטומאתה, ותשב, ותשלח, ותגד. שיא ההבדל הוא כמובן בייחוס החמלה לבת פרעה, ו"ההתקדשות מהטומאה" לבת שבע. לא זו אף זו: שתי הנשים מדברות. כשבת פרעה מדברת, היא למעשה מחלקת הוראות שתכליתן להציל את הילד, ואילו בת שבע מדברת רק לאחר שהיא מגלה כי התעברה, והיא עושה זאת למען עצמה (שמואל ב י"א, ה'): "וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי".
אסור לשפוט את בת שבע
ההבדל בין שני המנהיגים בולט וצריך להיאמר. אין דין פרעה כדין דוד. ובכל זאת, בשני הסיפורים המנהיגים נוהגים באדנות בחיי הנתינים, והנשים נמצאות מחוץ למשחק האכזרי. בשני הסיפורים הנשים נדחפות לרגע אל הזירה הגברית. המספר לוכד את מלכות האמבטיה והן, בעל כורחן אולי, מצטרפות לעלילה לא להן.
על רקע הדמיון הספרותי, מפתה לערוך השוואה מוסרית בין בת שבע לבת פרעה, אבל זו השוואה אסורה. המבחן המוסרי הוא מבחנו של התוקפן, של בעל הכוח המנצל לרעה את סמכותו. אסור מכל איסור להטיל את העול המוסרי על הקורבן ששתק. קורבנות הם קורבנות, ואין מה להתפלא ובוודאי שאין לבקר את בת שבע.
אסור לדרוש מקורבן לסכן את חייו למען הזולת. איני יודעת ואני מקווה שלעולם גם לא אדע מה הייתי עושה לו הייתי במקומה של בת שבע. אי אפשר לדרוש מקורבנות לעשות את מה שבת פרעה עשתה. בת פרעה היא יחידת סגולה. בת פרעה היא אישה נערצת.
כשקורבן הופך לשליט
בני האדם החיים בשולי "ההתרחשויות הגדולות" נמצאים גם בשולי התביעה לאחריות מוסרית על התרחשויות אלו. כוח ואחריות כרוכים זה בזה. אי אפשר להאשים את בת פרעה ברצח התינוקות העבריים, ואי אפשר היה לדרוש ממנה להציל אותם. גם אי אפשר להטיל על בת שבע את האחריות להצלת אוריה בעלה.
היהודים והנשים היו על פי רוב הקורבנות של שליטי המדינות ובעלי הכוח, וממילא לא נשאו באחריות מוסרית על פשעיהם. המהפכה הציונית והמהפכה הפמיניסטית, שהתרחשו בערך באותה התקופה, שינו, או לפחות אפשרו שינוי של יחסי הכוח: ליהודים - מדינה, ועל כן אחריות על "ההתרחשויות הגדולות", ולנשים - אפשרות להנהיג ולשלוט, לבחור ולהיבחר. המבחן הפמיניסטי כמו המבחן הציוני הוא מבחן היכולת להפסיק לתפוס את עצמנו כקורבנות, ולהתחיל לקחת אחריות מוסרית על הנעשה סביבנו, ובוודאי תחת חסותנו.
אנחנו, כישראלים, לא יכולים להמשיך ולהחזיק בנרטיב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". לקחנו אחריות על גורלנו, הקמנו מדינה, ייצרנו נשק, כבשנו שטחים. אנחנו לא קורבנות, אנחנו שליטים, ויש לנו אחריות מוסרית.
גם אנחנו, הנשים, תופסות יותר ויותר עמדות כוח המחייבות אותנו בפריעת השטר המוסרי. תם העידן שבו יכולנו לדבר רק על יציאתנו מעבדות לחרות. חלק מהנשים כבר השתחררו מהשעבוד באופן חלקי או מלא, ואנו, הנשים הלא משועבדות, חייבות לראות את עצמנו מאותגרות מוסרית על ידי הכוח החדש שהופקד בידינו.
שליטעללות - והשליט הזה הוא אני
הטקסט שפרופ' רחל אליאור פרסמה השבוע בדף הפייסבוק שלה, כל כך נכון ומדויק, שלא נותר לי אלא להביאו כלשונו:
"שליטעללות' הוא הביטוי המופלא שטבעה המשוררת הפולנייה החכמה והראויה לתהילה, ויסלבה שימבורסקה, בתרגומו של דוד ווינפלד, שאותו ניתן להחיל במדויק על מעשי הממשלה השבוע ביחס לפליטים האפריקנים שהועלו בכוח על ידי המשטרה לאוטובוסים, אחרי שהלכו ברגל בקור המקפיא מהכלא ('מתקן שהייה בסהרונים', בעברית הסהרורית השקרית של הממשלה), מבלי שניתן להם למחות או להפגין על אי-הצדק שנעשה להם, ומבלי שאיש האזין לדבריהם ולתחינתם.
"הורינו, סבינו וסבותינו, חברינו וקרובינו, היו גם הם עד לא מכבר פליטים נרדפים, רעבים ותשושים שהתדפקו על דלתות נעולות ולבבות ערלים בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אבל ממשלת הזדון אז והיום בכל העולם דרכה אחת: כוח, אלימות, התנכרות והתנשאות, מנעולים ושרשראות, בלי אף שמץ של אנושיות, חמלה או הבנה לרצון המוצדק תמיד של הנרדפים לחיים של כבוד ושוויון, צדק וחירות.
"קורט טוכולסקי, הפליט הנואש והנרדף בידי הממשלה הנאצית, אמר את המשפט החרוט על קירות 'יד ושם' שאותו ראוי להזכיר לממשלת ישראל השכם והערב: 'ארץ אינה ניכרת רק במעשיה, אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת".
ובבית המדרש של הטוקבקים
אני מניחה שכמה חברות נשמו לרווחה כשגילו שהרב יעקב אריאל צעד קלילות אחורה, והוא כבר טיפה פחות מדיר אותנו, הנשים, ומתיר לנו לעיתים ללמד תורה בבית כנסת: "אם השיעור אינו חלק מהתפילה או המשכה, והאישה לבושה כדין – מותר". תודה. נרגענו. עכשיו אנחנו מרגישות כמעט בני אדם.
אבל על מנת להוסיף ולהרחיק נשים מעמדות כוח בבית הכנסת, גייס הרב אריאל לעזרתו את פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל: "נחמה ליבוביץ' סירבה לתת שיעורים בבית כנסת בכלל, גם שלא בשעת התפילה, גם כאשר לא היה מקום אחר מתאים". זו שיטה עתיקה ומוכרת. כל מי שקרא את סיפור שרה והגר; כל מי שראה את הסרט "פנסים אדומים", מכיר אותה – הפטריארכיה משסה אישה באישה על מנת להגביר את שליטתה.
אז שוב פניתי לחברותיי וחבריי הפדלחו"שים (פמיניסטיות דתיות בלי חוש הומור), ובדקתי האם כצעקתו. ובכן, נחמה ליבוביץ' לימדה גם לימדה בבתי כנסת, והיא לא היססה ללמד מעזרת גברים, ללמד קהילה נפרדת או ללמד בבית כנסת לאחר שהסיטו את המחיצה.
ולהלן כמה מהשאלות שהעלו חברות וחברי הקבוצה: א. האם בשם הלכות "צניעות", מותר לסלף את ההיסטוריה? ב. למה הרב אריאל לא לוקח אחריות אישית על הרצון להדיר נשים? מה פתאום הוא זקוק לעזרתה של מו"ר פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל? ג. נחמה ליבוביץ' נולדה לפני יותר ממאה שנים ונפטרה לפני שש-עשרה שנים. היא כנראה לא הייתה פמיניסטית, אז מה?!
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
