התקציב הראשון: איך מחלקים מיליארד שקל?
מבט בתקציב המדינה הראשון מגלה איך התמודדה ישראל הצעירה עם תקציב זעום. המדינה אז היתה גוף שלטוני מצומצם, חלש ודל, שלא ראה את עצמו כמחוייב בהספקת שירותים כלליים בהיקף נרחב. עד כמה, אם בכלל, זה שונה מהיום? התשובות לפניכם. פרק ראשון בסדרה
מונח בספרייתי עותק מתקציב המדינה הראשון של מדינת ישראל לשנת הכספים 1949/50 שהוגש לאישור הכנסת הראשונה (ראו מטה את תמונת הכריכה). זהו מסמך היסטורי מרתק. תקציב ההוצאה הסתכם אז ב-40 מיליון ו-170 אלף לירות ישראליות. אם נשערך סכום זה לימינו אנו - הרי שמדובר בסכום של כ-1.3 מיליארד שקל בלבד.
טורים נוספים מאת יוסף פריצקי :
- הישראלים משלמים כפול על אותו שירות?
- איך מאריכים היתר לחיפוש נפט? בשקט בשקט
- יש דיור מוזל בישראל - אבל לא לכולם
כיום תקציב הוצאות המדינה הוא כ-395 מיליארד שקל. אוכלוסיית המדינה בשנתה הראשונה מנתה רק כחצי מיליון נפש וכיום היא מונה כשמונה מיליון, קרי עלייה של פי 16 באוכלוסיה. מנגד, עלה תקציב ההוצאות של המדינה פי 300 מן התקציב הראשון שלה. אם בשנת 1949 הוציאה המדינה על כל תושב (בערכי היום) כ-2,600 שקל, הרי שכיום ההוצאה לתושב מסתכמת בכ-50 אלף שקל – כמעט פי 20 משווי ההוצאה לתושב בתחילת ימיה.
הגידול העצום הזה בהוצאות המדינה על אזרחיה נובע לא רק מעליית התוצר ורמת החיים אלא מכך שבמהלך 65 השנים נדרשה מדינת ישראל למעורבות רבה הרבה יותר בחיי אזרחיה ותושביה ובאספקת שירותים ומוצרים בהיקפים ששיעורם וכמותם כלל לא נודעו עם הקמתה.
כך, לדוגמה, משרד האנרגיה והמים – כלל לא היה אז בנמצא. גם לא משרדי השיכון, הגנת הסביבה, התיירות והתקשורת. הם לא היו, משום שתפיסת המדינה דאז הייתה של מדינה המספקת שירותים מינימליים לתושביה. בהנהלה הראשית של משרד הבריאות הועסקו אז רק 70 עובדים, ותקציבו הכולל של המשרד (לרבות החזקת מרפאות ובתי חולים) הסתכם בשלושה וחצי מיליון לירות (השווים לכ-115 מיליון שקל בערכי היום. תקציב משרד הבריאות לשנת 2013 הוא כמעט 23 מיליארד שקל).
המדינה דאז היוותה גוף שלטוני מצומצם, חלש, דל תקציב שגם בגלל צוק העתים וגם בגלל התפיסה הכללית של היישוב דאז – לא ראתה את עצמה כמחוייבת בהספקת שירותים כלליים בהיקף נרחב.
אחת הסיבות לכך הייתה שהיישוב העברי דאז, הקים לעצמו באופן וולנטרי גופים ומוסדות שדאגו (או לפחות, היו אמורים לדאוג) לענייני חברה ורווחה וביטחון. דוד בן גוריון, מקים המדינה וראש ממשלתה הראשון, התעקש על ממלכתיות בעיקר בתחומי הביטחון וההגנה. הוא פירק את המחתרות והקים את צבא ההגנה לישראל.
מנגד – הוא (או יותר מדויק, מפא"י) איפשרו לגופים שאינם ממלכתיים לפעול, כמעט באין מפריע, בשדה הכלכלי הישראלי. קופת חולים של ההסתדרות – סיפקה
שירותי בריאות. "סולל בונה" ו"שיכון עובדים" סיפקו שירותי מגורים ותשתיות. הקואופרטיבים לתחבורה סיפקו שירותי תחבורה. וכן הלאה. על כולם שלטה מפלגת השלטון שלא הבחינה, למעשה, בין הממלכתי לבין הפרטי, שעירבה את ההסתדרות עם הרשויות המקומיות, את חברת העובדים עם משרדי הממשלה ולמעשה, כבר אז, התערבבו גופים שונים ומשונים אלה באלה – במתן מוצרים ושירותים.
גם הממשלה עצמה, באמצעות פקידיה ושריה, לא הבחינה כל כך בין הממלכתי, לפרטי ולציבורי. ידוע הסיפור על פנחס ספיר שהקצה קרקעות לכל מיני יזמי מפעלים (במיוחד מפעלי טקסטיל) כדי שאלה יקימו עליהן מפעלים אשר יעסיקו את אנשי המקום. הקרקעות לא הוקצו במכרז אלא נרשמו ב"פנקס השחור" המפורסם שלו. חלק מן המפעלים נבנו על ידי החברות ההסתדרותיות. בקיצור, בוקה ומבולקה. אין סדר ואין דין. שקיפות – יוק. הכל "נחתך" בשולחן המפלגה השלטת, הלא היא מפלגת פועלי ארץ ישראל. היא השולטת בכנסת ובממשלה. היא השולטת בהסתדרות העובדים, במועצות הפועלים כמו גם בחברות התעשייה וברשויות המקומיות.
מפא"י מזמן מנוחתה עדן. כיום לא יעלה על דעתו של שר להקצות קרקע למאן דהוא על ידי רישום בפנקסו השחור. ההגמוניה הפוליטית-כלכלית מזמן כבר איננה. אלא שאת מפא"י החליפו אגף התקציבים של משרד האוצר ואנשי משרד המשפטים והם אלה המנצחים כיום על השיטה הישנה-נושנה של ביזור הסמכויות. זו נותרה והיא מלווה אותנו עד עצם ימינו אלה. גם בממשלה וגם מחוצה לה. איך? - על כך בפרקים הבאים.
יוסף פריצקי הוא יזם בתחום האנרגיה והתשתיות לשעבר שר התשתיות והאנרגיה של מדינת ישראל, חבר הנהלת לשכת המסחר טקסס-ישראל, אורח קבוע ומרצה בוועידות ואירועים בינלאומיים בתחומי האנרגיה והתשתיות
לפנייה לכתב/ת 
