"מאסטר שף": העיקר שרושפלד מאוהב
"מאסטר שף" היא לא באמת תוכנית שעוסקת באוכל או בתחרות. השיאים המתוזמנים היטב של דמעות וצחוקים, מחלוקות ופיוסים, הם רק רקע לקרבות הראש בראש בין השופטים. אז מה חשוב הטעם?
שאני אבין: כולם רוצים לבשל ולשיר? או רק לבשל או רק לשיר? אף אחד לא רוצה כרגע לעשות משהו אחר בפריים טיים? בתור זמרת מקלחות חובבת עם רפרטואר ענק בזיופים גדולים ובתור בשלנית חובבת עם רפרטואר לא רע, נדמה לי שאנחנו מחמיצים משהו בחיינו הטלוויזיוניים. אבל מה זה היה בדיוק? כבר אין לדעת: מרוב בישול וזמרה, החושים שלנו מלאים עד אפס מקום במידע ויזואלי וקולי מיותר לגמרי.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"ארץ הפלאות": אליס הלכה לאיבוד
וכך אירע שגם מי ששכח כבר את שמו של המנצח בעונה הקודמת, יכול היה להיחשף בין העונות לשופט אחד שהעלה את איבר מינו לאינסטגרם, לאחר שהיגג על אהבת נעוריו שהיא היתה בשבילו בעצם כמו מוות רגשי, ועכשיו הוא קצת יותר חי ויותר שמח, אבל זה לא יפחית את מינון הרשעות שלו בהמשך העונה.
עוד ועוד פרטים על אודות השפים השופטים והשופטת האחת שאיננה שפית, זלגו אל תוך חייכם, ומכאן קל היה מאוד להבין ש"מאסטר שף" היא לא באמת תוכנית אוכל. היא גם לא תוכנית על אוכל או על תחרות. אמנם יש בה שיאים מתוזמנים היטב של דמעות וצחוקים, מחלוקות ופיוסים, דיבורים על בית ומשפחה וזוגיות ואהבה, אבל כל אלה הם כמו מצע הפירה עליו מונח הדבר העיקרי והמדמם: קרבות הראש בראש בין מי שלעולם לא יעזבו את המסך, הלא הם השופטים.
מלכתחילה נטל כל אחד מהם חלקים מן האישיות שלו והביא למסך באופן שהם מתחברים ביחד לפאזל בלתי מציאותי בעליל. זאת כבר העונה הרביעית שהם סוחבים את הפרסונות האלה על גבם, והם עושים זאת בהצלחה כה גדולה עד כי באמת למי אכפת אם הרב הצעיר שרוקד ברייקדנס באמת מצליח להקסים אותם עם הרביולי שוקולד שלו, או בכלל מקסים אותם בעצם הרעיון שהוא מעז לחזר בעדינות אחרי מיכל אנסקי, חצוף שכמותו.
ואייל שני, שכמות הפילוסופיה שלו לפרק הולכת ומתמתנת (תודה לאל, האל הרי תמיד עובד בשירות הריאליטי וגם הפעם הבמאי לא מאכזב), אבל די בהילה של פילוסוף האוכל שנקשרה לו כדי להמשיך לנפק את הפנינים עוד כמה עונות.
ומה חשוב הטעם כשחיים כהן או אייל שני או רושפלד אומרים שהם מוקסמים, מאוהבים, מכושפים. הפעם, זכות הבכורה שייכת למהנדסת בניין דוברת שמונה שפות ממוצא אתיופי שהעזה להביא את האוכל הביתי שלה לפריים טיים, מעשה טבעי לגמרי כשמדובר בסביח, אבל לא באוכל "אקזוטי". מיד זה הופך לאוכל של מכשפות, והנה מכשפה טובה ומיד כולם מתמוגגים מבלי שהם מצליחים אפילו לתאר ממה הם טעמו.
אז יש גימיקים כמו עגלה נגררת מלאה בכל טוב ומאובזרת כמטבח נירוסטה עדכני. העגלה נוסעת אל מרסל הסדרנית בתחנת המוניות בפתח תקווה. ומרסל נדהמת מכל השפע הזה שלא ראתה כמותו בחייה ומתוודה על כך שלא תמיד יש לה עם מה לבשל ביום שישי או כסף לעשות קניות. כמוה, ככל המספרים העלומים האלה של דו"ח העוני, שיושבים מול הטלוויזיה ויגידו לעצמם, תראו תראו, ככה אוכלים אצל העשירים. אבל בעצם הם יגידו תראו תראו, הנה השופט הרע והשופט הכיפי, והשופט הזה שמדבר דברים שאף אחד לא מבין, ולבסוף יש גם שופטת, מה זה חמודה, ומה זה סקסית, אין עליה. עוצמתם תלך ותתגבר מפרק לפרק, המלחמות שלהם יסעירו את הצופים יותר מכל משימה פרוזאית כמו הנפקת סנדביץ', מוצלח ככל שיהיה.
צפיתי בתוכנית הזאת עם הדור הבא: עמית נוסבאום, 14.5, שף חובב שמבין בבשר ובאוכל בכלל ומתברר, גם בטלוויזיה. הוא רצה לדעת למה אנשים טורחים כל כך ליצור הגיגים חסרי משמעות ולדבר קלישאות שמוציאות אותם לא לגמרי חכמים, בלשון המעטה.
רציתי להגיד לו שזה בגלל הזוהר והתהילה. הסיכוי להשיק איזה נקניק או לפחות פסטרמה כאילו ביתית בתום העונה. אבל לא: פיסגת השאיפות היא להיות שופט. גחמני, ארוגנטי, לא חייב שום דבר לאף אחד, לא לגמרי מנומק והעיקר שהוא יכול להגיד משפטים כמו הפנינה של הערב מפי יונתן רושפלד: "אני מקווה שאנשים יצליחו לא לבשל את עצמם". לא ממש ברור, לא ממש חשוב, העיקר – רושפלד אמר.
