המרכז יכריע: הניחו לשוליים לנהוג כפרעה
אלוקים הכביד את לב פרעה, ומנע ממנו את הבחירה החופשית - אבל פרעה נענש בגלל הקיבעון המחשבתי שאליו הכניס את עצמו. גם אנו הפכנו לחברה של "כבדי לב", מבלי יכולת לשכנע - ומבלי יכולת להשתכנע. הקולות הקיצוניים במחנה הדתי, החרדי והחילוני, מונעים מהמרכז לנסות ולהגיע להבנות
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הכבדת הלב מתוארת בתורה כנס, כמהלך אלוקי. והייתי מוסיף: לא נס נסתר שמסתתר מאחורי המסך. נס גלוי, שחריגותו לא פחותה משל מכות מצרים. שליט אחראי רואה את הקטסטרופה - ואוטם את לבו!
גדול ההוגים היהודים שבכל הדורות התחבט מדוע נענש פרעה על כך שאיננו שולח את בני ישראל ממצרים, אם האלוקים בעצמו הוא זה שמכביד את לבו, ומונע ממנו לבחור באופן חופשי. ותשובתו של הרמב"ם מאלפת ובו-זמנית מהווה תמרור אזהרה. בהלכות תשובה (פרק ו') הוא קובע כי אם אדם מתמיד בחטאו, הוא נכנס לקיבעון מחשבתי שלא מאפשר לו לצאת ממנו. זאת אומרת, שהמנגנון האישיותי שלנו נברא באופן שמאפשר לנו להתמכר לרעיון, ועשוי להביא להתרסקות מבלי יכולת להיחלץ מהמסלול הממולכד.
עקשנות יתר היא סוג של מחלת נפש
ואני שואל את עצמי, האם התכונה הזו שאותה משרטט הרמב"ם, איננה פועלת גם בכיוונים אחרים? האם הבעיה היא לא בזה שהאדם בוחר לשלול מעצמו את הבחירה החופשית? כך כותב הרב קוק: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת, ולהיתמך בה, בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה" ("אורות התשובה").
זהו סוג של מחלת נפש, הממוקדת בוויתור על הבחירה החופשית. או בלשונו הפסיכולוגיסטית של אריך פרום, בספרו "מנוס מחופש": "האדם המודרני עדיין סובל מחרדה, ומתפתה למסור את חירותו ביד רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי, אלא אוטומט".
נסו להיזכר מתי קיימתם דיאלוג עם מישהו שאינכם מסכימים עמו, והדיאלוג לא היה שני מונולוגים שנתקעים באוויר, אחד בשני, ללא תזוזה של אף צד. נסו להיזכר במקבלי החלטות, מנהיגים שמייצרים שיח של הקשבה, דיון והכלה, של מי שחולקים עליהם.
הפכנו לחברה של "כבדי לב"
אנו כל כך צפויים, בבחינת: "אמור לי מי אתה, ואומר לך מה אתה חושב, כמעט על כל דבר שבעולם". הפכנו לחברה של "כבדי לב", של מתבצרים שזוחלים בתעלות שסביב המוצב אותו בנינו סביבנו, ולא מסוגלים להתבונן החוצה, מבלי יכולת לשכנע - ומבלי יכולת להשתכנע.
אינני מדבר כרגע על שאלות הרות גורל כמו השאלה המדינית. כי אם שאלות של דת ומדינה המנסות להסדיר את חיינו כאן תוך הבנה והסכמה, נראות רחוקות ובלתי פתירות. כאילו רק בכיפופי ידיים פוליטיים יוכל צד אחד לנצח את הצד השני. הקולות הקיצוניים במחנה הדתי-לאומי, החרדי והחילוני, מונעים מהמרכז לנסות ולהגיע להבנות, תוך שמירה על העיקר וויתור על הטפל יחסית.
הגיע הזמן שקולו של המרכז יתעצם. אותו מרכז המבין שאחדותו של עם ישראל היא ערך מהותי, וכי צריך לעשות מאמץ מבלי לוותר על עקרונות היסוד, הוא זה שצריך להוביל את המהלכים, ולא הקצוות שלא יתפשרו על קוצו של יוד.
ואינני מתכוון לפשרה בהלכה, חלילה, אלא להסדרי החיים שהם יותר תקנוניים ולא הלכתיים. אין שום פסול הלכתי בחוק הגיור, ובחוק "צהר", ובהסדרה הגיונית של מערכת היחסים הכלכלית בין בני אותו מין - מבלי להכיר בנישואיהם, ומבלי לוותר על ערכי המשפחה. יש אפשרות לקרב אותנו זה לזה. הבה ונעבוד על כך.
עוד טורים של הרב רפי פוירשטין :
לפנייה לכתב/ת 
