די לרדיקליות: כבדו את מי שבוחרת אחרת
שתלטנות מוסרית היא מסוכנת. מי שבאמת רוצה לעשות שינוי, מוטב ידבר בשפה רכה. איומים בתואר "מדירי נשים", לא רק שלא יחוללו שינוי - הם מרחיקים ומשניאים. נשות הקהילות "המופרדות" אצל הרב יעקב אריאל או בקהילה שלי, לא מגיעות לבית הכנסת כתוצאה מכפייה
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
- זו לא צניעות, זו הדרת נשים/
רוחמה וייס ויונה ארזי
לכן אני מתנגד לכפייה דתית, שלא רק שאיננה מועילה - היא אף מזיקה לאמונה. אמונה מוטמעת באמצעות חינוך, ומוכחדת באמצעות כפייה. זו הסיבה, לטעמי, שחייבים להסדיר את נושא השבת באמצעות דיאלוג ודו-שיח, ולא באמצעות סטטוס-קוו למינהו.
אך גם "שתלטנות מוסרנית" איני אוהב; כזו המנפנפת בערכים כאילו-טוטאליים. יש הרבה טוב בערכי התקינות הפוליטית, אבל יש בהם גם שתלטנות וכוחנות. קחו למשל את השימוש במושג "הדרת נשים": זה רע להדיר נשים, זה בלתי מוסרי, זה בזבוז והפסד. נשים צריכות להיות מנכ"ליות וח"כיות ושרות בממשלה, נהגות אוטובוס וחוקרות. הכל.
אבל זה לא אומר שאסור לקהילה מסוימת (יהודית או שלא) לארגן את חייה מתוך בחירה באופן שנותן דומיננטיות שונה לגברים ולנשים, ומארגן חלוקת תפקידים לא סימטרית ביניהם. ובתנאי שהם בוחרים להשתייך לאותה קהילה באופן חופשי. ובתנאי נוסף: שחלוקת התפקידים איננה משתלטת כל כל מרחב החיים.
הנשים בוחרות להשתייך לקהילותיהן
בקהילה החרדית (שאיני נמנה עליה), הנשים הן "שרות החוץ". הן המפרנסות, הן "בעלות הקריירה" והגברים ספונים
בבית המדרש. כמעט התהפכו היוצרות, והגענו למצב של כל כבודו של הגבר פנימה, בבית המדרש - ודווקא הנשים, כבודן "בחוץ".
אך האם מוצדק, נכון ומוסרי יהיה לכוון את השימוש הגורף בביטוי "הדרת נשים", לפירוק המבנה הקהילתי של חסידויות ויז'ניץ, גור ובעלז? של הליטאים? של הציונות הדתית (ברובה, לפחות)? האם הגברים והנשים המשתייכים לקהילות אלו, לא זכאים שיכבדו את בחירתם? האם נשות הקהילות "המופרדות" אצל הרב יעקב אריאל או בקהילה שלי - נשים שהן אקדמאיות, מרצות, נשות עסקים, משכילות ופעילות – מגיעות לבית הכנסת כתוצאה מכפייה? מישהו הכריח אותן להיות חברות בקהילה שכזו? האם אני, כרב הקהילה, "מדיר" אותן?
סכנה גדולה טמונה בגישה המבקשת "לכפות שוויון": שמתוך עודף כוונות טובות, יושג ההפך. קחו למשל את "השוויון בנטל", שאני מצדד במהותו – אם לא ייקחו בחשבון את המאפיינים המורכבים של הקהילות החרדיות השונות, הללו ירגישו, ובצדק, שלא באמת רוצים אותם בשוק העבודה או בצבא, אלא רק מבקשים לשנות ולהכחיד את הד.נ.א הפנימי שלהם, את מהותם היסודית.
אם כך יהיה, הם יתקפדו; יתעגלו פנימה וישלפו את קוציהם באקט של הישרדות. הם יתנגדו, ובצדק, לכל שינוי. אך אם השינויים המתבקשים ייעשו תוך כבוד למהותם הפנימית, אני משוכנע כי יימצאו הפתרונות המתאימים.
זה לא יילך בכוח
מי שבאמת רוצה לעשות שינוי, מוטב ידבר בשפה רכה. מוטב יחנך ויצביע על מהלכים אפשריים בתוככי הקוד הפנימי של הקהילה, ולא ינסה לשבור אותה. דמויות יוצאות דופן כמו הרבניות חנה הנקין, עדינה בר-שלום, מלכה בינה, מלכה פיוטרוקובסקי, אראלה ידגר אסתי רוזנברג ושלומית סטיסקין; מורות עבר גדולות כמו נחמה ליבוביץ' זצ"ל, שבסבלנות, עדינות ונחישות, בלי הכרזות מיותרות, ובעיקר בלי הטחת עלבונות והאשמות כלפי מי שחי וחושב אחרת מהן - ביצעו ומבצעות שינוי עמוק ויסודי במעמד האישה הדתית-חרדית, וממילא במעמד המשפחה כולה. מנהיגות אלו ואחרות הן המענה הנכון לשינוי הנדרש. הן היודעות לשלב (בשפה פוסט-מודרנית) בין "רב תרבותיות" ל"העצמת נשים".
לאחרונה נפגשנו בעוצמתה של שתלטנות דתית אחרת, "הטבעונות", כאשר המנהיג הבינלאומי של הזרם הזה מאיים על כל מי שאוכל מנת בשר באיומים מוסריים קיצוניים ומופרכים כל כך, שהכפייה רק סותמת את הדיון ומרחיקה את השינוי שאולי חייב, מבחינתו, להתרחש.
זה אולי אחד העקרונות הכי יסודיים של פרשות השבוע (הנוכחי ושעבר): הקב"ה יכול להפוך את איתני הטבע. להפוך את מימי הנילוס לדם, מקל עץ לתנין מתפתל, יד בריאה למצורעת - וחוזר חלילה. הוא יכול להוריד ברד עם שלהבות אש, ולקרוע את הים לשניים. אבל הוא לא יכול להכריח את בני ישראל ואת המצרים להאמין בו. הוא חייב לשכנע אותם. רק לאחר קריעת ים סוף והצלת עם ישראל, נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אפילו ה' לא יכול להכריח אדם להאמין, ומה נאמר אנו?
כל הפלפולים המלומדים במקורות לא ינצחו את החיים כפי שהתגבשו במהלך מאות ואלפי שנים. איומים בתואר "מדירי נשים", לא רק שאינם מאיימים ואינם מפחידים, ולא יעשו שום שינוי - הם מרחיקים ומשניאים. כל מי שרוצה לעשות שינוי, מוטב ינסה לעשותו מתוך כבוד ודיאלוג, מתוך הערכה והבנה, ולא מתוך מאבק עיקש והדרת הכאילו-מדירים.
אין לי ספק שהקריאה נגד "הדרת נשים" נובעת ממניעים ערכיים ויהודיים עמוקים. אך אנא כבדו גם את העמדה השנייה, שאף היא נובעת ממניעים ערכיים ויהודיים עמוקים, והיא איננה חלק ממאבק המגדרים. ומכיוון שלפי תפיסתי, ישנו בסיס משותף - הבה נידבר, שהרי עדיפה הידברות מכובדת על פני השתלחות הדדית.
לפנייה לכתב/ת 
