כמעט בלי פיקוח: מי באמת שולט בכסף שלנו

הימים ימי תחילת מדינת ישראל. בשנת 1953 (לפני 60 שנה) הגה מי שהיה אז שר האוצר של מדינת ישראל, לוי אשכול, רעיון ראוי: משרד האוצר יעסיק את טובי הכלכלנים הישראלים שלמדו אז בירושלים (דומני שזו היה החוג היחיד במסגרת הפקולטה למדעי הרוח ללימודי כלכלה בישראל).

טורים נוספים מאת יוסף פריצקי :

• התקציב הראשון: איך מחלקים מיליארד שקל?
• הישראלים משלמים כפול על אותו שירות
• יש דיור מוזל בישראל - אבל לא לכולם
  

אשכול המנוח התייעץ עם מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר, יעקב ארנון, וזה פנה לפרופ' דן פטנקין שהיה ראש החוג. הסוף ידוע. הוקם אגף תקציבים שריכז תחתיו את טובי האנשים שסיימו את לימודיהם בכלכלה. חבורה של אנשים צעירים, חדורי רוח התלהבות ועשייה שסייעו ללוי אשכול ולבא אחריו, פנחס ספיר, לגבש מדיניות כלכלית ישראלית חדשה ונמרצת. לעתים הם נקראו: "ילדי פטנקין" ולעתים "נערי האוצר".

לוי אשכול. הקים את אגף התקציבים הראשון(צילום : משה פרידן, לע"מ)

אשכול וגם ספיר, כמו גם דן פטנקין ויעקב ארנון - מזמן כבר אינם עמנו. אבל אגף התקציבים קיים גם קיים. לאט ובביטחון החל האגף הזה לנהל בפועל את מדינת ישראל - פשוטו כמשמעו: שרי אוצר באים והולכים, ראשי ממשלה מתחלפים והאגף לעולם עומד. איני מכיר ולו גוף ציבורי אחד ברמת שליטה כזו שקיים כמעט באותה מתכונת כבר 60 שנים. צה"ל לדוגמה, שינה, הקים וביטל חילות ומפקדות. משרדי החינוך והבריאות שונו כמעט לבלי הכר מתחילתם ועד היום. הוקמו משרדי ממשלה חדשים ובוטלו כאלה שכבר לא היה בהם צורך ורק אגף התקציבים עמנו כמבראשית.

עיקר כוחו של האגף הזה נובע משניים שהם למעשה אחד: חוסר השקיפות וביזור סמכויות בין גופי הממשלה השונים והמשונים, כמו גם בערבוב בין המשק הפרטי למשק הציבורי. הידיעה מי עושה מה – שמורה ומוחבאת היטב אצלם והם אלה המחליטים, בפועל, כיצד יראו פניה הכלכליים של מדינת ישראל.

כסף שנכנס לא תמיד יוצא

שימו לב לשני נושאים מתוך שלל ידיעות: הראשונה הייתה ידיעה שפורסמה לפני מספר חודשים לפיה הכנסות המדינה דווקא עלו, עקב משבר הגז הטבעי ממצרים. כלומר: הרווחנו! מי הרוויח? אגף התקציבים. ולמה? כי סכומי מס הבלו, שהוא המס על הדלקים, עלו ופרחו כתוצאה מאי הזרמת הגז הטבעי.

הפיצוץ בצינור הגז מצרים-ישראל(צילום: EPA)

שמחת זקנתי - לא זו בלבד שנוסף לנו זיהום אוויר עקב השימוש בסולר חלף הגז הטבעי, גם נאלצנו לשלם עליו יותר ובכך לשלם עוד ועוד מסים ותקבולים לאוצר המדינה. לכאורה תשאלו: מה לאגף התקציבים ולאי השימוש בגז? ועל זה אענה לכם כך: אנשי האגף הזה, הנוכחים כקודמיהם, עשו ועושים ככל שביכולתם כדי להשקיע כמה שפחות בתשתיות ובהתייעלות.

אני זוכר שאת עיקר זמני בתקופת כהונתי כשר התשתיות כיליתי בניהול מאבקים מתישים מולם למתן כספים להשקעות בתשתית. וראה זה פלא: גם אלה שכיהנו אחרי ניהלו את אותם מאבקים בדיוק, חלקם בהצלחה וחלקם בפחות הצלחה.

לאנשי אגף התקציבים העניין ברור: למה להשקיע בתשתיות הולכת גז טבעי אם אפשר להמשיך ולשרוף סולר ובכך להכניס עוד כספים לקופה? ובכלל, למה להתייעל? לשם מה להתחדש? הרי כל התייעלות משמעה גם צריכה מופחתת ובעקבותיה פחות מסים ופחות תשלומי חובה. אויה!

אגף זה פועל כבר שנים כגזבר המבקש "לסגור את הקופה" במינימום גירעון. לשם כך הם עושים כל שביכולתם לגבות כמה שיותר מסים ותשלומים ולהפחית כמה שיותר את ההוצאות. אופק החשיבה הכלכלית של אנשים אלה הוא שנת התקציב ותו לא. לא בכדי אמר לא מכבר אחד מן הסגנים באגף זה שהוא לא יודע אם תהיה מדינת ישראל עוד 30 שנה. טווח ההיתכנות והראייה שלהם מוגבל לשנת התקציב ומקסימום לשנה שלאחריה. זהו.

פיקוח היה מונע "טעות" באומדן הגירעון 

הידיעה השנייה הייתה כי עקב הקיצוץ החד בהוצאות ועליית המסים והתקבולים התברר כי שד הגירעון האימתני אינו גדול כפי שתואר, ובעצם ניתן היה להסתפק בקיצוצים כואבים פחות או בהעלאות מסים ותשלומים נמוכים יותר. תאמרו: טעות. אלא שיש לשאול - כיצד אירעה "טעות" כזו? האם נכון הוא שאת המידע על הגירעון, ההוצאה, התקבולים וההכנסות ירכז רק גוף אחד שהוא גם הקובע מה יעשה בכספים?

אני רחוק מלזלזל בחשיבות השמירה על גירעון פיסקלי נמוך ועל משטר של ריסון תקציבי אבל, בכל הכבוד, זה אינו עניין לבירוקרטיה לענות בו אלא לנבחרי הציבור. כל כלכלה היא כלכלה פוליטית. מותר (ובמקרים מסוימים אפילו רצוי) להרחיב גירעון כדי ליצור תשתיות ראויות יותר שישרתו את עתידנו, הן תשתיות פיזיות והן תשתיות חינוכיות ואחרות. זהו עניין למחוקק לענות בו. לא לפקידוּת, תהא מוכשרת ויעילה ככל שתהיה.

ביזור הסמכויות והעובדה שכמעט ואין איש מחוץ לאגף הזה (ועוד מתי מעט מובחרים) שיודע מה באמת נעשה בכספים, גורם לכך שהכנסת הייתה ועודנה "חותמת גומי" לגיבוש התקציב ולעריכת השינויים בו. מי ששולט בנתונים, מכתיב למעשה את ההכנסות וההוצאות והוא הקובע את התקציב, זהו אגף התקציבים. הכנסת בסך הכל מצביעה עליו, ואם, במקרה, ההצבעה או השינויים המזעריים שבוצעו בתקציב אינם לרוחם של אנשי האגף – סמכו עליהם, הם כבר ידאגו לבצע את השינויים לפי ראות עיניהם, בוועדת הכספים.

בשבוע הבא – אביא מספר דוגמאות לטיעוני אלה.

יוסף פריצקי הוא יזם בתחום האנרגיה והתשתיות לשעבר שר התשתיות והאנרגיה של מדינת ישראל, חבר הנהלת לשכת המסחר טקסס-ישראל, אורח קבוע ומרצה בוועידות ואירועים בינלאומיים בתחומי האנרגיה והתשתיות