קצר, ולעניין? ישראלים קטנים על המסך הגדול
בעוד שהמגמה בהוליווד היא למתוח סרטים ליותר משעתיים, בישראל מעדיפים לקצר, ובצדק. "מקום אחר" של מיכל זילברמן, ו"אושר עטוף בשמיכה" של יוסי ארצי הן דרמות בנות פחות משעה שיוצאות למסך הגדול. בזבוז זמן, אבל פחות
הדרמה הקצרה הולכת ותופסת מקום יותר ויותר מרכזי על המסכים בארץ. הנה, בשנה החולפת זכה "איה", סרטם בן ה-40 דקות של מיכל ברזיס ועודד בן נון, להצלחה מפתיעה בסינמטקים. מפתיעה, משום שהקהל, על פי רוב, אינו נענה לסרטים שנתפסים כמיועדים, במקרה הטוב, להקרנה טלוויזיונית - והדרמה הקצרה נחשבת, בראש ובראשונה, לז'אנר שהצפייה בו מוגבלת לסלון הביתי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ובכן, לא עוד. שתי דרמות קצרות חדשות מוקרנות החודש בסינמטקים ברחבי הארץ, ויש בעובדה הזו כדי להעיד על ההכרה שהפורמט הזה - שעד לא מכבר התקשה למצוא את דרכו אל הצופה - אינו בבחינת "בן חורג" של הקולנוע הישראלי. כזה שאורכו לא מאפשר הצגה מסחרית בבתי הקולנוע מחד, ומאידך נדחק בטלוויזיה לשעות דלילות של אחוזי צפייה.
שני הסרטים - "מקום אחר" של מיכל זילברמן, ו"אושר עטוף בשמיכה" שביים יוסי ארצי - מקפידים לנצל את יתרונותיה של הדרמה הקצרה, ומגוללים סיפור בעל נפח שאינו מחזיק סרט באורך מלא. ועם זאת, יש בשניהם משהו שמותיר את הצופה אדיש לגורל גיבוריהם, ובמקרה של ארצי מהותו ומטרתו של הסיפור נותרות עמומות ואפילו תמוהות.
"מקום אחר", שהוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים, מביא את סיפורם של שלושה זוגות, כולם ישראלים לשעבר, שמגיעים ארצה לרגל חתונתם של חברים משותפים, ומשתכנים בבית מלון נתנייתי.
הזוג האחד (אניה בוקשטיין ועודד פריבס), שנישואיו מעורערים בעקבות בגידותיו החוזרות ונשנות של הבעל, מגיע מפריז; הזוג השני, ערבי וישראלית (עלי סולימן ויאנה גור) נוחת מהונג קונג, וגם אצלם מצב העניינים לא במיוחד מזהיר; והזוג השלישי, המפגין דווקא אידיליה, הוא חבריהם הגייז (מולי שולמן ומעיין בלום) של הנישאים הטריים, שזה עתה באו מלונדון. רווקה המתגוררת בניו יורק (הילה עופר) משלימה את החבורה הנאספת לאירוע.
זילברמן מנהלת את עלילת הדרמה במסדרונות, מעליות וחדרי המלון שמשמשים רקע נאות למשברים, המריבות, ההתפייסויות והגילויים הדרמטיים שצצים במהלך הימים שלפני ואחרי האירוע החגיגי שלשמו נתכנסו הזוגות. זוהי בחירה סימלית, שמדגישה את העובדה שלפחות שניים מהזוגות נמצאים בשלבי מעבר בחייהם המשותפים, ובה בעת מעניקה לסרט מסגרת מצומצמת ומנומקת, כמתחייב מהפורמט שבמסגרתו נעשה.
אלא שהדינמיקה בין הזוגות אינה מעניינת במיוחד, הקריינות המדווחת שמלווה את הסיפורים לא מעניקה להם רובד נוסף, סיטואציה דרמטית המערבת את הדמויות עם אורחת במצוקה מעמיסה שלא לצורך על ההתרחשויות הטעונות ממילא, וכאשר אנו נפרדים מהגיבורים - התחושה היא בעיקר של שוויון נפש.
הסרט השני, "אושר עטוף בשמיכה", מביא את סיפורו של גבר פלסטיני (קייס נאשף), שעם שובו הביתה מעבודתו הלילית מגלה את זוגתו היהודייה (הילה וידור) אוחזת בתינוק זר. במהדורות החדשות מדווחים על חטיפתו של תינוק אריתראי בן יומו מבית החולים, בנה של עובדת לא חוקית, והזוג נאלץ לצאת למסע בריחה.
ארצי מנהל את סרטו בלוקיישנים מדבריים יפהפיים ובאמצעות שתיקות אקספרסיביות שממתנות במידה את הסיטואציה הדרמטית העמוסה. ואולם,
מה שמכריע את הסרט, מעבר למופרכות העלילה, הוא ההקשרים הסימבוליים הבוטים. משפחה מעורבת, יהודית-פלסטינית ותינוק אריתראי, תרה אחר האושר ("אושר" הוא גם השם שמעניקה האם התמהונית לעולל החטוף) בישראל האטומה ושונאת הזרים של היום.
ועם זאת, ועל אף פגמיהם, יש מקום לעודד את הצפייה בשני הסרטים האלו. הדרמה הקצרה היא מסגרת יצירתית שמחפשת את מקומה אצל הקהל, וראויה לתשומת לב; שלב הכרחי לעיתים במעבר מסרט בוגרים קצר לפיצ'ר, הסרט באורך מלא. ובעיקר, הדרמה הקצרה במיטבה, ממש כמו הנובלה הספרותית, חושפת את סודו ויופיו של הצמצום.
