זה לא גימיק, זה שלום חנוך ושלמה ארצי!

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet :

• הריאליטי הבא הוא... טוב למוזיקה
• אני הפיקסיז, ואני אפרק אתכם בחצי דקה
• זמר מזרחי שסרח? שכחנו, אתה יכול לחזור
  

קודם כל, כמו בכל דבר מפתיע - בפעם הראשונה אתה חושד. משוכנע שזה גימיק. מחפש את הקאץ'. או את הקאש, בשב"ק סמך-ית. אבל עכשיו, כמעט עשר שנים מאוחר יותר, עם רזומה של לא מעט מופעים משותפים, קל יותר לחשוב שיש משהו אמיתי בחיבור הזה, ושהוא לא נעשה רק למטרות קרות של תועלת הדדית (שזה לגיטימי, אבל אנחנו כחובבי מוזיקה מחפשים את הרומנטיקה).

שלום ושלמה. חנוך וארצי

ויש גם את המילה הזו, "הפארק", שמפיחה חיים מחודשים בליבו של כל מי שהשתתף במופעי ענק ישראליים בפארק הירקון, בשנות ה-80 וה-90. ויסלחו לי חברי "כוורת", אבל אני מדבר על רוקנ'רול, במשמעות הכי חיה ומחוספסת שלו. רק המחשבה על צלילי הפתיחה של "מחכים למשיח", מול 50,000 איש זועקים - כבר מעבירה צמרמורת בגו ההולך ומשתופף.

ויש גם את המוות ההוא, שמשנה הכל. אני מדבר כמובן על אריק איינשטיין. איפשהו, בדירוגים שכל אחד מאיתנו מנהל בתוך ראשו, נקבע אצל מאות אלפי ישראלים סוג של שילוש קדוש, שכלל את אריק, שלום ושלמה. השם האחרון הוא אורח חדש, באופן יחסי. שלום חנוך ואריק איינשטיין, כצירוף, היה מותג ותיק. הוא התקבע כנכס צאן ברזל בימי "מזל גדי" ו"שבלול", שוכלל בהופעה החיה המשותפת שלהם, וזכה לקאמבק עם "מוסקט", בסוף שנות ה-90. הם היו יפי הבלורית והתואר. הישראלים הנכונים, האמיתיים.

שלמה ארצי, לעומתם, נלחם במשך שנים - עד היום, לדעתי - כדי להיכנס לאותו פנתיאון. גם ההצלחה המסחרית המדהימה שלו, שהאפילה על שניהם, לא שכנעה את מכתיבי הטעם הטוב של ישראל הישנה להעמיד אותו באותה שורה של גיבורי תרבות. להיפך. הוא היה מצליח מדי, נאהב מדי על ידי שכבות רחבות מדי של ישראלים. ואין לי ספק ששיתופי הפעולה שלו עם שלום, או הדואט עם איינשטיין, הם חלק מניסיון מתמשך שלו - גם אם לא מודע - להיכנס לחבורה האקסלוסיבית הזו, ממש על סף קו הסיום. והוא הצליח, לדעתי. השנים עושות את שלהן, והבוז הצקצקני כלפי שלמה ארצי מפנה את מקומו להערכה הולכת וגוברת ליצירה שלו. וכך, תחושת היתמות שמאפיינת המוני ישראלים אחרי לכתו של אריק איינשטיין, תהפוך את מפגש הפסגה הזה, של שני האלילים העדיין חיים, לאירוע ממגנט.

בהקשר הזה, מעניין לדבר על יחסי הכוחות בין השניים. באיחוד הקודם, בשנת 2005, היה ברור לגמרי ששלמה ארצי נמצא בשיאו, בעוד ששלום חנוך היה שרוי בדעיכה מסוימת. היום, לכאורה המצב רק התחדד. ארצי שרד עשור נוסף כמלך ישראל, בעוד ששלום חנוך הוציא מאז רק אלבום מקורי אחד, "שלום חנוך" (2009), שהיה כישלון מסחרי וכמעט לא הותיר חותם.

אבל שני דברים השתנו מאז: הראשון, הוא מותו של איינשטיין, שהחזיר למודעות את שלום חנוך - בכל זאת, הפרטנר הכי מזוהה שלו. והשני, הוא עבודת שטח אינטנסיבית של חנוך, שלא מפסיק להופיע - בין אם ב"יציאה" האקוסטי עם משה לוי, או במופעי הרוק שלו בבארבי. ההימור שלי הוא, שדווקא בגלל ששלום חנוך הוא האנטיתזה של שלמה ארצי, בכל הנוגע לחשיפה ציבורית, וקולו כמעט ולא נשמע במרחב הפומבי, הוא עומד לחזור כמנצח לפארק. כי יש געגוע אדיר, בקרב אנשים שגדלו עליו בשנות ה-70 וה-80, לנסיך הנצחי עם רעמת הכסף.

ויש עניין חשוב נוסף, שעולה מתוך החיבור הזה. כשחושבים על שלום ושלמה, מתחדד בקלות ההבדל הזה, שאנו נוטים לשכוח, בין "הצלחה" ו"מורשת". במונחי הצלחה, שלמה ארצי לוקח את שלום בלי מאמץ אפילו. אבל במונחי מורשת - השפעה על המוזיקה הישראלית, שירים שנכנסו לנצח וכו' - הם נותנים האחד לשני פייט אמיתי.

אם נבחן את הקריירה של שלמה ארצי ספציפית, 20 השנים האחרונות, היו ללא ספק המצליחות ביותר בקריירה שלו. אבל אני חושב שגם הוא יסכים, שהיצירות הגדולות באמת שלו נכתבו לפניהן. "ירח" הנהדר, שיצא ב-1992, היה אחרון אלבומי המופת שהוא ניפק. למעשה, כשמקשיבים לאלבומים הישנים, הכלולים במארז החדש של ארצי - "גבר הולך לאיבוד",

 "דרכים" ו"חצות" - מגלים אמן רגיש ועדין, מוזיקאי בחסד וכותב נהדר - שפשוט הלך לאיבוד דרך מופעי ענק, סוללות נגנים אינסופיות וחסרות הצדקה ונסיונות חוזרים ונשנים להיות הכי.

אולי החיבור המחודש הזה עם שלום חנוך, שהוא באמת ההיפך המוחלט, במובן הזה שהוא לא מנסה לרצות את הקהל והרדיו, אלא לעשות את הדבר שלו, יחלץ מארצי כמה שירים חדשים, שיעבו את המורשת. נדמה לי שב"אושר אקספרס", אלבומו האחרון והלא רע של ארצי, כבר היו השפעות חנוכיות. ואולי זה סתם נדמה לי.

ועניין אחרון באמת: שלום חנוך סיפר פעם, אפרופו האלבום "רק בן אדם" (1988), שהוא ביקש לנצל דרכו את הצלחתו המסחרית ואת המומנטום של הופעות האצטדיונים, כדי להגיד דברים שחשובים לו. והאלבום הזה אכן כלל כמה שירים בוטים מאד על המצב ("עד כאן", "כדי לחיות"). זה יוכל להיות מרגש, אם שני האריות הוותיקים האלה - שלום ושלמה - ינצלו את המעמד ואת ההתעניינות הציבורית הגדולה שהוא ייצר, כדי לשחרר איזושהי אמירה משותפת. על השלום, על התרבות, על החברה הישראלית. יש להם הקיץ הזדמנות חד פעמית, שאולי לא תחזור, לדבר להמוני ישראלים, שיקשיבו לכל מילה.