מי הזיז את הביטלס שלי?

דמיינו שהייתם נחטפים בידי חייזרים ואז מובלים לכדור אחר, שהכל היה נראה בו דומה לזה שהכרתם, אבל לא לגמרי. הפרצופים אנושיים, אך מחייכים אחרת. המוזיקה כמעט זהה, אבל משהו בה מצלצל שונה. והסדר.. הסדר המוכר לכם נשמר, ובכל זאת - יש בו חילופים. קטנים, כמעט בלתי נראים, אבל בסופו של יום - הם מערערים אתכם לגמרי. ובכן, חברים, אני נחטפתי. כלומר, אני כותב את הדברים מתוך חדר העבודה המוכר שלי, ובכל זאת. עברתי מסע מטלטל, שלאחריו כל המצע התרבותי שלי נראה פתאום אחר. ואם להיות יותר ספציפיים: ביליתי את הימים האחרונים בחברתם של אלבומי הביטלס, אבל בגרסתם האמריקנית. ומאז, שום דבר כבר לא נראה לי מובן מאליו.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• לא מגיע לו פרס? זה אריאל זילבר שלנו
• זה לא גימיק, זה שלום חנוך ושלמה ארצי!
• הריאליטי הבא הוא... טוב למוזיקה
  

חשבתם, למשל, שהעטיפה של האלבום Hard Day’s Night היא כחולה, ומשובצות בה 20 תמונות שחור לבן של ארבעת המופלאים? ובכן, לא בגלקסיה הזאת. בצד האמריקני של הירח מדובר בעטיפה אדומה ועליה רק ארבע תמונות. וזה לא נגמר כאן. סדר השירים באלבום אחר. כמה מהשירים המוכרים לנו חסרים, ומצד שני מופיעה בו גרסה אינסטרומנטלית של שיר הנושא (ג'אזית וצ'יזית להחריד, אגב). מה קורה פה?

שלא לדבר על Rubber Soul. אלבום הביטלס הראשון שהיה לי אי פעם. אני מכיר כל מיתר וכל שריטה בתקליט הזה. כך לפחות חשבתי. החייזרים האמריקניים דווקא השאירו את העטיפה זהה (למעט צבע האותיות, שהפך מאדום לזהוב). אבל האלבום לא נפתח ב- Drive My Car. למעשה, השיר לא כלול בו בכלל! ובמקומו מופיע I’ve Just Seen a Face, שלא מופיע בציוויליזציה המוכרת לנו. וכמוהו גם It’s Only Love שמצורף בגרסה האמריקנית. לא נותר לי אלא להפטיר באנגלית מדוברת bloody hell, ולתהות מי הזיז את הביטלס שלי.

התשובה לתהייה היא פשוטה. מדובר באנשי השיווק של חברת התקליטים Capitol, שהפיצה את אלבומי החיפושיות בארצות הברית. החודש, לציון 50 שנה לביטלמניה, ולכיבוש ארה"ב באמצעות ארבעת המופלאים, החברה הוציאה מחדש את כל הגרסאות האמריקניות לאלבומי החיפושיות, במארז מהודר של 13 דיסקים. האלבומים יצאו כחיקוי מוקטן של גרסאות הויניל, באריזות קרטון עם העיצוב המקורי של התקליטים. עבור כל מי שגדל על אלבומי הביטלס, במתכונתם המקורית, המפגש עם הצד השני של האוקיינוס האטלנטי הוא מבלבל, מרגש וגם מלמד לא מעט על ההבדלים בין ארצות הברית ואנגליה.

הגרסה הבריטית מול האמריקנית. מצאו את ההבדלים

קודם כל, לפחות מחצית מהאלבומים הם כאלה שלא היכרתם כלל. מהטעם הפשוט, שמדובר באוספים כאלה ואחרים, מתוך שירי הביטלס עד ל-1965, כולל. רק שלציבור האמריקני הם לא הוצגו כאוספים, אלא כאלבומים חדשים לכל דבר. וכך, אתה לפתע מגלה שללהקה המפורסמת ביותר בעולם - זו שגדלת על שיריה כבר למעלה מ-30 שנה - יש אלבומים שאתה אפילו לא מכיר את שמם. ובאופן טבעי, גם את העטיפה שלהם. הידעתם, למשל, את האלבום Something New? (שאת מרבית שיריו אתם מכירים, למעט אולי הגרסה הגרמנית ל- I Want To Hold Your Hand, Komm Gib Mir Deine Hand). או את האלבום Beatles 65? שלא לדבר על Hey Jude, שעל עטיפתו מצולמים החברים ברגעיה האחרונים של הלהקה, מה שלא מונע ממנו להיפתח עם Can’t Buy Me Love המוקדם?

הסיבה היא, כאמור, שיווקית בעיקרה. אנשי חברת Capitol ניסו לתווך את החבורה הבריטית לקהל האמריקני, שבאותה תקופה עוד התייחס בחשדנות לכל מוזיקאי זר, ועשו זאת בדרך האמריקנית הישנה והטובה: יצירת "סיפור" גדול מהחיים, גם על חשבון העובדות המקוריות. קחו למשל את האלבום הראשון של הביטלס שהופץ בידי החברה. אלבום שזכה לשם - Meet The Beatles. מזכיר לכם משהו? נכון, את האלבום המוכר לאדם With The Beatles. אפילו צילום העטיפה זהה (אם כי בגרסה האמריקנית השחור לבן זכה לגוון תכלכל). אבל השירים שונים. מחציתם לא מופיעים כלל במקור האנגלי, ולהיפך. הטקסט המודפס על גב העטיפה הוא בעצם הסיפור כולו. "קראתם עליהם בטיים, בניוזוויק ובניו יורק טיימס!", זועקת הכותרת. "הנה הוא, צליל הביט הענקי של הרביעייה הפנטסטית והפנומנלית הזו: הכירו את החיפושיות!".

מאיפה צץ האלבום הזה?(עטיפת אלבום)

הטקסט ממשיך בפורמט של כתבה עיתונאית, הנפתחת בציטוטים. "אמר אמריקני אחד שביקר באנגליה: 'רק מתבודד יכול שלא לשמוע על הביטלס. והוא חייב להיות רחוק מאד מכל טלוויזיה, רדיו, עיתון או קהל מעריצים קולני'. אמר אחר: 'הם הדבר הכי חם וגדול, בכל היסטורית השואו ביזנס של אנגליה'". לאחר מכן מופיע הסבר קצר על חברי הלהקה, ולאחריו תיאור של סוג המוזיקה שהם מייצרים: "זה לא בדיוק רית'ם אנד בלוז. זה לא בדיוק רוקנ'רול. זה הצליל המיוחד שלהם, או כמו שמנהיג הלהקה לנון אומר זאת: 'המוזיקה שלנו היא רק... ובכן, המוזיקה שלנו'".

בהמשך מגיע תיאור של התורים הענקיים להופעות של הביטלס בניוקסל, פורטסמות', קרלייל ועוד, בנוסף להתייחסות להישגים הראשונים שלהם באירופה. ואז מגיע הפאנץ' ליין, בדמות התוכניות העתידיות והקרובות מאד של הרביעייה בארה"ב, כולל העובדה שאד סאליבן כבר החתים אותם לשלוש הופעות במסגרת התכנית שלו.

האלבום הנושא את השם Beatles 65 ומהווה למעשה אוסף של סינגלים ושירים שיצאו בבריטניה שלא במסגרת אלבומים, כולל אף הוא פנייה ישירה למעריצים, המופיעה בגב התקליט: "היו כאלה שאמרו שזה לא יכול להיות. שאלה רק יחסי ציבור. שההצלחה הזאת תחזיק אולי חודש או חודשיים. שהם לא יוכלו להמשיך ולזכות ברמה כזאת של תהילה... אבל אתם, המעריצים, ידעתם את זה תמיד. ידעתם שלביטלס יש באמת סטייל וסאונד שלא היו מעולם. אז הנה, מה שחיכיתם לו כל כך. אלבום חדש של הביטלס, כולו מורכב רק משירים חדשים!".

משהו חדש???(עטיפת אלבום)

ויש עוד אינספור ניואנסים ומשתנים, שאפשר ללמוד מתוכם על ההבדלים התרבותיים בין המדינות. למשל, האלבומים המקוריים של A Hard Day’s Night ושל Help! הצניעו לגמרי את העובדה שמדובר בשירים מתוך סרטים, ולא באלבום "רגיל". ואילו בגרסה האמריקנית, נכתב בגדול על העטיפה "פסקול הסרט המקורי". הגיוני עבור מדינה שבה הקולנוע נתפס כתעשייה לא פחות גדולה וחשובה מתעשיית המוזיקה, ויש בה גם שוק פעיל של מכירת פסקולים.

 בהתאמה, האלבומים האמריקניים כוללים גם גרסאות אינסטרומנטליות מתוך פסקול הסרט, ובמקרה של Help! גם צילומים רבים מתוך הסט.

אז תהליך החטיפה שלי הסתיים, אבל אני עדיין מרגיש מחולל. החיים, כפי שהכרתי אותם, התגלו כמעטפת דקיקה וזרועת חריצים. לך תדע, למשל, איך נראים אלבומי הביטלס שהופצו ביפן! מהו סדר השירים של סרג'נט פפר ברוסיה? ומיהם, למעשה, הביטלס האמיתיים? הרי אם אפשר לפרק ולהרכיב אותם מחדש בכזאת קלות, אולי פול מקרטני אכן מת? בצר לי, אני חוזר אל Revolver. באורח פלא, היאנקים אפילו לא נגעו בו, והפיצו אותו בצורה ובסדר המקוריים. באלבום הזה, לפחות, הקסם המקורי נשמר, כמו שאומרת רצועה 4 שלו: כאן, שם ובכל מקום.