בצל התופת: היהודים שחזרו לאלוהים
מאות מסמכים שנאספו במכון "שם עולם", מצביעים על תופעה מרתקת: יהודים מתבוללים, חלקם נוצרים, שהחליטו לבצע טקסי שיבה ליהדות ולמות כמאמינים - לצד תופעות של התקרבות ליהדות בגטאות. עד כמה? הרב קריגר טוען שהיא גבלה לעיתים בחוסר רציונאליות מוחלטת ובקנאות לא מובנת
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
- עוד ביהדות: אנה פרנק, גיבורת יפן
לצד עזיבת הדת והכפירה באל מצד אחד, וההתחזקות באמונה מן הצד השני – התקיימה תופעה ייחודית דווקא בצל התופת: יהודים מתבוללים, חלקם מתנצרים ממש שעברו הטבלה – שמצאו את יהדותם מחדש.
השיבה למקורות, דווקא במצוקה
מכתב זה, כמו גם מסמכים ועדויות אחרות שהגיעו לידי מכון "שם עולם", מגלים את הנרטיב הלא מוכר בהיסטוריית השואה. את מסכת הגילויים המפתיעים, חושף כעת הרב ד"ר אברהם קריגר, היסטוריון ומנהל המכון לחקר השואה "שם עולם".
"הסיפור הוא לא רק אובדן האמונה, אלא השאלות הנוקבות ששואלים אותם אנשים", אומר הרב קריגר. "שאלות נוקבות על האל, כידוע, אינן זרות לעולמה של היהדות. דוגמה קלאסית היא הרצח ההמוני בביתר בימי חורבן בית שני; חכמי ישראל ממש נאבקים עם המילים 'האל הגדול, הגיבור והנורא'. וכן הם שואלים: 'איפה גדולתו?' 'איפה נוראותו?' הם לא יכולים להגיד את המילים הללו בתפילה. אמונה זו לא רובוטיקה. השאלות צריכות להישאל, ואפילו צריך להנכיח אותם בתוך השפה הדתית".
אז מה באמת קרה שם, שאנשים חשו צורך להתקרב מחדש אל היהדות והאמונה הדתית?
"זו באמת אחת התופעות המרתקות, שלצד אנשים שהציבו שאלות מאוד קשות, או
לדברי הרב קריגר, "הסיטואציה שאליה נקלעו יהודים לא דתיים, גרמה לרבים מהם להרגיש 'שאם אני כבר כאן רק בגלל היותי יהודי, אז לפחות כדאי לבדוק מה זה אומר'. יומן של אדם אנונימי מגטו ורשה, מרקע מתבולל 'מהחוגים הציוניים' - כך על פי הכתוב - מלא בביטויים שמבטאים איזושהי כמיהה וצימאון ללמוד על יהדותו. הוא מרגיש שוב ושוב את האבסורד, שהעולם היהודי נוכח כעת סביבו, אבל הוא לא יודע מה אומר המטען הזה עבורו".
"היו גם אנשים שהגיעו לגטאות על פי חוקי הגזע הנאצי, אבל היו נוצרים. יהודים הרי הוגדרו ככאלה עד שלושה דורות אחורה. לכאורה, הם יכלו לשמר את הדת שאליה נולדו או הומרו מגיל צעיר. הם יכלו גם לפתח תקווה שאולי מעמדם הדתי יציל אותם, ואולי האפיפיור יתעורר ויושיע, ודווקא אצלם אנחנו מוצאים פעמים רבות תהליך הפוך. אנשים שהגיעו לגטו, למוות, ורצו לחזור ליהדות".
טקס "שיבה ליהדות" בגטו לודז'
אחד המסמכים שמצאו הרב קריגר וחוקריו מגיע מגטו לודז'. הוא מספר, כאמור, את קורותיו של ד"ר אייזנר, שהמיר את דתו בשנות ה-20. אייזנר השתייך לכנסייה בווינה, שאותה פקד מדי יום ראשון. אך כשהגיע כמו רבים אחרים לגטו הפולני מאוסטריה, הוא מבקש מהרבנים לעבור הליך של 'שיבה ליהדות', אקט הצהרתי בעיקרו, המבטא את השינוי בעמדותיו הדתיות.
"יש לנו כיום את המסמכים הפורמאליים שמתעדים את 'השיבה', ומכתב ששלח לכנסיית האם ובו הוא מבשר להם על החלטתו לעזוב אותם ולחזור ליהדותו", אומר הרב קריגר. "הוא, לכאורה, לא היה חייב לעשות זאת, ובטח שמתוך הגטו. בעיניי זו הייתה אמירה: אתם כאילו מראים לי עד כמה היותי יהודי מהווה מכשול לחיי, ובתגובה אני חוזר - ועוד בפומבי".
אייזנר נרצח שמונה חודשים אחרי ההליך, כיהודי מאמין, במחנה השמדה חלמנו.
איך "מודדים אמונה" בגטו?
"שם עולם" מוגדר כיום על ידי איגוד הארכיונים בניו-יורק כאחד מארכיוני המחקר הגדולים ביותר,
בתחום החיים בתקופת השואה. המכון מחזיק באוסף של כ-800 אלף מסמכים ועדויות על התמודדויות ערכיות ומוסריות בשואה, וממשיך בכל העת במרוץ נגד הזמן, בניסיון ללקט עדויות וסיפורים על החיים ומשמעותם בתוך המוות.
"בעיניי אלה הם הלקחים המשמעותיים שרלוונטיים גם לימינו", אומר הרב קריגר. "כשעוסקים רק במוות ובהישרדות הפיזית, השאלות והדילמות הערכיות נשארות לא מטופלות ולא מתועדות".
לדברי הרב, עד כה לא נעשו מחקרים "מדידים ומשמעותיים", כהגדרתו, בסוגיית האמונה הדתית או היעדרה. "מהמחקרים הבודדים שעשו בעניין על שינוי עמדות דתיות ואמוניות, המגמה דווקא הצביעה על שוויון. כלומר, היו עוזבים והיו גם מצטרפים.
"עם זאת, חשוב לזכור, שאנחנו מדברים על מציאות אחרת לחלוטין, שכל סרגלי המדידה הרגילים שבאים להגדיר מה זה 'אדם דתי' או 'מאמין', פשוט לא מתקיימים בה. היום אתה יכול לבדוק מחויבות דתית, כגון שמירת שבת או כשרות. כל אחד מהדברים הללו לא היה קיים שם בכלל, אז איך בדיוק אפשר 'למדוד אמונה' בסיטואציות כאלו?
"אבי, ניצול שואה, אמר לי פעם משפט שלקח לי חמש דקות להתאושש ממנו - מה זה היה בשבילו החזרה לחיים הנורמטיביים: 'חזרתי לאכול בסכין ומזלג'. אנחנו לא מסוגלים לדמיין חמש שנים של חיים מחוץ לציביליזציה, של קיום במציאות של תת-אדם, חיה. סליחה, חיה נמצאת במעמד טוב יותר. זה בלתי נתפס. לכן החזרה הזו לעולם הנורמטיבי, היא קשה ואפילו כמעט בלתי אפשרית".
הרב קריגר מסביר כי לאחר השואה נזרקו הניצולים למציאות חדשה, "וברובם לא ניסו לשחזר את הנורמות שעל פיהן חיו לפני המלחמה. חלקם הגדירו את זה כ'איבדתי את אמונתי', כדי לא להתחיל להתמודד שוב עם השאלות ועם מה שהיה".
"והנה בגיל זקנה, אנחנו פתאום שומעים עדויות של ניצולים שמרגישים שהם, למעשה, נתקעו באותה נקודת זמן ערב השואה, והם עדיין 'שם', לפחות ברוחם. הם לא באמת עזבו או שינו, אבל היום, עשרות שנים אחרי, עם משפחה, נכדים אפילו נינים, לא פשוט לחזור אחורה".
קנאות דתית לא מובנת
"אנשים בגטו החלו לדבר על האפשרות להמיר את דתם. עלתה הזדמנות לשלוח את הילדים למסגרות נוצריות, ובכך להציל אותם, אבל לדעת שהם אובדים לעמם... מובטחני שלו יכולנו לערוך משאל עם בשאלה זו, היינו מקבלים את התשובה מכל העם פה-אחד: שאת בנינו ובנותינו לא נעביר באש הזרה. אחדים ממנהיגי התנועה הסכימו, ואילו אחדים התנגדו ואחדים היססו" (דצמבר 1942, גטו ורשה).
בתוך היומן האנונימי של איש החוגים הציוניים בגטו ורשה, מתגוללת דילמה ערכית על פני שבעה
קריגר טוען שהוא אינו בטוח עד כמה מילותיו של אותו אדם משקפות את הלך הרוחות בגטו. "היו מן הסתם רבים שהיו מתנגדים. הראיתי את קטע היומן הזה לאלוף יוסי פלד, שכידוע ניצל בדרך זו. הוא הזדעזע מהמחשבה שאם כולם היו חושבים כמו אותו הכותב, הוא לא היה בין החיים היום. מצד שני, מרתקת עצם ההתלבטות. זהות היא שאלה כבדת משקל עבורם לפחות כמו החיים עצמם, והוויתור איננו מבן מאליו. זה מצביע על מחויבות עמוקה שלהם לזהותם הדתית והלאומית".
עד כמה האחיזה הדתית קיבלה ביטוי באותם מקומות חשוכים? הרב קריגר טוען שהיא גבלה לעיתים בחוסר רציונאליות מוחלטת ובקנאות לא מובנת. "זה יכול היה להגיע למחזות כמעט ביזאריים, הרצון הזה של לשמר במשהו את אורח החיים הדתי. כמו לא לאכול דברים מסוימים, עד כמעט סיכון חיים.
"אך גם עזיבת הדת אחרי המלחמה לא תמיד הייתה רציונאלית. במהלך שיחה בין שני ניצולים חברים שתיעדנו, שאל האחד את חברו, מה הוביל אותו, בסופו של דבר, לנטוש את הדת - אחרי שנלחם עליה במחנות. תשובתו הייתה: 'ניסיון העושר קשה מניסיון העוני'. כלומר, גם זה לא היה בהכרח רציונאלי".
נרטיב שנעלם או הועלם?
המסמכים והעדויות הנאספים במכון, מעלים שאלות נוקבות על מקומם הנפקד של הנרטיבים הללו בסיפור השואה, כפי שאנו מכירים אותו. "אין ספק שהסיפור השואתי הוטבע בחברה הישראלית בנרטיב מאוד מסוים", מודה הרב קריגר, "וזה רק פן אחד של הסיפור שלא מסופר.
"המוטו של 'יום השואה והגבורה', הוא המוכר שבהם. היום אנחנו יודעים שלגבורה יש פנים רבות, שלא כוללות בהכרח לקחת נשק ליד. אמא שגוננה על ילדה ממציאות של הרעב, לא פחות גיבורה מאותו לוחם בגטו".
"שם עולם', כמו גם מוסדות מחקר נוספים, מנסים להנכיח נרטיבים נוספים בסיפור השואה, כי זה הנוכחי הוא בעיקר בועתי, וחסרים בו חלקים רבים, ובזה שאתה לא מדבר עליהם, אתה מציג תמונה שקרית, ושקר סופו להיות מופרך".
הייתה כאן בעינך יד מכוונת?
"אני מנסה שלא להאשים. זה לא תמיד בא ממקום מודע, אם כי אין ספק שחלק מההעלמה היה מכוון. היסטוריה היא כלי לעיצוב ההווה. היא מעמידה גיבורים ומעלימה אחרים, ואנחנו רואים את זה גם בתיעוד מאוחר של מלחמות ישראל, לדוגמה.
"השאלות האמוניות והנרטיבים 'האחרים' יכולים היו להפריע לסיפור הקלאסי שמספרים לנו, כמו זה 'שהעולם הגלותי אף פעם לא היה מיטבי, לעומת האידיאל הארצישראלי'. לכן לספר על עוצמות רוח בעולם הזה, עשוי להוריד במשהו מהאתוס שנבנה על גבם.
"בנוסף, סיפור השואה היה בידיהם של היסטוריונים שהעולם הזה, הדתי, היה זר להם. שלחתי פעם חומר בנושא חד הפרופסורים הישראלים שזה תחום התמחותם, והוא ענה לי: 'אני עסקתי בנושאים הקרובים ללבי, תעסוק בנושאים הקרובים לליבך'. וכך אכן היה, רק שבזמן שאנשים עסקו בהנצחת החלקים שקרובים אליהם, החלקים האחרים פשוט נעלמו מהשיח".
הקרע בזהות היהודית טרם התאחה
הרב קריגר מספר כי במסעותיו לפולין ולמדינות נוספות, הוא פוגש אנשים שהם קורבנות של
אותו מאבק זהות. "בלודז' הגיע אלי כומר בכנסייה, לא פחות, שאמו סיפרה לו לפני פטירתה שהיא יהודייה. הוא היה בדילמה מטורפת, ולא ידע לעשות. התברר לי מאוחר יותר, שהוא עמד לפני כל הקהילה בכנסייה, סיפר להם שהוא יהודי, ועזב את הכל. עד היום הוא לא מוצא את עצמו, והוא לא היחיד.
" חשוב לדעת שיש אנשים שנקרעים עד היום כתוצאה מההתמודדויות שהיו שם. מטרתי היא להביא להצפת הסיפורים 'האחרים'. לקח זמן עד שהניצולים יכלו לדבר בכלל על השואה, וכנראה לוקח יותר זמן לדבר על מה שלא התיישב עם הנרטיב הדומיננטי. אני מאמין שצריך להציף את הסיפורים הללו, ושמשם ההיסטוריה כבר תאזן את עצמה".
לפנייה לכתב/ת 
