שואה שלהם: כשיונה אליאן אמרה קדיש בטרבלינקה

"תמיד הרגיז אותי שיום השואה נקבע ליום שבו החל מרד גטו ורשה", אומרת השחקנית אסתי זקהיים. "האתוס הציוני של המרד והגבורה תמיד החריד אותי, ובמהלך המסע, התחושה הזאת קיבלה צידוק. הגבורה האמיתית הייתה בתעצומות הנפש של אלה ששרדו במחנות ובגטאות. שעשו מעשים קטנים של חסד, ומצאו יכולת לקום ולהמשיך להיאבק ולשמור על צלם האדם שלהם".

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >

• מתחת לאף של הוואקף: חפש את המטמון 

   

  
  

זקהיים הייתה אחת מ-16 אנשי תרבות, רוח, משפט וכלכלה ואקדמיה שיצאו לפני כשבועיים למסע "תעצומות נפש" בפולין, ביוזמת מכון "שם עולם", במטרה להעשיר את השיח על השואה בחברה הישראלית. בין המשתתפים גם יהורם גאון, אפרת גוש, גיא לואל, יונה אליאן, גולן אזולאי, ד"ר אליהו וינוגרד, פרופ' ירון זליכה, אמונה אלון, דובי אייכנוולד ונחום איצקוביץ.

"בטרבלינקה יהורם ביקש להגיד קדיש, וגם אני רציתי". יונה אליאן עם יהורם גאון ואפרת גוש(צילום: אורות)

לראשונה מאז שבו מפולין, נפגשו השבוע חברי המשלחת בביתו של הרב קריגר שבכפר הרא"ה, כדי לעבד בצוותא את חווית המסע.

יהורם גאון: לבקש סליחה באושוויץ

לדברי גאון, הביקור בפולין הבהיר לו כי החברה הישראלית אינה עושה מספיק כדי לשמר את זכר השואה. "חז"ל השכילו לצרוב בדי-אן-אי הקולטיבי שלנו מועדים משמעותיים, כמו חורבן הבית - ועד היום כולם יודעים בדיוק מה זה תשעה באב. התחושה שלי היא שהנאומים של ראש הממשלה והנשיא פעם בשנה, ביום השואה - אינם מספיקים.

"הזיכרון היה צריך להיות חלק מחיי היומיום שלנו, משהו בסדר גודל של חורבן הבית, גירוש ספרד, או יציאת מצרים. הזוועה כל כך גדולה ומעבר להבנת המין האנושי, אנחנו צריכים למצוא דרך להדגיש את זה בארץ".

לדברי גאון, המסע "שדרג את מעמדה" של ישראל בעיניו. "בכל מקום שנחיה בו, נהיה זרים, גם במדינות הכי נאורות. צריך להבין כמה יקר המקום שבו אנחנו נמצאים וקוראים לו בית".

יונה אליאן: היה לי פלונטר בנשמה

עבור יונה אליאן, היה המסע לפולין הפעם הראשונה שהייתה נכונה לצלול אל תוך הטראומה המשפחתית. "הייתה לי בעיה גדולה לנסוע לפולין וכל השנים התחמקתי", מספרת אליאן. "כילדה, גדלתי בתוך אווירה מאוד קשה, הכל היה קשור לשואה. השכונה ביפו הייתה מלאה בניצולים, והשואה אפפה אותי כמו סיפור בלהות. הורי דיברו ביידיש, פולנית, רוסית וגרמנית כדי שלא אבין את השיחות שלהם, ומכיוון שהם ניסו להעלים ממני חלק מהדברים, בראש שלי הלכה המפלצת וגדלה".

כשהיה בן 16, ברח אביה של אליאן, שנולד בשדליץ שבפולין, עם אחותו החולה בת ה-14 לסיביר. אחרי המלחמה הגיע למחנה העקורים וילסק שבגרמניה, שם הכיר את אמה שנסה על נפשה מהעיר ירוסלב הפולנית. כשהגיעו לארץ, נפגשו שוב והקימו משפחה ביפו. "הוא היה הגיבור האמיתי, אבל בארץ רק הפלמ"חניקים נתפסו כגיבורים", אליאן נזכרת.

"כשהייתי בת 40, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם, אבל אז הוריי נפטרו", מספרת אליאן. "נהיה לי פלונטר גדול בנשמה בגלל הרצון להתפייס איתם ועם עצמי, ובגלל העובדה שאף פעם לא אמרתי לאבא שאני יודעת כמה גיבור הוא היה".

לדבריה, התדמית שזכו לה יהודי אירופה בארץ ישראל גרמה להוריה כאב רב. "בבית הספר המורות השתמשו בדימוי של צאן לטבח. באתי לאבא שלי ושאלתי למה הובלתם כצאן לטבח? הוא לא ענה, אבל אני זוכרת את העלבון הנוראי בעיניו. רק אחרי שנים הבנתי את העוול הנורא שעשו לאנשים האלה".

איך הרגשת במהלך המסע?

"הסיפור האישי-משפחתי שלי צף כבר ביום הראשון, כשהגענו לטרבלינקה. ידעתי שסבא וסבתא שלי נהרגו שם, יחד עם דוד שלי שהיה בן 10, אבל הדחקתי את זה. עברנו ברגל את הדרך שהם עברו, ופתאום זה היכה בי - הבנתי שאלה היו סבא וסבתא שלי. לא יכולתי לשלוט בזה, וכל מה שהיה בפנים כל כך מסובך, מפותל ומודחק - יצא החוצה".

"בטרבלינקה יהורם ביקש להגיד קדיש, וגם אני רציתי", מספרת אליאן. "כיוון שאני די בורה בעניינים האלה, שאלתי אם מותר לי וקיוויתי שיגידו לי כן. כשזה קרה - זו הייתה טלטלה מאוד גדולה. אני לא בן אדם דתי, ותמיד נרתעתי מאנרגיות וכוחות, אולי בגלל שבסתר לבי אני מרגישה את הדברים ואני לא אוהבת שפורטים אותם לפרוטות. אבל שם, זה היה כאילו משהו הוביל אותי".

"חזרתי מהמסע בן אדם יותר פתור, דברים אצלי נפתחו. צריך ללמוד להדגיש את הגבורה של העם היהודי הזה ששרד את האסון הזה ובנה מדינה, ולא את תחושת הקורבנות או את החיפוש אחר נקמה. במסע הזה היה דגש על תעצומות הנפש באפלה הכל כך גדולה".

שלפחות זקהיים אחד יישאר

גם זקהיים היא דור שני לשואה. אביה עלה לארץ מליטא עם אחיו התאום, ונאלץ להתמודד עם רגשות האשמה על שנותר בחיים. "מצד אחד, היו לו געגועים לפירות היער, ומצד שני הוא ידע שהוא ניצל מהיערות שהפכו לקברי אחים", היא מספרת. "המסע היה בפולין 2013 שהיא לכאורה פולין אחרת, אבל מבחינתי הייתי בפולין של 44'-41', וזה היה מאוד קשה ומטלטל.  

"כל השבוע לא הפסקתי לבכות, אבל הכניסה לתאי הגזים במיידנק היתה קשה מנשוא. דימיינתי את אמא שלי מצד אחד, ואת בני הדודים והילדים מצד שני, וחשבתי שאני משתגעת. ראיתי את התאומות שלי, תמרה ונעמה, בנות 8, נדבקות אלי ובוכות. חשבתי שנשמתי יוצאת".

לדברי זקהיים, הביקור בלב המאפליה סייע לה להבין את החרדות של הוריה. "במלחמת המפרץ התקשרתי לאמא שלי מלונדון והיא אמרה לי: הישארי שם כדי שלפחות זקהיים אחד יישאר. אז הדרמטיות שלה הצחיקה אותי, אבל בפולין פתאום הבנתי אותה. מצאתי את עצמי אומרת, איזה מזל שאוריאל שלי בן 14 - אבל נראה בן 16, ושהוא כזה חסון ושהוא ישרוד", מספרת זקהיים.

מה מטרת המפגש הנוכחי בישראל עבורך?

"אני חושבת שצריך לנצל את המומנטום. כולנו חווינו חוויה רגשית מאוד עמוקה, ויש כאן אנשים שעומדים בצמתים מאוד משמעותיים בחיי החברה הישראלית, והם יכולים לעשות מעשה.

"ברור לי לחלוטין שאנחנו צריכים להנחיל את הזיכרון הלאה לדורות הבאים, אבל לאו דווקא דרך המצ'ואיזם הישראלי. יעד אחד הגשמנו וזה הקמת הבית היהודי. אני חושבת שאת היעד השני, שהוא להיות האור לגויים - אנחנו מפספסים, ואולי זו ההזדמנות".

גיא לואל: השלמה מוחלטת עם היהדות שלי

גיא לואל מעיד כי מאז ששב מהמסע בפולין, עודו שרוי בסערת רגשות: "חד-משמעית, אני יכול להגדיר את החוויה הזו כחוויה המטלטלת ביותר שעברתי בחיי".

"באתי לאבא שלי ושאלתי למה הובלתם כצאן לטבח? הוא לא ענה, אבל אני זוכרת את העלבון הנוראי בעיניו". יונה אליאן(צילום: אורת)

רגע ההתגלות של האדם היחיד

קריגר, גם הוא בנם של ניצולי שואה, הקים את מכון "שם עולם" לפני 15 שנה. "השואה נטבעה בתודעה הקולקטיבית סביב הנושאים

 של השמדה, רעב, מצוקה, אנטישמיות, אבל יש סיפור נוסף שכמעט ולא נוגעים בו, והוא ההתמודדות של אנשים בזמן השואה בשאלות ערכיות, הומניות ומוסריות", הוא אומר.

"במהלך המסע, לא דיברנו על השואה כעל רגע הנפילה לתחתית בור האומה, אלא כעל רגע ההתגלות של האדם היחיד. אנחנו מנסים להציף אג'נדה אחרת של הנחלת השואה. אם עד היום דיברו על מוות, אנחנו רוצים לדבר על החיים".

. 

למה בחרתם להוציא משלחת כזו לפולין?

"מדובר בקבוצה שהיא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. יש בה אנשי בימה לצד אנשי אקדמיה, אנשי כלכלה לצד אנשי רוח. אני מאמין שהם יכולים להשפיע".