תשעה באב: יום חורבן פרטי ואלוהי
בית המקדש עלה באש - אך נדמה שהצער הוא בעיקר על אובדן האמונה באלוהים, ואובדן המשפחות כתוצאה מהניצחון הרומי
"האלוהים שמעלה את עצמו מביתו החרב אל תוך שמיו"
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו בית המקדש היה נחרב מבלי לייצר מלחמה, מוות והרס. מה היה קורה לו אלוהים היה מעלה את עצמו ואת בית מקדשו אל השמיים, אבל משאיר את כל שאר חלקי התמונה במקומם - את האנשים, הנשים והטף.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
על מה אנחנו אבלים בתשעה באב? האם אנו אבלים על אובדן בית המקדש או על אובדן חיי אדם?
כשהייתי בבני עקיבא אחת הפעולות הפופולריות לתשעה באב הייתה משימה שניתנה לחניכים לבנות בניין יפה מחול או מקרטון. לאחר שנבנה הבניין המפואר המדריכים היו דורכים עליו ומחריבים אותו, והשאלה שהונחה בפנינו הייתה (בדומה לשאלה שנשאל יונה על הקיקיון): איך אנחנו מצטערים על חורבן בית קרטון על בנייתו עמלנו במשך שעות ספורות, ואיננו אבלים מעומק הלב על חורבן בית המקדש האלוהי. בכל פעם תחושתי הילדותית הייתה שהטיעון חזק ומשכנע, ובכל זאת - הלב לא בכה. היום אני יודעת שהלב שלי לא היה לבד.
ה"גט" הכפול של תשעה באב
"אגדות החורבן" מרוכזות בתלמוד הבבלי במסכת "גיטין", וכמובן שהדבר אינו מקרי. האסון הגדול של חורבן בית המקדש אינו באובדן המרכז הפולחני בירושלים (אם כי אין להקטין בעוצמת אובדן זה).
שני אסונות גדולים ממנו התרחשו עם חורבן בית המקדש, ועל שניהם מרחף כענן שחור המושג "גט": יחסינו עם אלוהים התערערו ואימת הנטישה האלוהית נפלה עלינו. במקביל, בתים פרטיים ננטשו, גברים נהרגו, נשים נאנסו ותינוקות רעבו ללחם.
אפשר להסתדר עם שינויים בדרכי עבודת אלוהים, אפשר להסתדר עם אובדן בית המקדש, אבל קשה מאוד להסתדר עם אובדן הביטחון והאמונה באלוהים, ועם אובדן הביטחון בבית ובמשפחה. מסכת "גיטין" היא החרדה האמיתית של תשעה באב.
חורבן בית המקדש הוא כמעט לא הנושא
קחו לידיכם את מגילת "איכה" המתארת את אובדן בית המקדש הראשון, ואולי תופתעו לגלות שאין בה כמעט התייחסות לחובן בית המקדש עצמו. גם במקומות שבהם מוזכרים הכהנים במגילה, הזכרתם נועדה להמחיש את הצער על העוני והעליבות של החיים ולא את הגעגוע אל המקדש (איכה א' 19): "כהני וזקני בעיר גוועו כי בקשו אוכל" – אין בפסוק זה אבל על אובדן המקדש אלא על אובדן הכבוד האנושי והחיים.
וכן הלאה, כל המעיין במגילת איכה יגלה, שלהוציא הפסוקים האחרונים של המגילה, צער על היעלמותו של בית המקדש כמעט לא נמצא בה. דבר דומה ניכר גם מאגדות החורבן התלמודיות – יש בהן הרבה כאב על המוות והסבל האנושי, בהלה עצומה מאובדן הבית והמשפחה, ובהלה עצומה מאובדן היכולת לבטוח באלוהים.
אם המקדש היה נעלם בלי לזרוע מוות וסבל, היינו מסתדרים. היינו עושים את מה שעשינו ממילא ביבנה ומייצרים תיאולוגיה חדשה ודרכי פולחן חדשות. אולי אפילו היינו מרגישים שיצאנו נשכרים. אבל המקדש הוא כמעט לא הסיפור. הסיפור הוא הגט הכפול שנכתב בתשעה באב.
מה הקשר בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית האלהי?
בשירו, שיר חתונה, משווה יהודה עמיחי בין ה"גט הפרטי" ל"גט האלוהי", וכדרכו הוא מהפך שוליים ומרכז, משל ונמשל. בקריאתו המחלנת מושגים מקודשים הוא מאתגר את היחסים בין שני סוגי החורבן:
"... אדם, בחייו, הבית הראשון נחרב
ולפעמים הבית השני נחרב. וזה לא
כמו שקורה לעם שהולך לגלות,
זה לא כמו האלוהים שמעלה
את עצמו מביתו החרב אל תוך שמיו:
אדם בחייו צריך להשאר".
אלוהים, אומר עמיחי, יסתדר בלי בית מקדש, שכן תמיד יש לו בית נוסף בשמיים. לאדם, בניגוד לאלוהים, אין אלטרנטיבה, אין בית שמיימי, אין בית שני. לאדם יש בית אחד, וכשהוא חרב אין לו לאן ללכת. התיאור שמציע עמיחי לשני הבתים, האלוהי והאנושי, הוא כמובן תיאור חילוני ולפיו יש רק מציאות אחת, רק "כאן ועכשיו", רק "העולם הזה", רק האדם. בעולמות הדתיים החיים מתקיימים בשני מישורים; כאן ושם, חול וקודש, העולם הזה והעולם הבא. האדם החילוני איבד את היכולת להתנחם במציאות אחרת, רחוקה, קדושה וצודקת. האדם החילוני "בחייו צריך להשאר" ואין מנוס, ועל כן אין לו מנחם באסונותיו.
אבל התיאורים הדתיים לא שונים
באופן מפתיע אולי, תיאורי החורבן במגילת איכה ובאגדות החורבן אינם שונים בתפיסת עולמם ממהצעה של עמיחי. תיאורי החורבן לא דואגים לאלוהים, וכמעט לא מוטרדים מאובדן המקדש. אלוהים יסתדר וגם הפולחן ימצא את מקומו החדש והנכון. הדאגה האמיתית היא איך נשארים בתוך החיים האנושיים עם אובדן האמונה והמשפחה.
שני היבטים של אובדן אחד
בניגוד לאובדן המקדש, אובדן הביטחון באלוהים ובמשפחה הם שני היבטים של אובדן אחד. יחסינו עם אלוהים מתוארים פעמים רבות כיחסים משפחתיים; יחסי אבן ובן או יחסי בעל ואשה. על כן נדמה כי בעולם היהודי המסורתי לא מדובר בשני אסונות נבדלים, כי אם באסון אחד שיש לו היבט פרטי והיבט קוסמי. במילים אחרות, ניתן לומר כי תשעה באב הוא יום אובדן הקשרים המשפחתיים, או למצער, יום שבו מאוימים הקשרים המשפחתיים שלנו; אבינו שבשמיים נטש אותנו והפליג מביתו החרב אל שמיו, וילדים ארציים ננטשו על ידי אבותיהם.
ובדימוי הזוגי – תשעה באב הוא היום שבו עם ישראל "נאנס" על ידי אומות העולם ואיבד את בעליו, בדיוק כפי שנשים נאנסו ואיבדו את בעליהן. מגילת איכה ואגדות החורבן המצויות במסכת גיטין מציעות משמעות קוסמית למושג המשפחה: העולם בנוי כמשפחה, והמשפחה האנושית היא ביטוי אנושי של מבנה היקום כולו.
זה מסביר משהו מתפיסת המשפחתיוּת היהודית
אני לא יודעת אם המשפחה הקוסמית הומצאה בעקבות היחס העמוק למשפחתיות בתרבות היהודית, או להפך – התפיסה של של יחסי אלוהים-עם ישראל כמערכת משפחתית השפיעה על ביצור המשפחה היהודית. כך או אחרת, תשעה באב מזמין אותנו להתבונן על השורשים הרבים והעמוקים של מושג המשפחה בתרבות היהודית.
משפחות הן אף פעם לא דבר פשוט, אבל נדמה לי שתשעה באב במתכונתו המסורתית קובע כי קשה יותר ואף עצוב לעבור את החיים לבד, בלי בריתות ובלי משפחות. אלוהים זקוק למשפחה, אנחנו זקוקים למשפחה.
אין לי מושג מה אני חושבת על קביעה זו, אני בוודאי לא לוחמת נאמנה שלה, משפחה בימינו היא מושג מורכב מאוד, המאותגר על-ידי הבחירות שלנו. גם הבחירות האישיות שלי מאתגרות את מושג המשפחה המסורתי, ואני לא יודעת מה אני חושבת על תמונת המשפחה שהצגתי כאן.
אני בוחרת לראות בתשעה באב יום שמזמין אותי לחשוב על משפחה ועל משפחתיות; להיעצב, לפרקים להתגעגע, ולפרקים לשמוח בבחירותי ובחירות הנדירה שאיפשרה לי לבחור, ובעיקר להרהר בבחירותיי באופן מאתגר וביקורתי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
דתיה יקרה (4), כמה טוב לקרוא את פרשנותך על בן חלפתא והנמלה. אכן, קריאה חשובה בסיפור המעלה ביקורת נוספת על עולם ההלכה: נשכחה הנמלה ונשכחה החמלה. הכוח לראות ולהבין את העולם הפך לעיקר. כוחו של המתבונן מהצד גבר על כוחו של החומל, כוחו של איש ההלכה על כוחו של החסיד. תודה.
וב' יקר (10), אני כמובן מסכימה עם דבריו של "מורה דרך" ואני באמת לא מצליחה להבין איך מרד איום ונורא כמו מרד בר-כוכבא הופך בדבריך לסיפור הצלחה משיחי?! האם העובדות אינן אות משמיים? האם הכשלון הנורא אינו אמירה לגבי ליקוי המאורות של הנוהים אחר בר-כוכבא?! מהם התנאים הנדרשים כדי שטעות תחשב לטעות? ובלשונו של יוסי בן קסמא: "אני אומרת לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמיים ירחמו?!"
לפנייה לכתב/ת 
