מי יממן תרבות ישראל?
האם זו אחריות המדינה לדאוג למוזיקאים המזדקנים שלה? האם לא די בכך שיוצרים מקבלים תמלוגים כל ימי חייהם הסוערים? ואם עשו טעות כלכלית, מדוע שהאזרח הפשוט יתגייס לשלם עליה? שי להב חושב שהתשובה נמצאת בהגדרות התרבותיות שלנו
נדמה לי שזה היה מותו של אריק איינשטיין, שעורר כאן מחדש את סוגיית יחסה של מדינת ישראל למוזיקאים המבוגרים שלה. סוגיה שהדיון בה בדרך כלל רצוף בקלישאות, ובשלל הנחות יסוד שלא באמת מחזיקות מים. בדרך כלל זה מסתיים במשפטים כמו "בושה איך שמתייחסים פה לאמנים המבוגרים", "אם הייתי חי בארה"ב הייתי מסודר לכל החיים כבר בגיל 30", או "מדינה שבה מישהו כמו... מגיע לפת לחם, היא מדינה חולה", וכו'.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
אני מבקש לטלטל מעט את הקלישאות האלה, ולשאול כמה שאלות שהן לא בהכרח נוחות. עוד לפני שנגיע לתהייה כיצד ניתן לעזור לאמנים מבוגרים, צריך לשאול מדוע בכלל צריך לסייע להם. כלומר, האם זו צריכה להיות אחריותה של המדינה? והתשובה, לטעמי, היא לא חד משמעית.
במה נבדל, למשל, מוזיקאי בן 65, שהיה פופולרי ומרובה להיטים עד - נאמר - גיל 40, ומאז חווה דעיכה בקריירה, מאדם רגיל, שעבד כל חייו כעצמאי, ואיפשהו באמצע החיים העסק שלו נקלע לקשיים? האם עצם העיסוק באמנות מבדל את העוסק בו מאנשים "רגילים", העובדים במלאכות "רגילות", שבהן לא מתעוררת כל דרישה אינטסטינקטיבית לסיוע מהמדינה? שהרי, בואו נגדיר קביעה אחת כמוסכמת - להיות עצמאי במדינת ישראל זה דבר קשה. לפעמים, קשה מנשוא. ההכנסה שלך לעולם אינה מובטחת. אם אתה חולה, חלילה, איש לא מפצה אותך, ואם העסק שלך נפגע - גם מנסיבות שאינן קשורות בך - חייך, אכלת אותה. זה נכון גם לזמר, וגם לבעל מכולת. אז מדוע אנחנו כל כך נסערים מהעובדה שהזמר המבוגר חי בדלות, שעה שאנחנו חיים במדינה המזלזלת בכל עצמאיה ובכל זקניה?
יש לכך שתי תשובות אפשריות. הראשונה: מדובר באנשים מפורסמים, שאנחנו זוכרים אותם בפאזות של זוהר והצלחה, ולכן הקיום הדל הנוכחי שלהם מזעזע אותנו. עוצמת הנפילה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התשובה הזו, כשלעצמה, לא מצדיקה מתן יחס שונה לאמנים. אבל התשובה האפשרית השנייה היא, שכולנו מרגישים שיש משהו שונה - באופן מהותי - בעיסוק הזה. שמישהו שגדלת על השירים שלו הפך את החיים שלך לטובים ולעשירים יותר, ולכן צריך לגמול לו. ושיש משהו באופי הבסיסי של אמן, שמקשה עליו להתנהל ביום יום כאחד האדם, ולכן גם עלול להוביל אותו למציאות כלכלית קשה. כלומר, יש פה בעצם סוג של עסקה: אתה, האמן, תתרכז באמנות שלך ובכך תגרום לנו לעונג/ סיפוק/ גאווה, ובתמורה - אנחנו כחברה נשמור עליך. ניתן לך גב.
באופן אישי, אני מאמין בתקפותה של עסקה כזו, אבל לא בכל מחיר ולא בכל מקרה. כי צריך לזכור כמה דברים, שהופכים את חייו של המוזיקאי לקלים יותר. קודם כל - הוא נהנה מתגמולים. אם הוא כתב או הלחין את השיר, דרך אקו"ם, ואם הוא ביצע אותו - דרך "אשכולות". המשמעות היא, שבכל פעם שבה שיר שלו מושמע ברדיו, בטלוויזיה, באולם אירועים ועוד, יש אגודה חזקה מאד, שגובה עבור האמן כסף ודואגת לשלם לו באופן קבוע. וכך יאה. התוצאה היא, שמוזיקאי שהיה מאד מצליח בעבר - ותוגמל על ההצלחה הזו בזמן אמיתי - ממשיך ליהנות מפירותיה כל ימי חייו.
נכון שנהוג לבכות כאן על מיעוט ההשמעות של זמרים וותיקים ברדיו. אבל צריך לקחת בחשבון, שהתחנה היחידה המשדרת רק מוזיקה ישראלית - רשת ג"ימל - היא תחנה מבוגרת מאד כשלעצמה, גם בהרכב העורכים שלה, ולכן משדרת כמות ניכרת מאד של מוזיקה "ישנה". דו"ח ההשמעות של אקו"ם ל-2013, שפורסם לא מזמן, הוכיח כמו בכל שנה שבצמרת מצעדי ההשמעות ברדיו הישראלי מככבים עדיין יוצרים וותיקים. חלקם אפילו כבר אינם בין החיים. כך שמדובר בסוג של נכס, שהולך עם המוזיקאי גם בשנותיו הפחות מצליחות.
עוד עניין שצריך לתת עליו את הדעת, הוא שחייו של מוזיקאי עשויים להיות הרבה יותר מעניינים, מהנים ומספקים, מאלה של האדם הממוצע. זה לא אומר שיש להעניש אותו, חלילה, אבל מדובר בעיסוק יוצא דופן. כזה שיש בו גם הרבה בונוסים, וגם הרבה סיכונים. לא בטוח שתמיד המדינה, או החברה, צריכות להיות ערבות לסיכונים האלה.
ועניין נוסף. מוזיקאי צעיר, הפועל בישראל של 2014, יכול רק לקנא במקביל הצעיר שלו, שפעל כאן נאמר בשנות השבעים. לפחות במישור הכלכלי. כי באותן שנים, תחום המוזיקה הניב הכנסות אמיתיות. מוזיקאי שהצליח בצורה סבירה - לא סופרסטאר - יכול היה להתפרנס בכבוד ממכירת תקליטים, מהופעות ומהשמעות ברדיו. היום, אין לו מושג כיצד יגמור את החודש. ולראייה - יש הרבה מאד מוזיקאים שפעלו בהצלחה בעשורים הקודמים, שבנו לעצמם חיים סבירים בהחלט מבחינה כלכלית. היה להם את הפוטנציאל לעשות זאת. מנגד, אם תבחנו את סיפור חייהם של חלק מהמוזיקאים הוותיקים שעלו לכותרות, בעקבות מצב כלכלי קשה, תגלו לא פעם הרפתקאות כלכליות חסרות אחריות, או אורח חיים ראוותני שהביא לאובדן כל חסכונותיהם.
ולמרות כל הסייגים האלה - אני רוצה לסיים בשורה תחתונה, שקובעת שחייבים להקים כאן קרן גדולה ורצינית מטעם משרד התרבות - התומכת באמנים ותיקים המצויים במצוקה כלכלית. כמובן שהיא תהיה סלקטיבית, ותבחן כל מקרה לגופו. אבל אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהעיסוק באמנות שונה מכל עיסוק אחר, ושמדינה שהתרבות יקרה לה חייבת לסייע ליצרני התרבות הזו, נראה לי שהקמתה של קרן כזו היא הכרח.
