חלון אחורי: כשחוזר בתשובה נתקל בעברו
מצאתי בארונות חדרי הישן ארגזים מלאים במזכרות אישיות מכל השנים שקדמו לחזרה בתשובה שלי. בבת-אחת פרץ מהם נחשול עז של זיכרונות וגעגועים, וסחף אותי אחורה בזמן, אל מרחבי חיים שהתרחקתי מהם. איך חוזר בתשובה מצליח לשמור על קמצוץ חיות מעברו, כדי שיוכל לזהות את עצמו?
עקב פטירת אבי ומעבר אמי ל"בית אמהות" (זו לא התחכמות פמיניסטית, אין שם כמעט קשישים ממין זכר), מכרנו את הבית שגידל והכיל אותנו למעלה מ-30 שנה, ואחיותיי ואני שוקדים בימים אלו על ריקונו מכל תכולתו. מעבר לכך שהבית ספוג באין-ספור זיכרונות חיים, שלא לומר בחפצים ובריחות של הוריי - מצאתי בארונות חדרי הישן ארגזים שלמים מלאים מזכרות אישיות מכל השנים שקדמו לחזרה בתשובה שלי.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מסתבר ששמרתי את כל היומנים, ספרי הסקיצות, התמונות, המכתבים, הסיפורים והתמונות שמלאו את לוחות השעם שלי בכל הדירות שעברתי. בבת-אחת פרץ מתוך הארגזים נחשול עז של זיכרונות וגעגועים, וסחף אותי אחורה בזמן, אל נשמות שחיי היו כרוכים עמן ואל מרחבי חיים שלמים שהתרחקתי מהם – של נדודים, של יצירה, של רגש ושל חיפוש.
קראו עוד ביהדות :
מה עלי לעשות עם הזיכרונות האלה? האם עלי לשמור אותם כארכיונאי שאינו מסוגל להרפות מהעבר? אבל יש בהם תכנים ואנרגיות כל כך בעייתיים ובלתי מבוררים, שממש איני רוצה שימלאו את ביתי. שמא עלי לשרוף אותם במדורה גדולה ודרמטית, כמו בעל תשובה אחר שאני מכיר? אבל מדובר בבשר החי של עברי, שהביא אותי למי שאני היום. וגם אותו בעל תשובה מתחרט בדיעבד על אותו ביעור נמהר של עברו.
כנראה שאעשה משהו באמצע: אערוך ניפוי הדרגתי של הזיכרונות עד למבחר סמלי המתמצת אותם. בחסידות מוסבר שכאשר אדם חוזר בתשובה, עליו לשמור על "קיסטא דחיותא" – קמצוץ חיות, כמו זה שמתואר שנשאר באדם כשהוא ישן – מהתקופה שלפני התשובה, כדי שיוכל לשרוד את המעבר לגלגול החדש, ולזהות את עצמו.
פגשתי בשבעה קבצנים
ההתבוננות בנושא הביאה אותי לפירוש חדש, עבורי לפחות, לסיפורו הנודע של רבי נחמן - "מעשה מז' בעטלירס" (משבעה קבצנים). הסיפור מתאר ילד וילדה שהלכו לאיבוד ביער, ובכל יום פוגשים בקבצן בעל-מום אחר (עיוור, חירש, כבד פה, עקום צוואר, גיבן, חסר ידיים וחסר רגליים), המציל אותם ונותן להם אוכל ומים. הקבצנים אינם מרשים לילדים ללכת אחריהם, ומברכים אותם בברכה המסתורית, שיזכו להיות כמוהם.
לימים, שורדים הילדים את היער, גדלים, מתחתנים זה עם זו, וכמקובל עורכים משתה בן שבעה ימים.
או-אז מסתבר שהקבצנים הם ההפך מכפי שנדמו: העיוור רואה את כל מה שמעבר לעולם, ורק כאן נדמה כעיוור משום שהעולם כולו חולף נגדו כהרף עין; החרש יכול לשמוע צלילים שאיש אינו שומע, את קולות חסרונותיהם של בני האדם; כבד-הפה מדבר בעצם דיבורים אלוהיים מופלאים, שהעולם אינו מסוגל להכיל; וכן הלאה (רק את סיפורו של חסר הרגליים לא סיפר רבי נחמן; הוא שמר אותו, כך מקובל להסביר, למשיח שיבוא להשלימו).
אז מדוע לא היו יכולים הקבצנים לספר לזוג הילדים מה טבעם האמיתי מלכתחילה, כשפגשו אותם ביער? תשובה אפשרית היא, שבהיותם צעירים לימים ובטלטלות הישרדות, לא היו מסוגלים עדיין הילדים לעכל את האמת אודות מושיעיהם. הם היו מצויים במה שהקבלה מכנה "עולם התוהו" - מציאות המאופיינת ב"אורות" גדולים ורבי עוצמה, אך "כלים" מצומצמים ובלתי-מפותחים שאינם מסוגלים להכילם, ונשברים.
באותו אופן, שכלם הקט של הילדים לא היה מסוגל להתמודד עם "האורות הגבוהים" של הקבצנים, והיה נשבר ממנו. אך כאשר הגיעו הילדים לבגרות ולחיי הנישואים - הם עברו ל"עולם התיקון", המאופיין בכלים רחבים ובוגרים. או-אז היה ביכולתם להכיל את סיפוריהם של הקבצנים.
אין הווה בלי עבר
עלה בדעתי שהסיפור הזה יכול להיות משל פורה לשאלה, כיצד על בעלי תשובה להתייחס לחוויות ולזיכרונות מהימים הסוערים והמטלטלים שעברו, לפני שהגיעו לחוף מבטחים. מכיוון אחר, כיצד על אנשים המתחתנים אחר שנות רווקות רבות להתייחס לשנים ולאנשים שעמם היו בקשר לפני הנישואין?
ההשוואה בין חזרה בתשובה לחתונה נדמית אולי תמוהה, אך בעומקה מדובר באותה התמורה: הן עולמות החול והקודש והן הרווקות לנישואין הם ביטויים שונים של עולמות התוהו והתיקון. לפני התשובה (והנישואין) אנו כאותם ילדים הנודדים ביער, ולא יודעים לאן חייהם יובילו אותם. אנו נתקלים באנשים וחוויות שונים ומשונים.
איננו מבינים באותו זמן מדוע עברנו חוויות אלו, או פגשנו באנשים האלה, ואנו גם לא אמורים להבין. מדובר במפגשים חלקיים, עם אנשים ומאורעות שבאותו רגע נתון, עבורנו, הם שבורים או מוגבלים; רסיסים מהשלמות המחכה לנו בהמשך. אך במובן משמעותי מאוד, כל אחד מהמפגשים הללו מציל אותנו, מי ליום ומי ליומיים, ועוזר לנו לשרוד קצת ולהתקדם צעד נוסף במסענו אל עבר יעדנו הסופי.
הזמן לשחרר את הזיכרונות
רק כאשר אנו משלימים את החלק הסוער הזה במסענו, ואנו חבוקים בזרועות אהובנו בעולם התיקון שלנו -
אנו מסוגלים להתבונן מחדש בכל מה שעברנו, ולזהות איזה אור היה גנוז בכל אחד מאותם מפגשים או חוויות. ביכולתנו "לזמן", כביכול, את נשמותיהם - ולשמוע מהן מה היה הניצוץ שהעניקו לנו.
או-אז יכולים הרסיסים להתחיל להתחבר לתמונה שלמה, וחוויות שנדמו לנו עד כה כסתמיות, או אפילו שליליות - מתגלות מחדש כשלבים הכרחיים במסע שעברנו, שתרמו נדבך יקר להתפתחותנו. חוויה סתומה יכולה להתגלות כטומנת מסר משמעותי, שביכולתנו להשתמש בו כעת; קשר מהעבר – כמפגש שהעניק לנו תובנה או רגישות שביכולתנו ליישם במערכת היחסים הנוכחית שלנו.
עצירה להתבוננות בכל אחד מהניצוצות הללו, ולהודיה עליו - עשויה בהחלט לעזור לנו להיפרד מאותה חוויית עבר שנשאה אותו עבורנו, להניח לזיכרונה, ולנוע הלאה בחיינו.
ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות וחסידות, ומנהל הבלוג הרהורי תשובה
