מי שחלם: פרידה מאבא, דידי מנוסי
אחת המטרות העיקריות לחיציו של אבי היו ה"דתיים". לא היו מזוזות בביתנו, ולא ציינו את החגים. הגעתי ליהדות לגמרי בלי להתכוון. בתחילה אבי אף נהנה ממסע החיפוש שלי, אך עם הזמן נבהל. דרך ארוכה חלפה מאז, ועד לשיחה שניהל עם אלוהים בדיוק שנה לפני פטירתו, כשכבר לא היה בו כוח לכתוב
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ראג'ו לא היה מסוגל לספר לאמי שהוא נפטר, אז אמר בעברית סדוקה: "דידי לא מרגיש טוב". הוא ליווה אותה מטה כשהוא מחבק אותה בזרועו, עד שגם היא ראתה אותו, והבינה מיד. כפי שסיפרה בשבעה בחיוך מריר: "גיליתי שהוא דווקא מרגיש מצוין" – כל הסבל היה מאחוריו.
איש המסעות והמילים
בני הדור החדש צעירים מכדי להכירו, אך בקרב בני השלושים ומעלה שמו ופניו של אבי מוכרים כמעט לכל. לא היה ניתן לפספס את המראה האופייני שלו: גוף רחב, קול רם, סיגריה בפה, זיק בעיניים, זקן צרפתי וכמובן, כובע הקסקט הנצחי שעל קרחתו. מעטים יודעים, אך הוא היה חובש את הקסקט גם בתוך הבית, מהרגע שקם ממיטתו ועד ששב אליה בלילה. "אני מרגיש עירום בלעדיו", היה אומר.
הדבר המפורסם ביותר שאבי עשה היה מדור הבדיחות "בדיחמין לשבת", שהלך ונערם לשישה כרכים ועוד כמה אוספים. אך למעשה, היה זה מפעלו הכי פחות מקורי ומשמעותי. הייתה לאבי חיבה גדולה לאוספים (ביתנו מלא בקרניים, פסלים אפריקאיים, פגיונות שונים, מקלות הליכה משונים ואפילו אוסף ענקי של פסלי שומים מכל העולם), אז בין אוספיו הוא גם אגר במוחו אלפי בדיחות, והחליט לקבצן.
שני הדברים שהיו חשובים לאין ערוך מזה, היו מסעותיו וכתיבתו. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית, החליט אבי להגשים את חלום ילדותו, ויצא למסע חובק עולם בן חמש שנים. הוא עבד למחייתו תוך כדי המסע, חצה את אפריקה ואת הודו מחוף לחוף בג'יפ, ושימש ככתב האו"ם במלחמת קוריאה. במקומות רבים הוא היה הישראלי ואף היהודי הראשון, והוא דאג לתעד את כל מסעותיו בצילומים וכתבים.
כבר בגיל 23 הוא הוציא את ספר השירה הראשון שלו, "שירות בראשית". בהדרגה הוא עבר משירה לפזמונאות, כתב טור פוליטי בחרוזים פעמיים בשבוע ב"ידיעות אחרונות" במשך 30 שנה, וכן את המילים לעשרות שירים שהולחנו. כמה מהם הפכו למוכרים ומושרים בפי כל – "מי שחלם", "בת ששים", "לי ולך", "קול אורלוגין" ועוד. הוא גם כתב מאות חמשירים (ואפילו המציא את המילה "חמשיר"), וחיבר את הרעיון לקריקטורה פוליטית שבועית שאמי איירה.
דמותו הרכונה על כתיבתו הוא הזיכרון החקוק בי יותר מכל: לילה לילה היה יושב ליד שולחנו וכותב בכתב יד כמו פעם, בועט בעט על דף, טיוטה אחר טיוטה, עד לליטוש המושלם.
בלי חגים, בלי מזוזות
לא היה נושא שאבי לא כתב עליו בעוקצנות, אך עלעול באסופות הטורים שלו חושף במהרה כי אחת המטרות העיקריות לחיציו היו ה"דתיים". שער שלם בספר הטורים האחרון שלו מוקדש לחרדים, ושער נוסף למתנחלים.
שני הציבורים האלה סימלו עבורו את שתי המשקולות הכבדות והמעיקות ביותר הקשורות לרגליה של החברה הישראלית: החרדים כובלים את הישראליות לעבר הגלותי שלה, והמתנחלים בולמים את התקדמותה לעתיד, אל הסכם השלום המיוחל עם הפלסטינים.
בביתי הייתה אפוא הדת היהודית ה"אחר" המוחלט. לא היו מזוזות בביתנו במופגן, ולא ציינו אף אחד מהחגים, אלא אם התארחנו, לפעמים, אצל חברים.
הגעתי אל היהדות לגמרי בלי להתכוון. לאחר הצבא נסעתי ללימודי אמנות בלונדון במטרה להשתקע שם, אך שם התוועדתי למה שאני מכנה "הפרדוקס הקוסמופוליטי": אזרח העולם מבקש לטעום מכל התרבויות, אך הוא עצמו אינו שייך לאף אחת מתרבויות אלו, אלא ניזון מהן כמעין טפיל. התוצאה היא אוניברסליות פלקטית שבה כל התרבויות נמהלות זו בזו.
לאחר שנה בלבד חזרתי לארץ במטרה להכיר טוב יותר את הישראליות שממנה באתי, אך במהרה עמדתי על כך שגם ה"ישראליות" היא רק זנב של חיה גדולה בהרבה, המתעוררת כאשר מושכים בו - דרקון עתיק יומין בשם "יהדות", שכנפיו העצומות מתפרשות על פני תחומים ונושאים רבים מספור.
אבי הביט בי, וראה שחורות
בהמשך, הפך מסע המחקר האינטלקטואלי שלי בעקבות עברי, למסע חיפוש רוחני אחר עתידי. וכך, בלי לשים לב או לכנות זאת בשם, מצאתי את עצמי בתהליך העמוק והמטלטל שבשיח הציבורי שלנו מכווץ לשתי המילים: "חזרה בתשובה" (אפילו ש"מסע בשאלה" הרבה יותר מתאים לו).
בתחילה, נהנה אבי ממסע החיפוש שלי, אך עם הזמן החל להיות חרד. האם בנו הולך... לשם? אפילו שאני בעצמי לא ידעתי לאן אני הולך, הוא כבר ראה בעיניו שחורות, תרתי-משמע: הוא דמיין אותי לובש שחורים ומסתגר בעולם חרדי אפל, מכתיב לו לשמור מצוות, וכאשר הוא מסרב – מנתק עמו קשר.
הוא אמר לי: "יפה שאתה רוצה ללמוד, אך למה לך גם לקיים מצוות מעשיות?" ואני עניתי: "אבא,
בהדרגה הוא ראה שחששותיו אינם מוצדקים. להפך, כעת שמצוות כיבוד אב ואם עמדה לנגד עיניי, הגעתי לביקורים תכופים יותר, ואף התחלתי לשמור שבתות אצל הוריי, מקדש לבדי בעודם רואים חדשות בטלוויזיה.
כשהגיע הרגע שבו הרגשתי שאני מוכרח להתחיל ללכת קבוע עם כיסוי ראש, התלבטתי מה לעשות. לשים כיפה היה מחייב ו"דוסי" מדי, ולא הרגשתי שזה מייצג אותי. מצד שני, כבר החלטתי שאני מחויב להלכה ולמנהגים, לפיהם אין ללכת ארבע אמות בגילוי ראש. לפתע הבזיקה במוחי מחשבה משעשעת: מה חובש יהודי על ראשו? את מה שאביו חובש, כמובן!
באתי לאבי ושאלתי אותו אם הוא מוכן לתת לי במתנה את אחד הקסקטים המפורסמים שלו. היה זה הפתרון המושלם: אקט ההבדלה האולטימטיבי של החוזר בתשובה הפך אצלנו לאקט מחבר ומגשר. יחד עם הזקן שהחל לעטר את פני, הפכתי לבן דמותו הצעיר של אבי. כשהביט בי, במקום לראות עורף של בן מורד - הוא ראה השתקפות.
מרתיעה - לאהדה
ההיפוך האירוני הזה הגיע לשיאו באחד הרגעים המכריעים ביותר בתהליך שלי, שהתרחש בשיחה טלפונית בינינו. התוודיתי באוזני אבי שאני מרגיש מוכן ללכת עד הסוף עם ההתמסרות ליהדות ולהלכה, אך מפחד לעשות צעדים מפורשים מחשש כיצד תגיב הסביבה.
למשמע הדברים קפץ אבי כנשוך נחש, ואמר: "מה אכפת לך? תעשה בדיוק מה שאתה רוצה, ואל תחשוב לרגע על מה אחרים יגידו!" היה זה רגע מופלא שבו הוא תרם לי מהמרדנות שלו – כדי למרוד בו בעצמו. הוא הצליח לשחרר אותי ממנו, ולקשור אותי אליו בו-זמנית.
מהרגע שהשינוי נהיה מוחלט, והכיוון החדש שלי הוגדר - עלו היחסים ביני לבין אבי אל פסים חדשים שמעולם לא הכרנו. ההתבדלות שלי אפשרה לנו לגשת זה אל זה ממקום חדש, לא מאיים ולא מאוים, אלא בוגר ומכבד. הפכנו לחברים.
כאשר הכרתי את אשתי, שגדלה בבית דתי ויצאה ממנו למסע של חיפוש והתחדשות משל עצמה (שבמובנים רבים מורכב בהרבה ממסעו של מי שגדל בבית חילוני), היא כבשה את לב אבי, ועם בוא הנכדים המתוקים, התהפך יחסו לחזרה בתשובה שלי כליל מרתיעה - לאהדה.
מפגש עם אלוהים בחלום
לפני כשבע שנים אבי מעד, נפל ושבר את ירכו. באותו רגע התוודענו כולנו לראשונה למשמעות הביטוי "קפצה עליו זיקנה". בן-לילה הוא הפך מאדם שהיה כל חייו בריא כשור, לאדם חלש ומוגבל. מעט אחרי הנפילה התברר כי הוא חולה בפרקינסון, והמחלה נתנה בו את אותותיה יותר ויותר עם כל שנה: הוא עבר לכיסא גלגלים, ידיו החלו לרעוד, והדבר שהיה קשה לו מכל, דיבורו, דעך והפך לחלש ומגומגם. אך אפילו בכל התקופה הזו ראשו נותר צלול לגמרי, והזיק שבעיניו לא עזב אותו. הוא המשיך להיות סקרן וערני, להתבונן סביבו ולחשוב.
במידה רבה, היו שנים אחרונות אלו המופלאות מכולן. המוגבלות בתנועה ובדיבור של אבי ייסרה אותו, אך גם אפשרה לו, לראשונה, לעצור, להקשיב ולשמוע קולות חדשים. הרחק מאור הזרקורים, ומבלי שיכול היה לכתוב שירים וטורים חדשים כדי להביע זאת, החלו עמדותיו להתרכך, השקפתו להתמתן, ודעותיו להפוך למורכבות יותר.
עדינות חדשה, שעד אז רק ראינו בחלק משיריו הישנים, החלה בוקעת מתוכו כאפרוח מביצה. הוא הביט במבט עגום על הידרדרות הטלוויזיה לתוכניות ריאליטי, ועל התנוונות השפה שהייתה כה יקרה לו. יותר מפעם הוא הסתכל על ילדיי, הגדלים הרחק מהמסך ומול ספרים עשירי תוכן ושפה, וידע לומר שאף שאינו מסכים עם הכל, הוא מבין אותי, שמח בבחירתי, ומכיר בכך שאינו באמת מכיר את התורה שהצבתי במרכז עולמי.
שנה בדיוק לפני היום שבו נקבר, בי"ט טבת תשע"ג, התעורר אבי משנת צהריים ואמר דבר שלא אמר מימיו: "שוחחתי עם א-להים". "האם ראית אותו?", בחנתי אותו בספקנות. "לא", השיב אבי, "רק שמעתי אותו, אך ניהלתי שיחה שלמה שבה שאלתי אותו שאלות, והוא השיב לי. היה מאוד מעניין".
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
מפגש של חלומות
כאשר הספדתי אותו, סיימתי ב"אני מאמין" הגדול ביותר שלי: שחלומות הקודש וחלומות החול, הימין והשמאל,
נפגשים כולם באופק שאיננו רואים עדיין. נכון, אני מאמין שיש תורה אחת ושהיא א-לוהית ונצחית; אך אני גם מאמין שהתורה, על שבעים פניה, מכילה את שורשי כל הנשמות והחלומות שלנו, ושניתן לחולל מתוכה מרחב חיים רחב ועמוק שבו כולנו מוצאים את מקומנו, בשלם הגדול בהרבה מסך חלקיו.
עד אז, אני מאחל לכל המשפחות (שבדורנו הן רבות מאוד) בהן הורים וילדים, ולעתים אף בעלים ונשים, מוצאים עצמם במסלולי חיים שונים ולכאורה סותרים - את יחסי הכבוד וההקשבה ההדדיים שאני ואבי זכינו לקיים בשנים האחרונות.
הדרך אל האמת הא-לוהית השלמה רצופה בשלל אמיתות חלקיות, שכל אחד מאתנו אוחז באחת מהן, ועלינו להיות קשובים להן. זה לא רק עניין של כבוד הדדי, אלא הרבה יותר מזה: של אמונה בניצוץ הקדושה המיוחד הטמון בכל אחד מאתנו, ושיש לו להעניק לסובבים אותו. "מי שחלם והתגשם לו החלום..."
ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות וחסידות, ומנהל הבלוג הרהורי תשובה
לפנייה לכתב/ת 
