"דבש": מתוק במידה
בכורת הבימוי של השחקנית האיטלקיה ואלריה גולינו היא יצירה צנועה, רגישה ובעיקר יפה - אולי קצת יותר מדי. הסרט "דבש" מניח לפתחנו שאלות הרות גורל על המתות חסד, אך נמנע מלהעמיק ואולי גם להעיק
"דבש" הוא סרט יפה. לא יפה במובן של עומק מחשבה, תסריט מבריק או מסר מרטיט. לא, הוא פשוט סרט יפה - למרות הנושא הלא סקסי שבו הוא עוסק, והעובדה שהגיבורה שלו אינה אולי יפהפיה קלאסית. הוא נעים מאוד לעין, והצפייה בו עוברת חלק. אולי קצת חלק מדי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "דבש"
אירנה היא "דבש" (יסמין טרינקה, "חדרו של הבן"), זהו הכינוי שלה כשהיא עובדת. למרות השם המתקתק, העבודה שלה אינה קשורה לפיתוי, אלא במידה מסוימת להפך הגמור: היא מסייעת לאנשים למות. במסגרת עבודתה הלא חוקית היא נוסעת מדי כמה זמן מאיטליה למכסיקו כדי לקנות חומרים שמשמשים שם להמתת חסד בכלבים, ומביאה את הסחורה ללקוחות, חולים סופניים שחייהם הפכו בלתי נסבלים ומעוניינים לסיים אותם.
אירנה לא רק מספקת את החומר, היא גם מנחה את הקרוב המלווה את המבקש למות כיצד להשתמש בו. היא מוודאת שהמבקש את נפשו למות אכן משוכנע שזה הדבר שהוא רוצה, ובעדינות דואגת גם למוזיקה שהוא אוהב שתושמע ברקע, או לבקשה קטנה נוספת שיכולה להקל על המעשה.
כגיבורה הברורה של הסרט, כמעט ואין שום סצנות שהיא אינה מופיעה בהן, והצופים מצטרפים אליה למה שעבורה הוא שגרת חיים ומוות: נסיעות חפוזות למכסיקו, מסכת שקרים עבור הסובבים אותה כדי לא לסכן את עצמה ואותם, ומעבר ממטופל/לקוח אחד למשנהו. חייה מתובלים במוזיקה חזקה בפס הקול שבוקעות מהאוזניות שלה, בהן היא נעזרת אולי כדי להתנתק מעט גם כשהיא בבתי החולים וגם ברגעים ה"רגילים" בחייה. האחרונים מלווים בצילומים זוהרים ורוויים מתחת למים כשהיא צוללת להנאתה או בחוץ, מדוושת על האופניים, מתנה אהבים בצבעים חמים או סתם שוכבת בשדה חיטה.
זהו סרטה הראשון באורך מלא של השחקנית ואלריה גולינו כבמאית. היא גם לקחה חלק בכתיבת התסריט שמעובד מספרו של מאורו קובצ'יץ', שמכניס אותנו אל חייה של אישה צעירה אחת, שעוברת טלטלה בחייה. מבלי לקלקל, אפשר לציין שהבלבול והערעור שהיא חווה נובעים ממפגש עם אחד החולים (קרלו צ'צ'י), קרלו, שמטלטל את עולמה וגורם לה ולצופים לחשוב על העבודה החריגה שלה באור אחר.
אירנה פועלת מתוך תחושת שליחות וכל ישותה מעוררת אמפתיה, כך שבהתאמה גם היחס להמתות חסד הנובע מהסרט ברור, ומטופל ברגישות ובעדינות. כך מטופלות גם רוב מערכות היחסים שלה עם אחרים, כמעט כולם גברים - אביה, שותפה לעבודה הלא חוקית, והגבר הנשוי עימו היא מנהלת רומן. היחסים עם הגברים הללו מתנהלים רוב הזמן בנעימים,
על מי מנוחות, וכך גם המפגשים שלה עם החולים הסופניים. למינוריות הזו מתפרץ קרלו וגורם לה ולנו לחשוב שוב על השאלה - האם לאדם יש זכות לבחור את הרגע בו ימות?
השאלה מרתקת, גם מוסרית וגם פילוסופית, אבל היא נשארת כאן כהרהור על פני המים שבהם צוללת אירנה. אנחנו מקבלים תמונת מצב של חייה, חווים יחד איתה תמות של מוות, אובדן, יחסי אב ובת, אבל משהו בחוויה מרגיש כהולך ומתפזר במהלך הסרט. ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו נחשפים גם ליכולת של אירנה לרקום יחסים אנושיים חמים, ולעוד ועוד רגעים קטנים של חמלה אנושית, חלקם נוגעים מאוד ללב, כשם שעצם הצפייה מספקת חוויה אסתטית ונאה.
אולי כוונת הבמאית הייתה לתת לנו שברירים עדינים של חיים - רפרוף של שאלה מוסרית שרק מהווה מצע לסיפור אנושי הרבה יותר פשוט וקטן - אבל העובדה שגם הסיטואציות המותחות בסרט מתנהלות בעצלתיים, גורמות לתחושה שהוא קצת הולך לאיבוד. אירנה עוברת טלטלה, אבל הצופים נשארים ישובים בכיסא בבטחה, מבלי שתעבור עליהם תחושה דומה.
