"ציידי האוצרות": קלוני חזר בלי שלל
עם קאסט נהדר ובסיס היסטורי מרתק כל כך, קשה לדמיין איך ג'ורג' קלוני יכול לפספס עם "ציידי האוצרות". מתברר שהוא יכול
"ציידי האוצרות" ("The Monuments Men") היה יכול להיות יציאה שנונה על סרטי מלחמת העולם השנייה שהופקו בשנות ה-60 וה-70 ("הנשרים פשטו עם שחר", "תותחי נברון" ו-"12 הנועזים"), כאשר את מקומה של הפשיטה הנועזת בעורף האויב תופס עתה מבצע ההצלה של אלפי יצירות אמנות שנשדדו על ידי הנאצים. אלא שסרטו החמישי כבמאי של ג'ורג' קלוני (שגם שותף להפקה ולתסריט ומככב) הוא יותר בגדר הרצאה דידקטית על חשיבות האמנות מאשר עבודה בעלת משמעות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
נקודת המוצא מבריקה על פניה. קלוני ושותפו גראנט הסלוב נדרשים לסיפור מהשוליים של מלחמת העולם השנייה על אודות "אנשי המונומנטים" (שמו המקורי של הסרט), קבוצה בת כ-350 אוצרים ומומחים לאמנות שיצאה ב-1943 לתור את ערי אירופה במטרה להגן על יצירות ומבנים ארכיטקטוניים מפני התקפות בעלות הברית.
בנוסף, הם שמו להם למטרה לאתר את עבודות האמנות שנשדדו בידי הגרמנים במהלך המלחמה ואשר נועדו לפאר את "מוזיאון הפיהרר" שמעולם לא הוקם. עבודתם שנמשכה אל תוך העשור הבא הביאה להשבתם של כחמישה מיליון יצירות וחפצי אמנות לבעליהם החוקיים.
ממש לאחרונה עלתה לכותרות פרשת גילויים של כ-1,500 ציורים ויצירות אמנות שנבזזו בידי הנאצים מבעליהם היהודים וערכם נאמד במיליארד דולר, בדירת מגורים במינכן. מהבחינה הזו, "ציידי האוצרות" (שמבוסס על ספר מאת רוברט מ. אצל וברט וויטר) שופך אור על סיפור בעל פוטנציאל דרמטי והיסטורי מסעיר (אגב כך, כבר ב-1964 ביים ג'ון פרנקנהיימר את "הרכבת", בכיכובם של ברט לנקסטר ופול סקופילד, על משימתה של המחתרת הצרפתית לעצור רכבת שעליה חפצי אמנות גנובים בדרכם לגרמניה).
ב"ציידי האוצרות" מגלם ג'ורג' קלוני את דמותו של פרנק סטוקס, חוקר ואוצר אמנות (דמותו מבוססת על זו האמיתית של איש אוניברסיטת הארוורד ג'ורג' לזלי סטאוט), שבהוראת הגנרל אייזנהאואר מגייס חוליה של אמנים וחוקרי אמנות כדי לצאת בדחיפות לאירופה המופצצת ולהציל מבנים היסטוריים מכליה, כמו גם לאתר יצירות אמנות שנבזזו ממוזיאונים ובעלים פרטיים על ידי הגרמנים ומוחבאות, כפי שמתברר, במעמקי מכרות מלח ונחושת.
מצבת כוח האדם של סטוקס כוללת את אוצר האמנות ג'יימס גריינג'ר (מאט דיימון), שהצרפתית הגרועה שבפיו מהווה בסיס לכמה מהבדיחות המוצלחות בחלקו הראשון של הסרט, הפסל וולטר גרפילד (ג'ון גודמן), האדריכל ריצ'רד קמפבל (ביל מאריי), סוחר אמנות צרפתי בשם ז'אן קלוד קלרמון (ז'אן דוז'רדן), איש התיאטרון פרסטון סאוויץ (בוב בלבן), ומומחה בריטי, דונלד ג'פריז (יו בונוויל), הנשבע להגן בגופו על "המדונה והילד" של מיכלאנג'לו - חלקם, אגב, מבוססים על דמויות שהיו במציאות.
במקביל עוקב הסרט אחר קורותיה של מזכירה במוזיאון ה-Jeu de Paume הפריזאי, קלר סימון (קייט בלנשט), שמצדה דואגת לרישום מדוקדק של פרטי האמנות שנבזזו מצרפת ויהודיה על ידי אנשיו של קצין האס.אס האכזרי שטאהל (יוסטוס פון דונאני), וכן על ידי צמרת הפיקוד הנאצי ובראשם גרינג. דמותה שלה מבוססת על זו המהוללת של של רוז ואלנד, חוקרת תולדות האמנות שתיעדה בחשאי את הביזה הנאצית ומאוחר יותר הצטרפה למחתרת הצרפתית.
גם עם קאסט מצוין אפשר לפספס
חלקו הראשון של "ציידי האוצרות" העוסק בהגדרת המשימה ("אנחנו נלחמים למען תרבותנו ודרך חיינו"), גיוס אנשי החוליה שמצטמצמת פה לשבעה מופלאים, תיאור קומי של מחנה האימונים והנחיתה בנורמנדי - מזכיר את שלל סרטי הנועזים בעורף האויב שעסקו באותה תקופה.
חלקו השני של הסרט, בעיקר הסצנות המתרחשות במעמקי המכרות שם טמונים אוצרות האמנות, נושא עמו אותו גוון של פנטזיית הרפתקאות נוסח אינדיאנה ג'ונס ושות'. האויב, כמסתבר, אינם רק הגרמנים אלא גם הרוסים המתקרבים ממזרח וזוממים להחרים את האמנות הגנובה כפיצוי על עלויות המלחמה. וזה עוד בלי להזכיר את הצו שהורה להשמיד את יצירות האמנות השדודות מאשר להניח להן ליפול בידי בעלות הברית. בקיצור, קלוני מוביל את חבריו במרוץ נגד הזמן להצלתה של התרבות המערבית.
אז איך אפשר לפספס עם סיפור וצוות שחקנים שכאלה? מתברר שאפשר. קודם כל, משום ש"ציידי האוצרות", כמצוין בפתיחה, חלש בתחום ניהול העלילה ועיצוב הדמויות ונראה כמו מסכת שעניינה מהותה של האמנות וחשיבותה לעולם. מפעם לפעם פוצחת
הדמות שמגלם קלוני בנאום דידקטי שמצהיר בחגיגיות את מה שהוא מובן מאליו. כל זה יוצר את התחושה שהסרט מעט מזלזל בצופים שלו, ולא פחות מרגיז - נגוע בפטריוטיות מופרזת בכל הנוגע להצגתה של אמריקה כמושיעת אוצרות הציוויליזציה המערבית.
מפעם לפעם עולות שאלות מוסריות נוסח "להציל את טוראי ריאן", האם פריט אמנות כלשהו שווה את חייו של חייל. אבל תסמכו על התסריט של קלוני והסלוב שלא משנה מהי הסוגיה - היא תבוא על פתרונה במשפט חוצב להבות אחד.
"ציידי האוצרות" אינו מספק כדרמה היסטורית, אף לא כסרט הרפתקאות מן השורה. אין בו מידה של שנינות והומור (אף כי בחלקם של בלבן ומאריי נפלו מרבית הרגעים הטובים), וגם לא דינמיקה מעניינת בין חברי חוליית החילוץ - משהו שהיה אלמנטרי בסרטי המבצעים הקלאסיים ההם. התוצאה, על כן, היא סרט שמתקשה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שמציב בפניו הסיפור ההיסטורי עצמו.
