האשם תמיד: כשחסידות הופכת לתוקפנות
מערכת הקורבנות מספקת כר נרחב לפעולתם של אנשים הנושאים על מצפונם תחושת אשמה שאינה יודעת שובעה, ואנשים שאשמים תמיד, מציעים גם לסובבים אותם עולם שאין בו אהבה ורחמים. מי שחסר חמלה כלפי עצמו, לא יודע לחמול את זולתו
קדושה איננה ניקיון
ספר ויקרא נפתח למצהלות החיות המבותרות, ולריח הדם: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר... וְהִקְרִיבוּ... אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ... וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְעָרְכוּ... אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר... וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם... וְשָׁחַט אֹתוֹ... וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ... וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ... וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ... וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו..." (ויקרא א', ה'-י"ז), ויש עוד ועוד.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
בחתימת ספר שמות נחתמה הכנת המשכן, ובפתיחת ויקרא מתחיל היומיום של הקודש. קדושה אינה ניקיון, והריחות והמראות של חיי המשכן קשים לעיכול.
קורבן ואשמה
מבין הסיבות השונות להקרבת קורבנות, ניתן מקום מרכזי לחוויית החטא והאשמה; אדם חוטא, הוא מרגיש אשם ומנסה לכפר על חטאו בהקרבת קורבן. קולות הקורבן הנשחט, מראות הדם על המזבח וריח השריפה, ממחישים את שאמור היה להיעשות באדם עצמו. החוויה רבת העוצמה אמורה לעורר בחוטא הרהורי תשובה.
קל להבין שלא רק החוטא במזיד, בכוונה תחילה, יידרש ואף ירצה להביא קורבן. ואכן בפרשה מתואר קורבן שמביא אדם שחטא בשוגג: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ד', כ"ז-ל"ה). עם השנים התפתחה בהלכה היהודית מערכת מורכבת ומסועפת של קורבנות אשם.
זה תלוי – קורבן אשם תלוי
מה יעשה אדם שחושש כי ביצע חטא, אבל אינו יודע זאת בוודאות? (למשל, אכל מאכל ואינו יודע אם היה זה מאכל אסור או לא). אדם זה מקריב קורבן מיוחד המכונה "אשם תלוי". כבר אפשר להרגיש איך מערכת הקורבנות מספקת כר נרחב לפעולתם של אנשים הנושאים על מצפונם תחושת אשמה שאינה יודעת שובעה וגבול.
אשם חסידים – תחושת אשם מתמדת
אם לא די בתחושות האשמה של המקריבים "אשם תלוי", מסתעפת המערכת ומציעה לאנשים עם תודעת אשמה עמוקה במיוחד, אפשרות לעיסוק בלתי פוסק באשמתם. אפשרות זו באה בדמותו של קורבן מיוחד המכונה: "אשם חסידים":
"רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והיא נקראת 'אשם חסידים'. אמרו עליו על בבא בן בוטי שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום הכפורים. יום אחד אמר: המעון הזה (לשון שבועה) אלו היו מניחים לי הייתי מביא. אלא אומרים לי המתן עד שתיכנס לספק" (כריתות ו, משנה ג).
יום כיפור הורס את שגרתם של אנשי האשמה
רבי אליעזר מתאר מסורת, שייתכן שהיא מסורת בית שמאי, ולפיה יכול כל אדם להביא בכל יום "אשם תלוי"
לטור הקודם
כשחכמים טועים: יש שנאת נשים בתלמוד
רוחמה וייס
בשני משפטים סמוכים בתלמוד מוגדרת האישה כ"ערווה" וכ"גיהינום". מסורות מהסוג הזה מטלטלות אותי לחשוב על מנגנוני הכוח והשליטה, ועל היכולת להשתחרר מהם. אני רואה את אזורי העיוורון המוסרי של אבותיי, ובוחנת את אזורי העיוורון המוסרי שלי. עכשיו תורכם
ששמו "אשם חסידים". בניגוד ל"אשם התלוי" הרגיל, שאותו מקריבים כשיש סיבה לחשש שחטאנו – "אשם חסידים" מובא ללא קשר לחשש קונקרטי. זהו קורבנם של אנשים שמרגישים אשמים תמיד.
בבא בן בוטי (או בוטא), חכם שחי בתקופת בית המקדש השני, והיה מתלמידיו של שמאי, היה אדם אשם תמיד. נדמה שעבור בבא בן בוטא החיים יסודם בחטא. לא מדובר בחטא קונקרטי – עצם הקיום האנושי הוא פגיעה ברוחניות הצרופה. עצם הקיום האנושי הוא חטא. אלא שלמחרת יום הכיפורים, אפילו חסידים נמנעים מהבאת "קורבן חסידים", שהרי היום הנורא כיפר על כל החטאים, ומה לעשות? עדיין אין בידיי איש אפילו פוטנציאל של חטא.
אבל בבא בן בוטא אינו ככל האדם, ואפילו אינו חסיד מן השורה. בבא בן בוטא מצטער על כך שיום אחד בשנה נאסר עליו לממש במעשה את חוויית היסוד של חייו – חוויית האשמה. על יסודות עולמו הנפשי והדתי של בבא בן בוטא - מקריב האשם הבלתי נלאה- הצביע ישראל קנוהל:
"מסורת זו מעידה על תחושת אשם מתמדת כלפי האל. אשמה שאיננה נובעת מהפרת מצווה כלשהי, ותחושה זו היא הדוחפת לחיפוש אחר אמצעי הכפרה - קורבן האשם התלוי... תחושת אשם בסיסית זו והשאיפה לכפרה הבאה בעקבותיה, הן ממאפייני עמידת האדם נוכח הקודש - הנומינוס (חוויית היראה מול הנוכחות האלוהית. ר.ו.).
"נראה אפוא שבתפישת האלוהות של שמאי ותלמידיו עז היה משקלם של היסודות הנומינוזיים, ומכאן תחושת האשמה המתמדת והעוינות כלפי הגוף, הבאות עם הכרת הנברא את שפלותו ואופי קיומו היצרי, הגשמי והחולף בעומדו אל מול פני הקודש. על רקע זה מתבארת הדעה שרווחה בבית שמאי, כי ׳נוח לו לאדם שלא נברא משנברא' (בבלי, עירובין יג, עמוד ב). (מתוך המאמר: "פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים").
טיפל זוגי, אשמה ואלימות
לכאורה, אנשים עם נטייה להאשמה וענישה עצמית, לא מסוכנים לזולת. אולי הם מסוכנים לעצמם,
פרשת השבוע
גארי יורופסקי, דלג: מה אנחנו מקריבים?
רוזין רוזנבלום וניר מנקי
פרשת השבוע עוסקת כולה בהקרבת קורבנות, ומכוונת לכל מי שחושב שהוא נעלה ורוחני. לידיעת יפי הנפש: אי אפשר באמת להרוג את "הנפש הבהמית" ששוכנת בכל אחד מאתנו, אבל אפשר גם אפשר לעדן אותה. איך? תתפלאו, אבל הדרך היא בהקרבת קורבנות
אך נראה כי אין חשש שמא יפגעו באדם אחר. אלא שאגדה נוספת על בבא בן בוטא מפריכה, להבנתי, את ההנחה המרגיעה הזו.
ראשיתה של האגדה, בגבר בבלי שעלה לארץ ישראל והתחתן עם ישראלית. בתקופה זו גם הבבלים וגם הארץ-ישראלים דיברו ארמית, אלא שהם השתמשו בניבים שונים. הבדלי לשון אלה גרמו לקשיי תקשורת בין בני הזוג: הוא ביקש ממנה שתכין לו מאכל מסוים, והיא, בתמימות, הכינה מאכל אחר. כך, בסדרה של אי הבנות לשוניות, הלך והתעצם המתח בין בני הזוג.
בשיאו של המשבר ביקש הגבר מאשתו שתביא לו: "תרי בוציני". בלשונו הכוונה לשני קישואים, ובלשונה הכוונה לשני נרות. הלכה האישה והביאה לבעלה שני נרות (מחרס, כמובן). בחמת זעמו הורה לה הבעל: "לכי ושברי את הנרות על ראש הבבא", שבארמית בבלית פירושו "שער". אלא שהאישה הארץ-ישראלית לא הכירה מילה זו. בצר לה ובהיעדר פשר למילה, הלכה האישה אל בבא בן בוטא ושברה את הנרות על ראשו.
כך הגיב בבא בן בוטא, האיש שמעולם לא התנגד לשאת אשמה על כתפיו: "אמר לה (בבא בן בוטא לאישה) מה את עושה? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" (נדרים דף סו, ב).
הוא מחזיר אותה לזרועות התוקפן
לכאורה, טיפול זוגי נדיב. הרב רואה את מצוקתה של האישה, מוחל על כבודו ומאפשר לה לבצע את דרישותיו האלימות וחסרות הפשר של בעלה (שהרי בשלב זה הוא לא יודע על בלבול השפות בין הגבר לאישה).
אלא שכבר לימדה אותנו התורה: "ואהבת לרעך כמוך", ומלשון הציווי מובן כי רק אדם שיודע לאהוב את עצמו, יכול לאהוב כראוי את חברו. אילו בבא בן בוטא לא היה טעון ברגשי אשם, הוא היה מוצא מקום בלבו לכעוס ולהיפגע מהאישה שפגעה בו. אילו היה בבא בן בוטא מרשה לעצמו לכעוס על האישה, הוא היה כועס לאחר מכן על בעלה. אילו היה בבא בן בוטא היה מאמין שהוא לא אמור לקבל מכות מאישה זרה, הוא היה מבין שגם היא לא אמורה לקבל פקודות מכוערות ומשפילות מבעלה. אילו בבא בן בוטא היה אוהב את עצמו, הוא היה יכול לספק לאישה הגנה של ממש.
נקל להבין ששבירת הנרות על ראשו של בבא, לא הייתה רק תוצר של טעות לשונית, היא הייתה קריאה לעזרת רב. בבא בן בוטא היה אמור ללכת אל הבעל התוקפן, לדבר איתו קשות ורכות, ולהושיע את הרעיה ממצוקתה. אבל בבא בן בוטא מאוהב באשמה, ואנשים אשמים תמידית, מציעים גם לסובבים אותם עולם שאין בו אהבה ורחמים. משילוב המסורות על בבא בן בוטא נלמד שמי שחסר חמלה כלפי עצמו, לא ידע לחמול את זולתו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בית המדרש המה השבוע, ואני מודה לכל מי שכתב/ה תגובה מנומקת. אנחנו לא חייבים להסכים, אבל זה חשוב וגם מהנה לנסות להבין, וללמוד יחד תורה.
חן (טוקבק 59) כתב/ה שסוגיית השליטה שאליה התייחסתי בטור הקודם, תקפה לא רק לנשים אלא גם לגברים, וכי דת היא אמצעי שליטה. מסכימה אתך חן, אלא שאני רוצה להוסיף שני דברים: א. מנגנון דתי הוא (גם) אמצעי שליטה. דת מציעה הרבה יותר מזה. ב. כל מבנה חברתי מכיל בתוכו מנגנוני שליטה. זו לא סיבה לפרוש מהחברה האנושית. כדאי להכיר את מנגנוני השליטה ולנהל אתם משא ומתן. אני לא חושבת שאפשר לחמוק מנוכחותם.
מזה כמה חודשים נודד "בית המדרש של הטוקבקים" בין יבשות וימים. הודות לנדיבותו ותבונתו של עוזי בר פנחס, הוא מופיע גם בשפה האנגלית. בבית המדרש האנגלי והצעיר טען Steven, Maryland USA )טוקבק 7) שפירשתי את המושגים "ערווה" ו"גיהינום" שלא כהלכה. לדבריו - וגם לדברי רבים בטור העברי - מושגים אלה מתייחסים לחרדה של החכמים שיחטאו בקשריהם עם האישה, והם אינם מתארים את האישה.
לי נדמה, שאם גברים רואים מרחוק אישה - סתם אישה, כל אישה - ומיד הם חושבים על עבריינות מינית, הרי שהם הופכים במו חרדתם את האישה לאיבר מין ענק. לערווה מהלכת, או לפתחו של הגיהינום. מי שרואה אישה ומיד אומר "ערווה", מזהה את האישה עם הערווה. זה, חברים וחברות יקרים, הקושי.
את סיפורי בבא בן בוטא זכיתי ללמוד עם תלמידיי בתוכנית "סוגיות חיים – ביבליותרפיה תלמודית", ותודתי נתונה להם.
מי שאשם תמיד, לא מסוגל לרחמים
צילום: shutterstock
רוחמה וייס
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
