מעוג ועד לילית: המדריך היהודי ליצורים קסומים
חנוך חי 365 שנה ולאחר מכן הפך למטטרון, עוף החול זכה לחיי עולמים, את סמאל לא הייתם רוצים לפגוש לבד בלילה - ועוד לא דיברנו על האגריד היהודי: עוג והרפאים. המקור לספרות הפנטזיה נמצא בכלל במקורות היהודיים
צלחתי את שנות הלימודים בבית הספר ובאולפנה בלי להכיר דמויות ויצורים מיתולוגיים; הקפדנו להישאר בגבולותיו הבטוחים של ספר "מסילת ישרים" לרמח"ל, התעכבנו הרבה על נבואות התקווה של ישעיהו, ננזפנו קשות על ידי ירמיהו ורפרפנו מהר ככל האפשר, מעל לחזיונותיו המשונים של דניאל.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
המורים הסבירו והשוו בין החטאים השונים, אך לא נמצא ולו אחד שיואיל להסביר לנו ממה עשויה מרכבתו של יחזקאל, או איך בדיוק נראים התנינים הגדולים. אפשר להבין. אפילו הרמב"ם לא הצליח להסביר את הסכנה שבכוח המדמה, מבלי להפעיל חתיכת דמיון ולהשוות את הכוח הזה למשהו לא הגיוני כמו, לדבריו, "ספינה רצה באוויר" (ובכך הקדים במאות רבות של שנים את המצאת המטוס).
עוד תרבות בערוץ היהדות :
לא רק המורים שלנו אשמים. המקרא עצמו מתעלם באופן בוטה מיצורים מיתולוגיים, ומטשטש ככל יכולתו את הזיקה להם. אפשר להבין. המיתוס, הלוא, הוא אויבו של המונותיאיזם האחד והיחיד, שאינו מכיר בקיומם של אלים רבים. וזה הרקע, לדעת החוקרים, למלחמתו של התנ"ך במיתוס.
התנ"ך: צמצום דרמטי
כסופרת המקדשת את הדמיון, ודוחה מכל וכל את ארבע המילים "מבוסס על סיפור אמיתי" - אני מוצאת
שדווקא הטשטוש וההסתרה שבמקרא גוזרים עלינו לדמיין. והרי יש משהו מרתק ומהלך קסם כל כך באל חסר דמות וצורה. הבלתי נתפס הופך למושא השתוקקות ודמיון.
בספרו "מימזיס" השווה אוארבך בין התנ"ך ו"האיליאדה והאודיסיאה". אי אפשר שלא להשתאות נוכח ההיעדר הכמעט מוחלט של שמות תואר במקרא - גם כשמדובר בדרמות חודרות לב וכליות - וזה לעומת התארים הרבים שמצויים בכל שורה במיתולוגיה היוונית.
ובניגוד לאיליאדה, שבה כל פרט מונח לנגד עינינו כמו טלוויזיה הדולקת ללא הרף, ניצב התנ"ך על צמצומו ומילותיו החצובות באבן. כך למשל, בזמן שהתלבשותו והתגנדרותו של פאריס תופסות שלושים עמודים, רק שלושה-עשר פסוקים מתארים את עקידת יצחק, בצמצום נורא ודרמטי שמותיר את הקורא פעור-פה.
בתקופת הבית השני היה המונותיאיזם מבוסס הרבה יותר, ולכן, אולי, המיתוס הפחיד פחות. מפורסם מאוד המדרש על רבן גמליאל שרחץ בבית מרחץ שנבנה לכבוד האלה אפרודיטה, וכשנשאל לפשר מעשיו, השיב: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי".
כאשר בראתי את הדמויות ב"ערפילאה", הייתה לי עדנה. דווקא התנ"ך המצומצם והתמציתי שעל ברכיו גדלתי, העניק לי את החופש לדמיין: למתוח את תפקידי הדמויות אל מעבר לתפקודן השגרתי, ולהזות עליהן מי כישוף: מערפל הנביא ועד אליחורף, ומבלע הרשע ועד למכשפה מולקולה.
התנ"ך עמוס ביצורים ובמיתוסים. צריך רק לגרד מעט את השכבה העליונה במקרא ובדברי חז"ל - וכבר נגלה אלינו עולם מרתק, שהשפיע והושפע ממסורות ותרבויות שונות.
לילית
היא מופיעה פעם אחת ויחידה בספר ישעיהו כציפור, אבל לדברי רש"י מדובר בשֶדה מכונפת. לפי המיתולוגיה היהודית הייתה אשתו של אדם ולאחר שחווה נכנסה לתמונה, נישאה לסמאל, השטן. לילית היא התגלמותה של המרדנות והפתיינות הנשית. ידועה באהבתה לעוללים שזה עתה נולדו.
חנוך
התהלך עם אלוהים במשך 365 שנה ואחר כך נלקח, בלי תיאורי מיתה משונים, מה שהוביל לפריחת מדרשים ואגדות סביב דמותו. חנוך העביר את הידע והכתב לבני האדם, ולאחר מכן הפך למטטרון, מלאך מעניין שבו, על פי "הזוהר", פגש אלישע בן אבויה - וחשב שהוא האל בכבודו ובעצמו.
הנחש
ללא ספק, אחד היצורים שמעוררים אי-נחת לרוב במקרא. האם היו לו כנפיים, רגליים וידיים, כפי שנרמז בישעיהו? האם התחרה באלוהים ולכן קוצצו רגליו וידיו? כך או כך, בכל מצב שהוא, הפחד מנחשים הוא קדמוני וקמאי כמעט כמו הנחש עצמו.
בהמות
מופיעה בספר איוב ונקבעה כגרסה העברית להיפופוטם. ב"אמן ומרגריטה" לבולגקוב, בהמות הוא חתול השטן. על פי המדרש, בעולם הבא יאכלו הצדיקים מבשר הבהמות. לקרניבורים בלבד.
עוף החול
הפניקס, עוף החול שמת באש וקם מאפרו, נזכר אצלנו בספר איוב בפסוק "כחול ארבה ימים". המדרש מספר שמכיוון שחול לא הטריד את נוח בבקשות אכילה בעת המבול, כמו שאר החיות הנודניקיות, הוא זכה לחיי עולמים.
שמיר
חישבו על יצור שבעזרתו אפשר לבקע כל חומר: מיהלום ועד לב של גבר קשוח במיוחד. בדיוק בשביל זה קיים השמיר, שרש"י טוען שהוא תולעת שבזכותה הצליח שלמה המלך לבנות את בית המקדש בלי להשתמש בברזל.
הכרובים והחרב המתהפכת
יצורים מכונפים, בעלי בייבי פייס (לפי אחדות מדעות חז"ל), שהיו להם תפקידים שונים: מנוכחות עקבית בקודש הקודשים, ועד לתפקיד המסקרן ביותר: שמירה על גן העדן פלוס החרב המתהפכת. מעניין לדבר על מקור השם. יש אומרים שקרבו הוא מבורך, ויש שאומרים שהוא אל אשורי מכונף. כך או כך, אין ספק שמדובר ביצורים מעניינים ביותר.
סמאל
סמאל מופיע לראשונה בספר חנוך הכושי (שנקרא כך משום שנשתמר רק בשפת הגעז האתיופית), והוא ללא ספק אחת הדמויות המורכבות והפעילות בספרות היהודית הקדומה: סופר עליו שבתקופתו הטובה, כמלאך, ירד אל בנות האדם והזדווג עימהן. זה לא הפריע לחווה להרות לו את קין. אחת המסורות מספרת שנלחם עם יעקב בקרב המפורסם במחניים והפסיד לו. בקיצור, לא מומלץ לפגוש בו ביחידות.
ראם
לגמרי לא היצור התמים מגן החיות. הראם שנקרא בפי חז"לינו "אורזיליא", נחשב למפלצת מיתולוגית. רבה בר בר חנה סיפר שפגש בראם בן יום, וגודלו כגודלו של הר תבור. על פי האגדה, שני ראמים בלבד חיים בכל דור, האחד זכר והאחרת נקבה. לאחר ההזדווגות שמתקיימת פעם אחת, הראמה נושכת את צווארו למוות, ואפשר להבין אותה: הריונה נמשך לא פחות מ-11 שנה, ובעת לידתה היא מסתלקת מן העולם.
עוג והרפאים
האגריד, הענק החביב מהארי פוטר (וכן העי"ג) ממש לא הומצאו לראשונה. קדמה להם מסורת ארוכה של ענקים. אחד הידועים שבהם שאף מוזכרים במקרא הוא עוג מלך הבשן, ששאר אחיו נקראו "רפאים", ולדברי רש"י היה זה משום שלמראם התרפו האנשים.
המולך והתופת
כשאתם חולפים בגיא בן הינום, לא צריך לאמץ את הדמיון כדי להאמין שפעם התחוללו פה טקסים
מזוויעים שבמהלכם הקריבו את הבנים הבכורים לאל מולך.
הטקס הכנעני והמזוויע הזה לא פסח גם על מלכי יהודה. סברות שונות הועלו באשר לאופי הפולחן. אחת הדעות סוברת שאת הקורבן היו מעבירים בתוך אש שהוצתה בפסלו החלול של המולך. את הזעקות האיומות היו מחרישים הכהנים בעזרת תיפוף קצבי. ומכאן, אגב, מקור המילה תופת.
ספריה של גלית דהן קרליבך "קצה" ו"ערפילאה", ספר נוער פנטסטי, ראו אור לאחרונה בהוצאת "זמורה ביתן".