ההגדה שלהם: יהודי מצרים שוברים שתיקה
עם קום המדינה הפכו יהודי מצרים יעד למאסרים ופרעות. אלי מאיו הבריח את בני עירו לישראל במבצע חשאי, פנינה עתיר גדלה עם הורים שלא השתקמו מהמשבר, וד"ר עדה אהרוני מבקשת להפר את שתיקתם הארוכה של יהודי מצרים בספר חדש: "בליל הסדר אני מספרת לילדים על 'יציאת מצרים' שלנו"
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אך גם כאן לא מסתיימת הסאגה עבור העקורים, שהפכו עם השנים לפיסת היסטוריה זנוחה, הזוכה בעיקר להתעלמות ממסדית. שלושה מהם בוחרים כעת לספר על מורשת שנותרה גם ב-2014 רחוקה מהעין הציבורית.
עושים פסח בערוץ היהדות:
- 3 מי יודע? חידת קולנוע - ויש גם אפיקומן
- הרב שמכשיר איפור לפסח: 'זו כשרות מיותרת'
- כל מה שרציתם לדעת על פסח - והגדה להורדה
בספר "עידן הזהב של יהודי מצרים: עקירה ותקומה" (הוצאת "אוריון"), אוספת הד"ר עדה אהרוני - בעצמה בת הקהילה, שעזבה את מצרים כנערה צעירה - 73 עדויות אישיות שעובדו לכדי "הגדת פסח מודרנית" על בני ישראל בני-זמנינו שיצאו ממצרים, בבהלה גדולה וברכוש מועט.
"בבהילו יצאנו ממצרים"
בין הדפים מתגוללת מסכת הידרדרותם של יהודי המדינה, ממרום מעמדם כחלק בלתי נפרד מהצמרת הכלכלית והעסקית, וכבני אליטה אינטלקטואלית דוברת שפות ובעלי תרבות עשירה, שנהנו מהחיים במצרים המודרנית והעליזה של שנות השלושים והארבעים. עד ללילה הגורלי ההוא שבו הכל השתנה לנצח, ויציאה "בבהילו" בדרך לא דרך מהגלות אשר על גדת הנילוס.
עם קום מדינת ישראל מצאו עצמם בני הקהילה העשירה והעתיקה מבודדים וחסרי כל, "גיס חמישי" ויעד למאסרים המוניים, שלילת עבודה ופרעות מצד המון מוסת. מה שהחל עוד לפני הצהרת בלפור, בהכרזות תמיכה מצד המלך פוהד, עם ייסוד התנועה הציונית המקומית (1917) - הפך לאמירה חסרת פשרות של נציגי הליגה הערבית כי יהודי המדינה ישלמו על בשרם את מחיר הקמתה של מדינת ישראל, וכך היה.
"כילדה בת 6 אני זוכרת את המצרים צועקים ברחוב: 'יא יהוד, יא כאלב, אטפו אל נור' ( יהודים כלבים, כבו את האור)", מעידה בספר בתיה אוחיון. "כל יהודי שהחזיק באזרחות זרה, גורש ממצרים בתוך יומיים-שלושה... אבי חשש שמשפחתנו תגורש, והשמיד את כל הניירת שהייתה ברשותו. אחרי מבצע סיני החל מבצע עלייתנו ארצה. מלבד בגדים לא הורשו היהודים לקחת דבר. לא כלים, לא משחקים, לא רהיטים, שום דבר".
"ויהי בחצי הלילה"
"היום אני בן 18, רק הפוך". מודיע לי בחיוך אלי מאיו, פקיד בנק בגמלאות, שהיה מעורב באחד
המבצעים המרתקים של חילוץ בני הקהילה היהודית בפורט-סעיד, מציפורני השלטון המצרי של התקופה ההיא.
מאיו, בנו של החזן וראש הקהילה היהודית המקומית, מפליג אחורה בזמן, לתקופה שבה העיירה המצרית בה התגורר תחת שלטון המנדט, נחשבה לאתר נופש מבוקש ולסמל לדו-קיום בין ערבים ליהודים. "לאבי היו קשרים חמים עם התושבים וצמרת השלטון המקומית, והוא היה מוזמן תמיד לאירועים שארגן המושל".
אך האידיליה שמתאר מאיו בנוסטלגיה הגיעה לקיצה עד מהרה: "הכל השתנה, התחלנו לראות שהמצרים בולשים אחרינו, ומפקחים בקפדנות על מעשינו. מדי פעם הם היו עורכים חיפושי פתע. בחגים היו מיידים אבנים לעבר שני בתי הכנסת המקומיים, שבאחד מהם, כאמור, שימש אבי כחזן. הינו צריכים לשלם למשטרה שוחד על מנת שיגנו עלינו מפני התפרעויות ההמון".
ב-15/5/48 בחצות בדיוק, השתנו חייה של המשפחה לנצח. "אחי יצחק היה, כך התברר, העציר הראשון בהיסטוריה של יהודי הקהילה", מספר מאיו על מה שנודע בהמשך כגל מעצרים נרחב של יהודים בכל רחבי מצרים, שהחל באותו הלילה.
"במשך שנה וחצי לא ידענו מה יהיה אתו. בהתחלה האשימו אותו שהוא קומוניסט, מה שכמובן לא היה נכון כלל. אחר כך טענו שהוא יזם את שביתת הקצינים בעיר, שגם זה היה שקר. אבא ביקש משפט, אבל לא נעשה דבר. רק בשנת 51 הוא סולק מהמדינה, ונסע לארצות הברית".
ויצאו ברכוש לא גדול
עם הדחתו של המלך מצרים דאז, פארוק, הלך המצב והידרדר. "נותרנו בחוסר כל. עיקלו לאבא, כמו לכל יהודי מצרים, את חשבונות הבנק ואת הרכוש. המפעלים, העסקים - הכל נלקח. לא יכולתי להמשיך ללמוד, כי לא היה לנו כסף לשכר לימוד. המצב היה קשה.
"בהתחלה עבדתי תקופה בחנות נעליים, וניסיתי למצוא עבודה בבנק. התחלתי את החיפושים בבנק מקומי
שהמנכ"ל שלו היה ידיד של אבא. הוא אמר לי ישירות שאני אמנם מוכשר לעבודה, אך הוא קיבל הוראה מפורשת מהשלטונות שלא להעסיק יהודים. בסוף הצלחתי בדרך לא דרך להשתחל ולעבוד בבנק אחר, בריטי".
אלי מאיו לא נרתע, והצטרף לתא המחתרת היהודית שפעלה בפורט-סעיד, במטרה לאסוף מידע לטובת המדינה הצעירה שקמה, ולהעלות את יהודיה לישראל. "הצלחנו בסופו של דבר לעשות את שני הדברים", הוא אומר. "הינו תא דוגמת התאים באלכסנדריה ובקהיר. התא בקהיר נעצר בעקבות פרשת 'עסק הביש', אך אנחנו לא נפגענו. היה מידור מוחלט. חברי המחתרת שנעצרו כלל לא ידעו על התא שלנו".
במקביל מתאר הספר כיצד עזבו יהודים רבים את מצרים בזה אחר זה, בחוסר כל, חלקם אזוקים. מרובם המוחלט נשללה הזכות לעבוד, כאמצעי פשוט אך יעיל לגירושם מהמדינה. אלה שהיו בעלי אזרחות זרה הצליחו לעזוב בקלות יחסית, אך מי שלא – קיבל מסמכים מזויפים מהמחתרת. "לצערי אני עדיין לא יכול להרחיב יותר מדי על הדרך המדויקת שבה זה נעשה, אבל כשחברי התא הקהירי נעצרו בפרשיית 'עסק ביש', קיבלנו הוראה לעצור הכל".
ואז הגיעו "החיילים הצרפתים" לבית הכנסת
בשנת 56 לאחר "מבצע קדש", חזרו מאיו וחבריו לתא לפעול בשנית. "היו הרוגים רבים בהשתלטות הבריטים על פורט-סעיד. גופות נשרפו בערמות ברחובות. הרובע היהודי נחרב כליל, למרבה הנס ללא פגיעות בקרב הקהילה. התושבים קיבלו נשק בחופשיות, והיה לנו חשש ממשי שזה ישמש נגדנו.
"לנו לא היה כבר בית. מצאנו מחסה בבית ספר צרפתי שאותו נהלו נזירות, מול בית הכנסת של אבא. בדרך לא דרך קיבלתי הוראה לפגוש 'חיילים צרפתים' שיגיעו לבית הכנסת, ולחכות להם שם".
"החיילים הצרפתים" התגלו כחיילי צה"ל מחופשים, שהגיעו במטרה להציל את עצורי "עסק ביש". "לצערנו הבנו שזה לא יצליח, והגישה לקהיר חסומה", מאיו מספר. "ואז העליתי את הרעיון שאולי פשוט נעלה את יהודי פורט-סעיד שהיו במצב קשה, ותחת סכנת חיים ממשית, על האונייה לישראל. בן גוריון נתן אור ירוק - וככה יצאנו לדרך".
בחשאי, בהיחבא, על סירות דייגים
מאיו מספר כיצד עבר מבית לבית בשכונה ההרוסה, ושכנע את יהודי הקהילה המפוחדים לעזוב את מצרים.
"מלבדי אף אחד לא ידע שאנחנו הולכים להגיע ישירות לישראל", הוא מעיד. "הם חשבו שנוסעים לצרפת, כפי שעשו רוב הנמלטים עד אז.
"התחלתי לארגן אותם. הבאתי אותם בחשאי ביום המיועד למועדון היהודי. כשכולם הגיעו, התברר לנו שיש חשש כבד שהמצרים יודעים על המפגש, ושהם מתכננים פעולה. בניסיון להזעיק עזרה, קפצנו מחלון המועדון לרחוב - ואז נעצרנו על ידי פטרול בריטי. השעה הייתה אחרי שעת העוצר, ואנחנו נתפסנו.
"קיבלתי מכות קשות, והחלטתי שבנסיבות האלו אין לנו מה להפסיד. סיפרתי להם שאני יהודי ואנחנו חוששים מהתנכלות מצד המצרים המקומיים. ואז אחד הסמלים הבריטים לחש לי בשקט 'גוט שאבס', וכך גילה לי שהוא יהודי. הבריטים החליטו להציב שמירה על המועדון להמשך הלילה. ניצלנו.
"בבוקר הגיעו משאיות עם 'החיילים הצרפתים' לרחוב. מפקד המבצע, לובה אליאב, נלחץ למראה הבריטים, והסברתי לו מה שאירע בלילה הקודם. העלינו בזריזות למשאיות כל אחד מהתושבים שבאו עם מזוודה קטנה. הרבה דברים, בגדים, תמונות וספרים נשארו אז זרוקים ברחוב. עזבנו בחיפזון ולא הסתכלנו לאחור".
בנמל פורט-סעיד המתינו לחברי הקבוצה שתי ספינות דייג ועליהן "דייגים איטלקים". "בספינה אחת היו הצעירים, ובשנייה הילדים, הנשים והמבוגרים. כולם הוחבאו בחדרי הקירור של האונייה עד שיצאנו מהמים הטריטוריאליים של מצרים. המסמכים המזויפים שנשאו 'הדייגים' הצליחו לשכנע את המוכסים הבריטים, וכך כעבור 23 שעות הגענו לנמל חיפה".
"והגדתך לבנך" - הגרסה האישית
אך מי שהגיעו בעירום ובחוסר כל מתקשים להשלים עם ההשכחה האופפת את הטרגדיות שהובילו לחורבן קהילתם. "יש ברשותי כמעט 150 שמות שכתבתי מהזיכרון של משפחות מהקהילה", מאיו אומר בכאב. "אני אב וסב, ובליל הסדר המשפחתי שקיימנו לפני מספר שני, פרשתי את סיפורי בפני 70 איש שנכחו שם. אנשים היו בשוק. לא הרבה יודעים מה עשינו שם ומה עברנו, ועברנו המון".
גם עבור פנינה עתיר, ליל הסדר הוא חג עמוס במטען רגשי ובזיכרונות ילדות. "אמא שתקה ולא דיברה בכלל על המשפחה. רק בליל הסדר היו מבליחים אי-אלו ניצוצות: השירים, המנהגים. רק אז היא הייתה מוכנה להיזכר קצת במה שהיה 'שם", עתיר אומרת.
"אמא הייתה נזכרת בסבא שהיה רב גדול באלכסנדריה, במנהגים כמו לדחוף אחד את השני ב'דיינו', השקים על הכתפיים, הבזקים שחיברו אותי למשפחה שהייתה לפני העקירה והגירוש - אז כולם התפזרו בעולם".
אביה של עתיר נעצר ביום ההכרזה על קום המדינה, "ואמי הפכה בבת-אחת מרעייתו של איש עסקים אמיד, פסנתרנית מחוננת, שמוקפת במשרתות – לחסרת כל", היא מספרת. "נשארנו שלושה ילדים קטנים מאוד, אני הייתי בת שלוש בלבד. אבא היה אסיר ציון ולכן הכל נלקח מאתנו: הבית, הכסף, דבר לא נשאר. בתור ילדה אני רק זוכרת אמירות כמו 'אבא שלך סבל, אבא שלך היה בכלא' - אבל הטרגדיה האמתית הייתה אמא. היא פשוט שתקה ולא אמרה דבר. רק העיניים העצובות שלה דיברו.
"אחרי שאבי שוחרר הם גורשו. הגיעו לארץ עם מזוודה אחת קטנה של בגדים, ותו לא. כשאת קוראת את המכתבים של אנשים שהוא עזר להם, ואת המכתבים שכתב לאנשים לעזרה - וכולם התחמקו. הוא לא קיבל דבר. תקופות ארוכות היה מובטל. במצרים נהגו לסגור עסקאות בלחיצת ידיים, ופה רימו אותו שוב ושוב. היה לו מאוד קשה, והוא לא ידע איך להתמודד עם זה.
"מדי שנה ב'דיינו' אני תמיד נזכרת תמיד באמא שלי. בעשר המכות אני נזכרת באבא שלי, שהיה לוקח בקבוק מים ויין ומוזג פעם מזה ופעם מזה. אבל בעיקר, עבורי סיפור פסח ויציאת מצרים זה לא משהו שהיה לפני אלפי שנים, אלא הסיפור המשפחתי והאישי שלי. זה שלצערי הרב, רוב הציבור לא מכיר ולא יודע".
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים (השנייה) - הרי זה משובח
גם עבור ד"ר עדה אהרוני, מחברת הספר, ליל סדר הוא בכלל ציווי אישי לספר ביציאת מצרים השנייה -
זו שעברה קהילתה שלה. "היו ספרים רבים שדברו על יהודי מצרים, אבל לא על העקירה והגירוש. היה חשוב לי להביא את זה כתיעוד אישי. איך 73 משפחות מתוך מאות-אלפים איבדו את הכל ונעקרו מבתיהם שלהם, והפכו לפליטים.
"ליל הסדר הוא הזמן שלי לספר לילדים ולנכדים על 'יציאת מצרים' שלנו. אני מספרת להם איך כילדה בת 6-7 הייתי שומעת את ההגדה ושואלת את סבתי בתמימות, 'אבל אנחנו עדיין פה', והיא הייתה עונה לי בלדינו: 'אלוהים לפעמים קצת מאחר, אבל הוא אף פעם לא שוכח, והוא עוד יוציא אותנו ממצרים בשנית".
