"המחברת הגדולה": אכזריות בין השורות
רבים ניסו לעבד לקולנוע את הרומן של אגוטה כריסטוף "המחברת הגדולה", ויאנוש סאס ההונגרי הצליח בכך. סרטו נשאר נאמן לנקודת המבט של שני התאומים, ומציג עולם נטול אנושיות מבלי להשתמש באסתטיקה של האלימות. התוצאה היא דיוקן מצמרר, גם אם לא מוצהר, של זוועות מלחמת העולם השנייה
"המחברת הגדולה" ("A Nagi Füzet"), עיבודו של יאנוש סאס ההונגרי לספרה של אגוטה קריסטוף, איננו סרט על השואה - אף שיש בו איזכור מפורש לגירושם של יהודי הונגריה - ולמעשה איננו סרט על מלחמת העולם השנייה (שנוכחת בו רק כרקע). האתגר שבעיבוד הקולנועי נעוץ בתרגום מדויק של הטון היובשני והתמציתי שבאמצעותו מדווחת מציאות אכזרית אשר איננה מזוהה בספר עם התרחשות היסטורית כזו או אחרת. סרטו של סאס, שזכה בפרס "גלובוס הקריסטל" בפסטיבל קרלובי וארי האחרון, עומד במשימה זו בהצלחה מרשימה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
מאז ראה אור ב-1986, חשקו כמה במאים אירופאים נחשבים (בהם תומאס וינטרברג הדני ואניישקה הולנד הפולניה) לעבד את ספרה של קריסטוף ההונגרייה שנכתב בצרפתית. אלא שסגנונו התחבירי הייחודי של הספר, הכתוב בגוף ראשון רבים, וכן היותו חלקה הראשון של טרילוגיה (ששני חלקיה האחרים פורסמו ב-1988 וב-1991) - הותירו את חזונם בלתי ממומש. עיבודו של סאס (שנכתב בשיתוף עם אנדראש סקר) מתמקד רק בקורות הספר הראשון, וממקם את ההתרחשות בהקשר קונקרטי המשתלב היטב עם רוח אגדת הילדים המבעיתה והסוריאליסטית ששורה על המקור הספרותי.
גיבורי "המחברת הגדולה" הם צמד אחים-תאומים בני 13 (בסרט מגלמים אותם האחים-התאומים אנדראש ולאסלו גיימאנט), שמספקים את הקריינות החפה מכל רגש. כאשר אביהם נשלח לחזית, משאירה אותם אמם אצל סבתם (פירושקה מולנר), אישה אכזרית המתגוררת בכפר נידח ומכונה "המכשפה". לא עובר זמן רב והתאומים (ששמם אינו מוזכר) לומדים לשרוד, פיזית ונפשית, בעולם נטול שמץ אנושיות שחוללה המלחמה.
הם מתיידדים עם נערה רפת שכל בעלת "שפת ארנבת" (אורסוליה טות), ולוכדים את תשומת ליבו של קצין גרמני הומוסקסואל (אולריך תומסן), המשמש להם כמלאך שומר. הם גם מתוודעים לגורל היהודים באזור, ואגב כך מתייחס סאס (בעצמו יהודי) בעקיפין לשיתוף הפעולה של ההונגרים עצמם עם הכיבוש הנאצי בכל הקשור להשמדת היהודים (כזכור, בתוך פחות מחצי שנה, בשלהי המלחמה, נשלחו כ-450 אלף מיהודי הונגריה למחנות ההשמדה). את "חוויותיהם" מתעדים האחים במחברת שנתן להם אביהם לפני שיצא לקרב.
מה שהופך את "המחברת הגדולה" ליצירה האינטנסיבית שהוא, היא תבונתו של סאס שלא להראות את הזוועה בצורה מפורשת. קל היה להיכנע לטון האנטי-סנטימנטלי של הספר ולתיאור הקליני של מעשי אכזריות. הסרט נמנע מהסנסציוניות הטמונה בהיצמדות יתרה לתיאורים הללו - קטעי אנימציה וציורי ילדים משמשים להם תחליף - וכתוצאה הוא מצליח לשמור על הריחוק מקפיא הדם של המקור הספרותי, מבלי להרתיע את הצופה.
סאס אף משכיל למצוא מקבילה חזותית מבריקה לשימוש של הספר בגוף ראשון רבים. למין השוט הראשון של הסרט, ולכל אורכו, מצולמים תמיד התאומים כשהם יחד (למעט סצינה משמעותית אחת). כך נוצרת אצל הצופה אותה תחושה של מועקה המשולבת בפשטות הסגנונית של המקור הספרותי. ביטוי חזותי לסובייקטיביות הייחודית, שהופכת למטרידה ומאיימת, ומשלבת נאיביות עם סגנון נקי, חף ממנייריזם.
סאס, מהמובילים שבבמאי הונגריה בשני העשורים האחרונים, עוסק בסרטיו (שאף לא אחד מהם הוצג עד כה מסחרית בישראל) בגבולות שבין שפיות וטירוף. סרטו "וויצק" (1994) העתיק את עלילת מחזהו של גאורג ביכנר הגרמני לתחנת רכבת בעיר שדה הונגרית; "נערי ויטמן" (1997) עסק אף הוא בשני אחים בהונגריה מהמאה הקודמת הנזנחים על ידי אמם ומתדרדרים לביצוע מעשה נורא.
"אופיום: יומנה של משוגעת" (2007) תיאר את מערכת היחסים שבין פסיכיאטר מכור לסמים לאחת ממטופלותיו השקועה בכתיבה אובססיבית. סרט זה כלל התייחסות עקיפה לרדיפת היהודים באירופה בסצינה המונית של שריפת ספרים.
בהתאם, גם "המחברת הגדולה" עוסק באובדנו ההדרגתי של צלם האנוש. ומה שהופך את החוויה למעיקה במיוחד היא העובדה שמדובר בנערים צעירים שנפשם הושחתה לעד על ידי העולם שהם חיים בו. האכזריות והריחוק הרגשי הם דרכם לשרוד בעולם הזה. ממש כמו היו הכפלה של דמותו של אלכס, גיבור "התפוז המכאני", שאף היא מעוררת אצל הצופה הזדהות ורתיעה כאחת.
&91;1&93;.jpg "הצבעוניות לא משתלטת. \"המחברת הגדולה\"")
המילה "עדינות" נדמית כמעט זרה לחומרים שהסרט מטפל בהם, אבל הסרט (בעקבות הספר)
נמנע מפרובוקטיביות או אסתטיזציה זולה של הרוע - והתוצאה מעוררת התפעלות. הוא מתבונן במעשים הנוראים - שממוקמים על הציר שבין נקמה וגאולה – שמבצעים האחים-התאומים, מבלי לאמץ טון שיפוטי-דידקטי.
להצלחה תורמת מלאכת הצילום של כריסטיאן ברגר (שהרבה לעבוד עם מיכאל האנקה), שהצבעוניות שלה אינה משתלטת על היבטיו האתיים והאידיאולוגיים של הסרט (במילים אחרות, איננו מתפעלים מ"יופיו של הרוע"). וכמובן הופעתם של תאומי גיימאנט, אחים חסרי ניסיון קולנועי קודם שהתגוררו בתנאי עזובה ועוני בעצמם, שפניהם חסרי ההבעה, כעדים וכמבצעים של פשעים, הם אחד מדימויי הסרט הנחרטים בזיכרון.
