"רק ג'יגולו": לבדוק בציציות של וודי אלן
וודי אלן משאיל את השטיקים הרגילים שלו לחברו הטוב ג'ון טורטורו, שביים את הדרמה הקומית "רק ג'יגולו" ומככב בה. השניים משלימים זה את זה כזוג לוזרים, אולם הקשר לדמויות הנשיות - ובמיוחד לזו היהודיה החרדית בגילומה של ונסה פראדי - לא משכנע באמינותו. גם לא באמונתו
דמיינו לעצמכם את וודי אלן עומד מול שופט זועם אשר מטיח בו את חטאי העולם הזה - מניאוף ועד גילוי עריות. נשמע כמו סצנה שלקוחה מן המציאות, או לפחות מנסה להעיר דבר מה ציני עליה (במיוחד בימים אלה של פוסט-טראומת דילן פארו). ובכן, הסצנה הזאת לקוחה מהדרמה "רק ג'יגולו", והיא אינה נוגעת לענייניו הפרטיים של אלן כלל וכלל. אותה הערה צינית מכוונת נגד המוסד שמאשים אותו - בית הדין הרבני בברוקלין. ובין זה ובין המציאות, אין הרבה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
"רק ג'יגולו" אינו סרט על אלן, והוא אפילו לא ביים אותו, אבל רוחו שורה על הסרט לכל אורכו - כשחקן, וגם כהשראה מובהקת על הבחירות הסגנוניות והתכנית של ג'ון טורטורו חברו, שביים ואף מככב בתפקיד הראשי. גבר אבוד בגיל העמידה, נשים חזקות, גברים חלשים, יהודיות ויהודים, הומור דק ושובב מתובל בקורט יידישקייט - את כל אלה אפשר למצוא בסרטי אלן לאורך השנים וגם פה אצל טורטורו, שכמו מורו ורבו, מנצל את המגוון האתני של ניו יורק כדי לחתור לעלילה שהגה.
במרכב הסיפור עומדים שני גברים, ששיאם כבר מאחוריהם: מורי שוורץ (בגילומו של אלן) הוא יהודי מזדקן ופטפטן שנאלץ לסגור את חנות הספרים הוותיקה שלו בגלל קשיים כספיים. פיורבאנטה (טורטורו), שעובד בשבילו בין השאר, הוא לכאורה ההפך הגמור מחברו - גבר לטיני גדול ממדים, מרשים בנוכחותו, אבל ביישן. מה שמאחד ביניהם זה הצרות הכלכליות והידידות רבת השנים, מה שלא מונע ממורי לתמרן את חברו ולהורידו לזנות, ובדרך גם לרמותו. שיילוק, אבל חביב.
טורטורו השתקן מותיר את הבמה לאלן שסוחף עם השטיקים הרגילים שלו. בגיל 78 הוא חוזר להשאיל אותם עבור במאי אחר מאשר הוא עצמו, לראשונה מאז שנת 2000, אז הופיע כשחקן ב"Picking Up the Pieces" של אלפונסו אראו. מדובר במחווה חברית מהחיים האמיתיים, והדינמיקה בין השניים מאחורי הקלעים באה לידי ביטוי גם לפני המצלמה, וזוהי הנקודה החזקה של הסרט. השניים מאזנים זה את זה כמעין דון קישוט וסנשו פנשה, מודל של זוגיות גברית לוזרית ורופסת.
הצד הפחות מוצלח הוא הצד הנשי של הסיפור, שהוא הרבה יותר אסתטי מטבע הדברים, יותר עוצמתי וכפועל יוצא מכך - גם יותר וולגרי. פיורבאנטה הוא לא באמת ג'יגולו, או זונה ממין זכר - שזה גועל נפש. פיורבאנטה הוא בעצם סרוגייט להשכיר שנועד לרצות את הצרכים של שלל הלקוחות שמורי מסדר לו: החרמניות, הקרירות, הביישניות והמסוגרות. לכולן מתברר יש תשוקות, והוא הנבוך נותן מענה מקצועי לכולן.
הוא מספק את הסחורה עם ד"ר פארקר (שרון סטון) העשירה והמתוסכלת מינית, והוא עושה את העבודה גם עבור חברתה הלטינית השופעת סלימה (סופיה ורגרה). זה החלק הוולגרי, שמיישר קו עם הקומדיות האמריקניות ההורמונליות מבית היוצר של ג'אד אפטאו, טוד פיליפס וסשה ברון כהן.
החלק הרגיש יותר נוגע לדמותה השברירית של אביגל (ונסה פראדי), אלמנה צעירה מסוגרת ומסוגפת הנמנית על הקהילה החסידית בברוקלין. זה כאמור החלק הרגיש, אבל המופרך.
טורטורו עיצב את הדמות של אביגל בהשראת אישה אמיתית, שנמלטה מציפורני המוסד הרבני ושליחיו וגילתה מחדש את מיניותה. פראדי גם משכנעת בהמחשת הקונפליקט הזה שבין תאוות בשרים לנשגבות הרוח. המבחן מולו עומדת נוגע בגרעין של נשיותה ושל נשים אחרות כמותה, אפשר להניח. גם להן, מתחת לשמלות והתחתוניות והפיאה הנוכרית יש עולם פנימי, אברי מין ותשוקות. השאלה היא איך זה שאלה נחשפים דווקא במפגש עם ג'יגולו, שכשרותו מוטלת בספק. היא מראה לו את העור, והוא מראה לה את האור.
על פי טורטורו, מרחק נגיעה הוא מניע עלילתי ראוי, לכאורה כבד משקל. אבל הוא מתפוגג לו כהרף עין כתוצאה של ליטוף אחד ארעי של ג'יגולו, שניזום במפגש מקרי ביותר עם הסרסור שלו. כאילו כל מערכת הערכים עליה גדלה אביגל, הלחץ החברתי סביבה והעיניים הבוחנות של ילדיה, שכניה והשוטר הקהילתי דובי (ליב שרייבר) קורסים מול דמותו של הנבך, שמבשל לה אוכל כשר וגם מסאז' מפנק.
נראה שטורטורו מבסס את ההתפתחויות הלא סבירות בעלילה על המגוון האתני האדיר של ניו יורק אהובתו, ובה שלל דתות, פלגים ותרבויות מתקיימים זה לצד זה ומשתלבים תדיר זה בזה (בסרט, מורי גר תחת קורת גג אחת עם אישה אפרו-אמריקנית צעירה ממנו, וחמשת ילדיה). עם זאת, הקהילה האורתוכסית בברוקלין היא עוף מוזר במטרופולין האמריקני העצום. עוף מוזר ומכובס. הם דוברים יידיש, מקפידים על בידול מהגויים, שומרים מהם מרחק נגיעה.
"רק ג'יגולו" היא דרמה קומית חביבה שעוברת בנעימים, למרות הזיקה הביקורתית שמוטמעת בה. היא גם יכולה לקלוע לטעם הישראלי שאוהב סרטים שפותחים צוהר לנעשה בקהילות מסוגרות ("חתונה מאוחרת", "למלא את החלל"). טורטורו ואלן הם בגדר שניים אוחזים - אוחזים במקל בשני קצותיו. הם יוצאים נגד הכפייתיות של הקהילה החרדית, אך מבקשים לשמור על כבודה. הם מתארים קונפליקט קיומי של אישה שנלחמת בנשיותה, ופותרים אותו כמהתלה רומנטית דביקה. איכשהו במציאות, כשוודי אלן נקלע למשבר אישי רב יצרים, התמונה היתה קצת מורכבת, ופתרון עדיין אין באופק.
