לא על מי מנוחות: המזרח התיכון מת מצמא
במזרח התיכון המים יכולים להיות נשק (למשל בידיו של ארגון טרור איסלאמי), סיבה לעימות (או לפחות התקוממות) וגם להוביל לשיתופי פעולה מפתיעים. מהצימאון הסורי עד היובש המצרי - תראו מה קורה סביבנו, אין מה להתייבש
עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה :
הבדל לסל וחסל: כך אוסטרליה נשארת ירוקה
דוד חסכוני ומכווץ בקבוקים. ירוק על המדף
"תאגידי המים מעמיסים עלויות על הצרכנים"
בחודשים האחרונים הצליחו אנשי הארגון האיסלאמיסטי הקיצוני (שפועל גם בסוריה, לא הרחק מהגבול ברמת הגולן) להשתלט על העיר הסונית פלוג'ה וכעת, לפי גורמי ביטחון בבגדד, הם משתמשים במים כנשק על מנת לאיים על הממשל בהטיית המים לכיוון הבירה וכך ליצור שיטפונות שיכשילו את פעילות הצבא נגדם.
זוהי רק דוגמה קטנה לחשיבות מקורות המים בעולם הערבי, שאם לא מספיק שהם הולכים ומצטמצמים, הם גם עלולים להפוך לקלף מיקוח בידיהם של ארגוני טרור. עיראק המדברית, לצורך העניין, היא מדינה הסובלת ממחסור במים במרבית חלקיה ואותו מחסור עלול רק להחריף את המאבקים במדינה השסועה מבחינת אתנית, בין הכורדים שחולשים על הנהרות בצפון לבין הסונים והשיעים ששוכנים באזורים היותר מדבריים.
המשבר המדמם בסוריה, הסוגייה הפלסטינית הבלתי נגמרת, אי היציבות הביטחונית,
גל הטרור במזרח התיכון ועוד שלל בעיות מעסיקות את מדינות ערב והמזרח התיכון. אולם גם המחסור החמור במשאבי המים עולה על הפרק וביתר שאת. בוועידת הפסגה השנתית של הליגה הערבית הוחלט על תוכנית אסטרטגית כדי למנוע משברי מים שצפויים לצוץ בעתיד, אך ניכר כי המשברים כבר כאן וימים יגידו אם הליגה הערבית, שבדרך כלל מחליטה יותר מאשר מבצעת, תביא את הישועה.
במספר מדינות ערב כבר מתקשים לתת מענה למחסור במים. ארגון UNDP המסונף לאו"ם ועוסק בנושא, פירסם באחד מדו"חותיו האחרונים כי האזור הערבי זקוק להשקעה של 200 מיליארד דולרים בתוך עשר שנים כדי להתמודד עם משבר המים, בייחוד בהתחשב בכך שעל-פי ההערכות בשנת 2050 יעמוד מספר תושבי המזרח התיכון על 634 בני אדם - גידול של 360 מיליון.
אחת הבעיות בהקשר הזה היא שמדינות ערב חולקות את מקורות המים מעל פני השטח כמו נהר הפרת ונהר הנילוס עם מדינות שאינן ערביות, מה שעלול לסכן את אספקת המים. בנוסף, שינוי האקלים באזור בעתיד צפוי להוביל למידבור ולפגיעה באספקת המזון באזור, מה שצפוי לערער עוד יותר את יציבות המשטרים באזור שגם כך מעורער, ואף להרחיב את נדידת האוכלוסיות וליצור קרקע פורייה לקונפליקטים נוספים.
מצרים, נסיכת הנילוס
"סוגיית המים במצרים היא סוגייה קיומית. אנחנו לא יכולים להקל בה ראש, לא משנה מה יהיה המצב. האזרח המצרי לא ימות מצמא. אסור שזה יקרה", אמר בתחילת אפריל שר החוץ המצרי, נביל פהמי, אחרי פגישה בבריסל עם עמיתו האתיופי בהתייחס למשבר בין שתי המדינות סביב בניית סכר הנהדה באגן הנילוס הכחול, צעד שמצרים רואה בו כהתרסה וכמהלך שמאיים על משאבי המים שלה.
בינתיים מנהלים הדרגים הדיפלומטיים משא ומתן בנושא הזה, אבל מה יקרה אם המשא ומתן ייכשל? לדברי פהמי, "המשא ומתן לא הגיע למבוי סתום. הפתרון הצבאי לא יספק את הצרכים של שום צד". ואכן במצרים הלא יציבה, אחד העניינים שמטרידים את מנוחתו של השלטון וככל הנראה יטרידו את הנשיא הבא הוא נושא המים לא פחות מנושאי הביטחון הבוערים.
במאי 2013 הגיעה המתיחות בין אתיופיה למצרים סביב חלוקת מי הנילוס לשיאים חדשים, אחרי שאתיופיה הסיטה את זרם המים של הנילוס הכחול כדי לפנות דרך לבניית הסכר החדש, שעלול לפגוע משמעותית באספקת המים למצרים. יותר משבועיים לפני הדחתו עוד הספיק מורסי לשאת נאום תקיף נגד אתיופיה שבו הבהיר כי "כל האופציות פתוחות" בעניין התגובה לסכר החדש, שבמצרים היו כבר מי שהאשימו את ישראל כמי שלוקחת חלק בבנייתו.
"אני לא קורא למלחמה, אבל מצרים מוכנה להגן על ביטחון המים שלה. האפשרות האחרת היא הדם שלנו", אמר מורסי לקול תרועות הקהל הנלהב. בדומה למורסי, שכבר אינו בשלטון, גם המשטר המצרי הנוכחי רואה בסוגיית מי הנילוס כקו אדום שאסור לוותר בעניינו. באתיופיה, בניגוד למצרים, לא חסרים מים והרצון שלהם לנכס עוד מים מהנהר נועד להפקת חשמל ולתמיכה בכלכלה המתפתחת במדינה שהופכת למתועשת.
המשבר החל למעשה כבר לפני ארבע שנים, כאשר אתיופיה, אוגנדה, רואנדה וטנזניה חתמו על הסכם מדינות עמק הנילוס שקבע כי הן יכולות לנצל את מי הנהר בהתאם לצרכיהן ולא לפי ההסדר הישן שנחתם בין מצרים לבריטניה ב-1929, הסכם שאיפשר לסודן ולמצרים לנצל כ-87 אחוזים מהמים.
זמן קצר לאחר מכן חנכו באתיופיה סכר באפיק הנילוס הכחול שבו עוברת כ-85 אחוזים ממכסת המים המגיעה למצרים ולסודן. בהסכם ההיסטורי מ-1929 ניתנה לקהיר זכות וטו על כל מהלך שעשוי להתבצע לאורך אפיק נהר הנילוס ולהשפיע על מכסת המים שלה. המסמך אושרר ב-1959 שוב לאחר כמה שינויים ומצרים קיבלה כמות של יותר מ-55 מיליארד קוב מים, בעוד שסודן, שכנתה מדרום, זכתה לכ-18 מיליארד קוב מים, שהיוו יחדיו 87 אחוז ממי הנילוס.
אלא שלשבע המדינות שהסתפקו ב-13 אחוזים מהמים נמאס - והן חתמו על ההסכם החדש אחרי ניסיונות כושלים להגיע להסכמה עם מצרים וסודן על חלוקה חדשה. קהיר וחרטום גינו בחריפות את המהלך והבהירו כי לא יחתמו על ההסכם שהוגדר כ"'בלתי מחייב" ו"'בלתי חוקי", ואיומים צבאיים כבר החלו להישמע מכיוונה של מצרים.
האיומים האלה, שנשמעים בכל פעם שהמשבר צף לפני השטח, אולי רחוקים מלהתרחש במציאות, אך מעידים על הלחץ של השלטון המצרי מאובדן מקורות הנילוס, העורק החיוני שהמדינה לא יכולה להתקיים בלעדיו. מצרים הגדולה מתקרבת בצעדי ענק ל-100 מיליון תושבים ורבים מהם עלולים להיוותר ללא מקורות מים זמינים.
ההשלכות עלולות להיות לא פשוטות. בין השאר, תיתכן נדידה מערבה של המוני מצרים מאזור הנילוס אפילו לכיוון הגבול הישראלי. משברי המים והחקלאות שמידפקים על דלתה של קהיר עלולים להגביר את האנרכיה במדינה הלא יציבה וליצור כר פורה לפעילות ארגוני ג'יהאד קיצוניים ולמעבר קל יותר של עשרות מיליוני מהגרי עבודה מאפריקה. מעבר לאותם תרחישי אימים, חשוב לומר שכבר היום לפי ארגונים בינלאומיים יותר משישה מיליון אזרחים במצרים סובלים ממחסור במי שתייה.
המשבר שבתוך המשבר הסורי
רבים רואים את מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה במרס 2011 כהמשך של התקוממויות האביב הערבי בתוניסיה, מצרים ולוב. אולם ניתן גם לראות את העימות בסוריה כתולדה של משבר המים הפוקד את המדינה כבר מספר שנים. מאז שהנשיא בשאר אסד עלה לשלטון בשנת 2000, הוא החל להפריט אדמות חקלאיות לטובת אישים המקורבים לשלטון וניהל באופן כושל את משאבי המים והחקלאות. אלה גרמו ל-1.5 מיליון סורים לאבד את מקור פרנסתם ולעזוב את כפריהם.
בנוסף, המדינה לא פיקחה על החקלאות באופן מספק וכתוצאה מכך גדלו גידולים באופן בלתי אחראי כשברקע נעשו קידוחי מים ללא רסן. ההתנהלות הזו פגעה במאגרי מי התהום של המדינה ויותר ממיליון איכרים איבדו את מקור פרנסתם.
גם מיליון הפליטים העיראקים שהגיעו מאז 2003 לא תרמו לשיפור מצב אספקת המים במדינה, אלא רק החמירו אותו. מ-2008 סובלת סוריה משנות בצורת קשות, מה שגורם בין היתר, יחד עם הניהול הכושל, לנטישה של כפרים ולתופעת עיור הולכת וגוברת בעיקר בדרום המדינה והעיר דרעא, מוקד פרוץ ההתקוממות נגד המשטר הסורי.
מה שמעניין לראות הוא כיצד העדתיות משפיעה בסוריה גם על סוגיית המים וחלוקת המשאבים. באופן לא מפתיע, הפליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם הם כמעט כולם סונים, בעוד שהמיעוט העלאווי שמשפחת אסד נמנית עליו זכה ליחס מועדף. השוני ביחס השלטונות אליהם יצר מרמור גדול עוד לפני המהומות וניתן להעריך שהוא זירז את התפתחות מלחמת האזרחים על בסיס עדתי ואתני.
על רקע משבר המים, ניתן לומר שכבר מ-2006 חצי מאוכלוסיית סוריה שהתגוררה בין נהרות הפרת והחידקל נטשה את מקום מגוריה בגלל אותה סיטואציה. ממסמכי ויקיליקס עולה בין השאר כי גם השלטונות הסורים וגם בשירותי הביון המערביים עמדו ב-2009 על ההתפתחויות, אך לא השכילו להבין את ההשלכות החברתיות והפוליטיות לטווח היותר ארוך.
במהלך מלחמת האזרחים הבינו גם המורדים את חשיבות המים והצליחו לפני יותר משנה להשתלט על הסכר הגדול בסוריה בנהר הפרת באזור העיר א-רקה בצפון המדינה, העיר היחידה שנמצאת בשליטה מלאה של המורדים ובייחוד הקיצוניים ביותר שבהם מארגון המדינה האיסלאמית בעיראק וא-שאם, שאפילו אל-קאעידה מתנער ממנו. נפילת אותו סכר הייתה מכה לא קלה עבור המשטר הסורי, כיוון שחלק ניכר ממשאבי המים המנותבים לרחבי סוריה הגיע משם.
גם במשטר הסורי לא מסתירים את המצב העגום, שהוחמר עוד יותר בעימות של השנים האחרונות. "משאבי המים נהרסו במהלך המשבר על-ידי הכנופיות החמושות, מה שגרם למשרד למשאבי מים לחפש פתרונות זריזים למלא את המחסור הגדול במשאבי מים שסוריה סובלת ממנו", אמר בחודש שעבר השר למשאבי מים בסוריה, בסאם חנא. "סוריה נמצאת מתחת לקו העוני בכל מה שקשור למשאבי מים ולכן המשרד החל לנסות לסייע לאזרחים לקבל מים ובייחוד מים הטובים לשתייה".
ירדן: יותר מדי פליטים, פחות מדי מים
הממלכה ההאשמית, כדרכה, הצליחה לאורך השנים לשרוד משברים קשים למרות התחזיות שכבר חרצו את גורלה ליפול. את מהומות האביב הערבי היא שרדה בשלום, אבל גם אצלה משבר המים נמצא בעיצומו וללא ספק אינו מוסיף יציבות. ירדן היא בבסיסה מדינה מדברית שמחזיקה בעתודות מים מתוקים מוגבלת.
כיום היא משוועת למשאבי מים גדולים כאשר רזרבות המים פחתו באופן משמעותי, בעיקר בגלל השינויים המהותיים באוכלוסייה. ייתכן שאותם תהליכים דמוגרפיים ייצרו תמונה המזכירה את מה שמתרחש בסוריה. לצד הירדניזציה של האוכלוסייה, שמורכבת גם מאוכלוסייה פלסטינית גדולה, ירדן מתמודדת עם אוכלוסייה חדשה של מאות אלפי אם לא מיליון פליטים סורים שחצו את הגבול בעקבות מלחמת האזרחים העקובה מדם. לכך ניתן להוסיף עוד חצי מיליון פליטים שהגיעו מעיראק ומאות אלפי מצרים שהיגרו לממלכה ההאשמית עוד לפני האביב הערבי.
אין ספק שהגידול באוכלוסייה הוא גורם מרכזי למחסור במים, לצד כמובן משאבי המים המוגבלים מלכתחילה. אולם גם מצבה הכלכלי הירוד של הממלכה ההאשמית תורם להחמרת מצב משאבי המים. אותו מצב הביא את ירדן בדצמבר 2013 לחתום על הסכם חילופי המים עם ישראל. מדובר אמנם בסיוע קטן, אך הוא בבחינת אוויר לנשימה עבור הירדנים.
אם מנסים להבין את ההשלכות של משבר המים בממלכה, אפשר להעריך כי בטווח הבינוני הוא עלול להוביל לתסיסה באוכלוסייה ולתרחיש קיצון של נפילת המשטר. בנוסף, ירדן עשויה להפוך למוקד של אנרכיה ולזירת מאבק עבור ארגוני ג'יהאד קיצוניים לאורך גבול ישראל-ירדן, תרחיש שהמשטר ההאשמי מנסה כיום למנוע בכל מחיר.
לבנון, ההפתעה של האזור
באופן לא מובן מאליו, דווקא לבנון הלא יציבה, אשר מושפעת קשות מהאירועים בסוריה, סובלת פחות ממשבר המים ומצבה נחשב לטוב יחסית. גורמים הבקיאים בנושא לא שוללים את האפשרות שלבנון, בשל משאבי המים ומאגרי הגז שלה, תהפוך בעתיד למקור מים ואנרגיה אפשרי עבור ירדן וסוריה. אפשרות כזו תחזק מצד אחד את כלכלתה וחשיבותה, אולם מצד שני תחשוף אותה ביתר שאת להתערבות זרה בענייניה הפנימיים.
עם זאת, למרות שמצבה של ארץ הארזים טוב לעומת שכנותיה, אי אפשר להתעלם מהגידול המאסיבי בהיקף האוכלוסייה, לצד נהירת הפליטים מסוריה שמספרם כבר חצה את המיליון. ההערכה היא שלמרות נקודת הפתיחה הטובה שלה, גם לבנון תיאלץ בעוד עשרות שנים להיעזר בהתפלה.
מה שמעורר דאגה בקרב המומחים הוא החורף השחון שחוותה לבנון השנה. יש האומרים שמדובר בחורף היבש ביותר זה 80 שנה, מה שמבשר על משבר מים חמור שמתקרב על רקע האצת הביקוש שנובע בין השאר מנחשול הפליטים האדיר מסוריה והמשך בזבוז מקורות המים במדינה שנחשבת לאחת מהעשירות במזרח התיכון במשאבי מים.
ארדואן שואב מים בששון
מי שגם כן יכולה להיות מעודדת ממצבה היא טורקיה, שנהנית ממשאבי מים טבעיים רבים. הסיבה לכך היא שבשטחה מתחילים נהרות הפרת והחידקל שמשמשים כמקורות המים הבלעדיים של שכנותיה, סוריה ועיראק. אולם גם היתרון הזה עלול בעתיד להתברר כחרב פיפיות, בייחוד במצב שבו גבולותיו של המזרח התיכון מתפרקים והגבולות החדשים עלולים ליצור בעתיד מציאות נפיצה שבה ישויות מדיניות שונות יתחרו על הגישה לאותם מקורות מים. עבור טורקיה, הגובלת עם רובן, המצב עשוי מחד לחזק את מעמדה וכוחה באזור ומאידך ליצור מתיחות ומאבקים.
אז היכן ישראל עומדת מבחינת המשבר הנוכחי? "התמעטות משאבי במים במזרח התיכון טומנת בחובה אתגרים מדיניים מורכבים עבור ישראל ותשפיע על היווצרותן והתפרקותן של ישויות מדיניות סביבנו בעשורים הקרובים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו", אומר עו"ד גדעון ברומברג, מנכ"ל ארגון "ידידי כדור הארץ מזרח-תיכון" הפועל בעשרים השנים האחרונות להידוק שיתופי הפעולה בנושאי מים וסביבה בין ישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינות ערביות אחרות. "במגמה הזו יש אלמנטים של סכנה ואי ודאות, אך גם הזדמנות", הוא אומר, "היא יוצרת מרחב הזדמנויות וקשת רחבה של אינטרסים משותפים העשויים להיווצר כתוצאה מצרכי המים והאנרגיה של מדינות האזור".
לדברי ברומברג, "ההתקדמות הישראלית האדירה, הן בתחום ההתפלה הן בפיתוח טכנולוגיות לחיסכון במים ולטיהור שפכים, יוצרת מציאות חדשה שבה אנו כבר לא נמצאים במשחק סכום אפס, בו כל טיפת מים נתפסת על חשבון הצד השני והמאבק על מאגרי המים כפוף למלחמות או למחוות מדיניות, אלא בעודף משאבים עתידי היכול ליצור מארג אינטרסים הדדי ולהניב לישראל הישגים מדיניים, לסייע בחיזוק היציבות ובפיתוח כלכלי של האזור. זאת, על-ידי מינוף היתרון הטכנולוגי להרחבת עודפים המים של ישראל ומכירת עתודות למדינות השכנות הזקוקות לכך".
ברומברג ציין כדוגמה את הסכם חילופי המים שעליו חתמו ישראל וירדן בדצמבר
ולפיו תעביר ישראל לירדן מים מתוקים בגבול המשותף הצפוני ותקבל בתמורה מים מירדן בדרום, במקביל להגדלת עתודות המים הישראליות לפלסטינים בגדה המערבית: "הסכמים כאלו יוצרים תלות חיובית הדדית בין המדינות, המפחיתה את הרצון בחיכוכים ובסיכוי להסלמה. שימוש אפשרי נוסף לעודפי המים יכול לשמש לשיקום ישראלי-ירדני-פלסטיני משותף של זרם המים הדל בנהר הירדן, כחלק מהידוק שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי בין המדינות. מבנה כזה יכול לסייע בהמשך לחיזוק שיתוף הפעולה והמשא ומתן הישראלי-פלסטיני המקרטע, ויכול להיות רלוונטי בעתיד גם מול מדינות מזרח-תיכוניות אחרות סביבנו".
ד"ר עודד ערן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ושגריר ישראל בירדן ובאיחוד האירופי לשעבר, הסביר בשיחה עם ynet כי "רוב האזור סובל מאי פיזור נכון של המים הקיימים. אבל בישראל אין משבר מים. הנושא הזה ירד מהפרק בגלל יכולת ההתפלה של ישראל ויכולת מיחזור המים. את הטכנולוגיות האלה אפשר גם להביא למקומות אחרים במזרח התיכון או לנצל את היכולת להוביל מים בקלות יחסית. זה כבר קורה בינינו לבין הירדנים ולבין הפלסטינים".
"בכל מה שקשור לסביבה המיידית של ישראל", הוא מוסיף, "ניתן לפתור בעיות מים גם אם אין פתרון פוליטי מלא עם מדינות האזור. כשאתה מסתכל על המשברים הפוליטיים במצרים, סוריה וגם במדינות אחרות, אז נכון שהמים הם לא בדיוק הגורם העיקרי, אבל כל תנאי הכלכלה ותנאי החיים ביחד, שהמים חלק מרכזי בהם, יוצרים מסכת מאוד בעייתית. יש אזורים מאוד גדולים במרחב המזרח-תיכוני שאין בהם מים בכמות מספקת על בסיס יום יומי. יש מקומות שעדיין מביאים מים ברכבים ולא בצינור וגם היעדר אספקת החשמל באזורים מסוימים מחריף את הבעיה. זה יוצר מצבור גדול של מרירות נגד השלטון, שלא קשור ישירות לדמוקרטיה או היעדר דמוקרטיה".
לפנייה לכתב/ת 
