"חוזרים קדימה": סלבס של מעלה

"היהודים באים". היתה סדרת סאטירה כזאת פעם. היו לה גם פרומואים, אבל היא התנדפה מלוח השידורים של הערוץ הראשון, שאליו יועדה, כנראה כי סבלה מסאטיריות יתר. אז היהודים ההם לא באו, אבל עכשיו עולים ובאים יהודים אחרים, כלומר יוצרים ואנשי רוח שהתקרבו לדת היהודית, או כמו שאומרים בצה"ל - התחזקו. "חוזרים קדימה",  שעלתה אמש (א') באותו ערוץ, היא סדרה שמוביל השחקן והיוצר (ואיש הרוח?) מאיר סויסה, שחוקר את היהודים האלה במטרה להבין את החוויה היהודית שלהם, ועל הדרך להבין גם למה הוא ספציפית לא מצליח להיכנס לשוונג.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

אירוויזיון 2014: התגלחו על הזקן

"30 שקל לשעה": בלי לנקות את המצפון

"כוח סבתות": תנו להן להתפרע

בראיון לעיתונות התוודה סויסה שלמעשה אין לו שום כוונה לאמץ לעצמו אורח חיים דתי. שהוא זוכר את ילדותו בחדר בקזבלנקה כילדות קשה ולא נעימה, ושמה שמעניין אותו הוא הפילוסופיה של היהדות. אבל לצורך העניין הוא העמיד פנים שהוא רוצה, ולשם כך הוא עבר דרך דמויות כמו אריאל זילבר, איה קורן, גיל-עד (גילי) שושן, גולן אזולאי ושלל אחרים, וגם שוחח עם הרב עופר גיסין והרב קלמן גולדשמיט, שניהם חוזרים בתשובה ותיקים.

"חוזרים קדימה". שיחות עם מתחזקים

מודָה ומתוודה, יש לי איזה אנטי לכל עניין ההתחזקות. פחות לעניין עצמו, יותר לאופן שבו הוא מתוקשר ונתחב בלועותיהם של צרכני תקשורת ומשתמשי קצה. אני משוכנעת שיש המון דברים יפים ביהדות, ואני מאמינה שהמתחזקים באמת חווים את כל תופעות התאורה שהם פורשים באדיקות בכל הזדמנות. מה כן מציק לי? כנראה התחושה שנדמה שאי אפשר לחזור בתשובה מבלי לבטל אוטומטית כל צורת חיים רוחנית אחרת, כולל או אולי במיוחד את זאת שהיתה לך לפני שעברת לחסות תחת כנפי הבריאה. "מה עם פאן?" תוהה סוויסה באחת משיחות המוטיבציה עם הרב קלמן, שבהן הוא מנסה להבין למה לעזאזל הוא עדיין לא עמוק בבריכה. "פאן?!" מזדעק קלמן, "אתה יודע בכלל מה זה פאן? אני אגיד לך מה זה פאן!" וכאן הוא פוצח בשיר הלל למתיקותה של השבת וכולי וכולי, כזה שגורם לאנשים כמוני להתקפד.

גולן אזולאי. הבחירה באנשים מפורסמים מובנת

דווקא את הבחירה באנשים מפורסמים כמוקד הסדרה אפשר להבין. קודם כל מבחינת אפיל - תוכנית שעוסקת בסלבס תסקרן יותר צופים מתוכנית שעוסקת באנשים אנונימיים, ותקסום יותר לגופי השידור משיקולים מובנים. יש גם משהו קל יותר לעיכול באנשים שאנחנו מכירים או לפחות חושבים שאנחנו מכירים, וסלבס הם אנשים שכביכול "היה להם הכל", ואם הם בכל זאת עדיין בחיפוש, יש בזה אלמנט מעניין. אלא שהעובדה שפעם הופעת בטלוויזיה ועכשיו אתה חובש כיפה, עוד לא הופכת אותך למרואיין מעניין או בעל אמירה.

הרב עופר גיסין, שהתמחה עם השנים בליווי יוצרים מפורסמים אל חיק הדת, הוא המוצלח שבמרואיינים, והוא דווקא פחות מוכר. גיסין הוא גם זה שבוחן את התופעה בעיניים פקוחות יותר, ומצביע על היבטים מעניינים שלה, כמו הרעיון שיצירה היא הדרך הטובה ביותר לשרת את האל, והיא לא אמורה להיפסק עם ההתחזקות. זה בעצם הרעיון שמאפשר ליוצרים לשנות את אורח החיים שלהם, וגם נושא את הבשורה המרגיעה באמת מבין שורות הסדרה - אפשר להיות דתי ועדיין להישאר סלב.

נמנעים מעיסוק בצדדים הבעייתיים של התפיסה הדתית

משאר המרואיינים - באשמתם או שלא באשמתם - עדיין משתלשל אותו מקבץ קלישאות עגום שמספר איך גילו את האל, לרוב אחרי שחיו חיים ריקנים של

חידלון שטחי וחירות שקרית ב - איך לא - תל אביב, ואיך עשו את מה שעשו בחדרי חדרים כי הסביבה דחתה אותם או חששה מהם. לפעמים מתפלק להם משהו בסגנון "שטיפת מוח זה מצוין!" (איה קורן) או "פשוט ידעתי שפיל לא התפתח מאמבה, אלא נוצר על ידי אלוהים" (דני שטג), שלא ממש מוסיף לעומק הטיעונים שלהם.

מה גם שכל המרואיינים, בלי יוצא מן הכלל, עוקפים בעקביות כל עיסוק בצדדים הבעייתיים בתפיסה הדתית - למה לדידה של הדת היהודים ראויים יותר משאר אוכלוסיית העולם? איך נשים שכבר חיו בעולם החילוני, מסכימות לכפוף את עצמן לאורח חיים מנדה או מפלה? האם העובדה שהם שומרים שבת, הפכה אותם לאנשים מוסריים יותר?

"חוזרים קדימה" בחרה נושא מצוין, אבל לא הצליחה להעמיק מעבר לחשודים הרגילים של כל רוב סיפורי החזרה בתשובה, עם קריצה קטנה לתרבות הסלבס. סוויסה מצדו לא עושה למרואיינים המפורסמים שלו חיים קשים, ומהנהן בהשלמה כשהמרואיינים שלו חוזרים על המנטרה "הגענו הביתה", כשהם מתארים את החוויה הרוחנית שלהם. כמה חבל שאנחנו לא גרים באותו הבית, בקושי באותה שכונה.