ספירת העומר, לזכר שואה בת אלפיים שנה
אז למה אני לא מתגלח כבר 30 יום? משום שלפני אלפיים שנה ניסו חז"ל להזהיר אותנו מפני משיחי שקר, מחטא היוהרה, מקיצונים המסרבים להתפשר, ומפני רבנים בכירים דוגמת רבי עקיבא, שהיה אדם קדוש ונבון - אבל תמיכתו בבר-כוכבא הובילה לקטסטרופה היסטורית. ממש כמו השואה
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבל בסוף השבוע האחרון שאלה אותי מלצרית ערבייה לפשר זיפי הזקן, ולראשונה בחיי לא ידעתי מה להשיב. בסופו של דבר, גמגמתי שאני באבל בגלל שלפני אלפיים שנה הייתה מגיפה שבה מתו 24 אלף תלמידים של רב חשוב בשם רבי עקיבא. התשובה הזו הכתה את המלצרית החביבה בהלם.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- מרגש: חייל הנח"ל החרדי פגש את אמו הנוצרייה
- "הרב הוציא לסבית מהארון? זה תפקידו!"
- נייעס: ואיזה מסכנים האוהדים (הדתיים)
"לפני אלפיים שנה?!" היא פלטה ספק בייאוש, ספק בתמיהה. לשבריר שנייה שקלתי לצטט בפניה את הגמרא במסכת יבמות, ולפיה תלמידי רבי עקיבא מתו "בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה", או להסביר שיש דעה ולפיה תלמידי רבי עקיבא נהרגו בזמן מרד בר כוכבא, אבל אז הבנתי שכל הסבר יישמע מביך, ולכן באופן חריג ונדיר פשוט סתמתי את הפה.
זוועת המרד הכושל
כמי שנולד שומר מצוות, אני יודע שאם מתחילים לבצע הפרדה בין הלכות הגיוניות,
להלכות שיותר הגיוני לבטל - יוצרים מדרון חלקלק שסופו מי יישורנו. אבל אחרי השיחה עם אותה מלצרית ערבייה, הגעתי למסקנה שגם אם אני ממשיך לשמור על דיני האבלות של ספירת העומר, כמו אבי, כמו סבי וכמו הדורות שלפניהם, מן הראוי שלפחות אדע מה הסיפור של תלמידי רבי עקיבא ומרד בר כוכבא.
מרד כוכבא התרחש בשנים 132-136 לספירה, בין השאר בזכות תמיכה רוחנית שהעניקו רבים מרבני התקופה, ובראשם רבי עקיבא שאף הכתיר את בר כוכבא כמשיח. חז"ל כמובן העדיפו שלא להרחיב את הדיבור בנושא, אבל הנתונים מדהימים - בעקבות אותו מרד כושל, נרצחו מאות-אלפי יהודים, ובהם נשים וילדים, עד שיש היסטוריונים הטוענים כי מדובר בשואה חמורה מזו של שואת יהודי אירופה, או לפחות דומה לה.
כתוצאה מהמרד נמכרו יהודים רבים נמכרו, עד שעדות היסטורית מתארת כיצד בגלל הצפת השוק, מחירו של עבד היה כמחירה של מנת מזון אחת של סוס(!). הרומאים שזעמו על האבידות שנגרמו להם, גרמו בתגובה לחורבן פיזי - היישוב היהודי בארץ ישראל כמעט ונכרת לחלוטין, ועל חורבות בית המקדש וירושלים הוקמה העיר האלילית איליה קפיטולינה.
השנים הספורות שבהן שלט ברב כוכבא על אזור קטן ומוגבל, היו גם הפעם האחרונה של שלטון יהודי עד להקמת מדינת ישראל. המרד הכושל גרם לגזירות חמורות מבחינה דתית ("גזירות השמד של אדריאנוס"), והחכמים ששמרו על המצוות נרצחו בעינויים ("עשרת הרוגי מלכות"), ובהם רבי עקיבא.
אבלות שהיא אקטואלית גם להיום
אי לכך, ההחלטה להתאבל על אותה תקופה נוראה, מתבקשת בדיוק כמו תקופת "שלושת השבועות"
שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבה אנו מתאבלים על חורבן בית ראשון ובית שני. חז"ל בחוכמתם (ואני ממש לא ציני), ניסו להזהיר אותנו מפני משיחי שקר, מחטא היוהרה, משיכרון כוח, מפני קיצונים המסרבים להתפשר, מפני ניסיונות עקרים לנסות ולהילחם בצבאות ענקיים, בעזרת אוסף של חיילים לא מיומנים.
החכמים גם ניסו להזהיר אותנו בעדינות, מפני רבנים בכירים דוגמת רבי עקיבא, שהיה אדם קדוש ונבון, שדבריו מופיעים בתלמוד הבבלי קרוב ל-1,500 פעמים, אבל תמיכתו בבר כוכבא הובילה לקטסטרופה היסטורית.
לכן כאשר נקבעה ההלכה ולפיה בתקופת ספירת העומר יש לאמץ מנהגי אבלות, לכולם היה ברור מדוע יש להתאבל. כאשר מישהו צעיר שאל בבית המדרש למה מתאבלים, אחד החכמים בטח קרץ ואמר בציניות: "זה בגלל שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה". אבל באותה תקופה עוד לא הומצאו מרכאות, ואפילו לא סמיילי עצוב. לכולם היה ברור על מה מתאבלים, ולא היה צריך להסביר עד כמה כושל היה המרד.
עם השנים חווה עם ישראל אינספור גזירות, פוגרומים, מעשי טבח ושנאה, ולכן אם היה צריך לנהוג באבלות בכל תאריך עצוב, הגברים היו צריכים להסתובב עם זקן כמו של החכם הזקן מ"היה היה".
לכן די לנו בשתי תקופות של אבל: ספירת בעומר שבה נכללים גם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, מהווה עבורנו הזדמנות טובה לעצור ולזכור את השנאה הנצחית לעם היהודי, ולהעריך קצת יותר את ההישג המדהים, שבמסגרתו 1,812 שנים לאחר תום מרד בר כוכבא – בארץ ישראל קם העם היהודי, וחלוצים, מעפילים ומגנים החיו את השפה העברית של הרוגי המרד ותלמידי רבי עקיבא; בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך.
