ללכת בדרכי חז"ל: לבטל הלכות

סליחה שאני משתף אתכם בבעיה אישית שלי, אבל פעמיים בשנה, בימי ספירת העומר ובימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אני סובל מעקצוצים וגירודים באזור הפנים, שרק הולכים ומתגברים כשאני מביט במראה ומזכיר לעצמי איש אל-קאעידה. 

• מה, עוד לא עשיתם לייק לפייסבוק של ynet יהדות?!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• איזה דגל "נשכח" בעיתון הילדים החרדי?
• המורה, "צנועה" זה לא אומר כונפה
• מדינה בלי ערך/ איה קרמרמן   
  

כמי שלמד (אך לא חונך) תחילה במערכת החינוך הדתית-לאומית, ובהמשך בישיבות חרדיות, התייחסתי תמיד בצייתנות ובטבעיות לדרישת ההלכה לגדל זיפי זקן כחלק ממנהגי האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא וחורבן בתי המקדש. אבל בתקופה האחרונה משהו נשבר בי.

זה קרה כשלמדתי את מסכת מועד קטן שבתלמוד הבבלי, ושם גיליתי לתדהמתי כי על-פי ההלכה, בתקופת אבל אדם חייב לעטוף את ראשו באותה צורה שבה רעולי פנים מיהודה ושומרון מגיעים למפגשי שטח עם נציגי מערכת הביטחון. עוד התברר לי, כי רבי משה איסרליש (הרמ"א, 1520-1572) מגדולי פוסקי אשכנז בימי הביניים, קבע כי אין לקיים יותר את ההלכה הזו בגלל שהמשרתים הגויים של היהודים, לעגו להם על כך.

אז איפה הם, הרבנים האמיצים ההם

חשוב להבין: לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, היו מנהיגים רבים שביטלו הלכות. במאה הראשונה לפני הספירה, הבין הלל הזקן שהכלכלה עלולה לקרוס נוכח דבקות באיסור התורה על גביית חובות ישנים - ולכן התיר את גבייתם בעזרת "תקנת הפרוזבול".

הנה גם נמצא "היתר מכירה", המאפשר עבודה חקלאית בארץ ישראל בשנת שמיטה, וכולנו מכירים כמובן את מכירת החמץ. וכל זאת בלי להזכיר שרוב החברים שלי לא שוקלים למכור את הבת שלהם לשפחה, למרות שהתורה מתירה זאת, ועל אף שיוקר המחייה בארץ באמת הורג את כולנו.

אז בחזרה לזיפי הזקן המגרדים שלי. בניגוד לביטול ההלכות שנועדו לשמר מערכת חברתית וכלכלית מתפקדת, ביטול המנהג של עטיפת הראש בזמן אבל רק בגלל לעג מצד משרתים גויים, היה אמור לאתגר את הרבנים. אלא שהרבנים האורתודוכסים, הן החרדים שביניהם והן הדתיים-לאומיים, פשוט רועדים מפחד, מחשש שהקיצונים במגזר יטיחו בהם את העלבון החמור מכל - "רפורמים".

כבר לא מחכים לרבנים

זו, אגב, בדיוק הסיבה שהייתי מרותק ומאוכזב מהספר החדש "בין הזמנים – תרבות, בילוי ופנאי בהלכה ובמחשבה", של הרב דוד סתיו, מראשי רבני "צהר".

הספר סוקר שורה ארוכה של הלכות וקובע - בין היתר - שבמקרה של השתתפות בחתונה או בניחום אבלים, עדיף תחילה להשתתף בחתונה (אבל אין לרקוד לפני החתן והכלה במקום שבו הריקודים מעורבים), אפשר לשחק כדורסל בלי ציצית, מותר לחבוט בחבר במסגרת תחרות היאבקות, ואפילו מותר לשחות בלי כיפה ולדבר בבריכה דברי תורה.

כמו כן אפשר לעשות יוגה (אבל לא מדיטציה טרנסצדנטלית), מותר לקרוא עיתונים (אבל לא רכילות או כתבות הגורמות לגירוי היצר), ניתן באופן עקרוני לראות תחרויות ספורט, אפשר לראות סרטים אם עוצמים עיניים "בסצנות הבעיתיות", כלשונו, ומותר לשמוע ברדיו אישה ששרה (אגב, הרב עובדיה יוסף ממש

אהב לשמוע את אום כולתום).

הבעיה שלי עם הספר הרהוט והמעולה הזה, הוא שעליו נאמר הביטוי הלועזי, הספינה הזו כבר הפליגה זה מכבר. רוב הציבור הדתי-לאומי לא מחפש היתרים כדי לראות סרטים או לשמוע זמרות, ובציבור החרדי, לפחות כלפי חוץ, לא מודים שגם הם צורכים את התרבות המערבית, באיסור או בהיתר.

דווקא בשל הרצון לשמר את ההלכה בקרב צעירים, רבני הציבור הדתי-לאומי צריכים להתאחד כדי לקבל במשותף החלטות הלכתיות נועזות, כמו למשל היתר אכילת קטניות בפסח. נכון, הרבנים האלה צפויים לגיהינום הן בתוך המגזר הסרוג והן מחוצה לו, אבל האלטרנטיבה היא אובדן של הדור הצעיר שכבר מבין שלעתים מוטלת החובה על הרבנים לשנות את ההלכה, אך מכיוון שהם לא עושים זאת - אין להמתין להם.

מי יודע, אולי יהיו אפילו מי שיתירו לעצמם לגדל ארנב, חתול, עז או כבש בארץ ישראל, עוד לפני שקיבלו היתר הלכתי לכך, כמו שניתן על-ידי הרב סתיו.

• הכותב הוא עורך ברשת "ידיעות תקשורת"