"רות המואבייה הייתה מרגישה אצלנו בבית"
כשהייתי ילדה הפסקתי ללכת לבית הכנסת כשהפרידו אותי מספר התורה. בבגרותי חזרתי מאוחר מדי, אחרי שיחסי לדת הפך מותנה בעימות המתמשך עם האורתודוקסיה ונציגיה הפוליטיים. ואולי בגלל זה התרגשתי כל כך: בין תפילת שחרית, למזמורי הללויה, וערימה של חבר'ה אידיאליסטים על הדשא
הייתי זבוב על הקיר. במשך יומיים, בוועידת היובל של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל,
עברתי בין מאות האנשים שהגיעו מראש פינה ועד אילת לבתי ההארחה בשפיים ובגעש, לחגוג חמישים שנה לפריחת הניצנים הראשונים של היהדות הרפורמית בישראל - ניצנים שהיו מאז לפריחה גדולה: עדיין לא מרבד שמכסה את כל הארץ, אבל כאן לא מאמינים בכיבוש, רק בהתנחלות איטית ויסודית בלבבות.
ממחנה אחר. אדם יכול להיות עשיר או עני מבלי שהדבר ישפיע על מקום הישיבה שלו בבית הכנסת. אדם יכול להיות סטרייט או מקהילת הלהט"בים, ואיש לא יחסום בפניו את
דלתות הכניסה או החברוּת בקהילה שמחבקת יהודים באשר הם יהודים, ומכבדת את מי שלא באשר כולנו בני אדם.
אבל נהרו לשמוע מה יש לו לומר.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
47 קהילות ברחבי הארץ, בתוכן ארבע קהילות דוברות רוסית. רבבות חברי קהילה, והם לא לבד. מדי שנה מצטרפים אליהם עוד ועוד ישראלים, שבוחרים לחגוג את טקסי החיים המשמעותיים שלהם בדרך הרפורמית: בשוויון מגדרי מלא, מתוך מתן כבוד ליחיד, בלי תילי-תילים של כפייה רבנית. וכן, מבלי להתרגש מן הביקורת המוטחת בהם מכיוון הממסד הרבני. הם לא באו כדי להתריס. הם באו לשמוח.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- רבני אירופה: גינוי הפיגוע - למירוק המצפון
- מחאת החרדיות: בנט דואג לגברים בלבד
- נייעס: אַ-גְרוֹיסֶע ניצוֹחְן פוּן מכבי ת"א
גם סקרן מזדמן היה מבחין כאן, מיד, בתופעה ייחודית להתכנסות הזאת: המגוון האנושי המרהיב שכמוהו לא תוכלו לראות בהתעוררויות חרדיות ובשמחות המוניות של מחנות אחרים. נשים, גברים וטף מתפללים יחד מתוך סידור שנוצר במחשבה משותפת, ובמשך שנים רבות.
בני כל העדות יושבים זה בצד זה, ולא בבתי כנסת נפרדים
ותיקים ועולים, דוברי עברית ומי שיכולים רק להתפלל בה, מספר גדול להפתיע של בני נוער היפסטרים לגמרי, רבנים ורבות בצד מתגיירים ומתגיירות נרגשים (ונרגשות); אנשים שחייהם מוקדשים למחקר, ללימוד וליצירה באספקטים שונים של היהדות, לצד מי שסתם נהנים מקבלות שבת ותפילות חג וטקסים בנוסח שוויוני לכל.
כאן אין בודקים בציציותיו של אדם, ואין מחייבים אותו בציצית כתנאי קבלה, גם לא באורח חיים מוכתב מראש - ואפילו לא בקוד לבוש שיבדיל אותו מאחרים
מנהיג הרפורמים:
האורתודוקסיה בישראל מסוכנת ליהדות
סער הס
בארץ מתייחסים לתמיכתם כמובנת מאליה, אבל יותר ויותר יהודים אמריקאים מפנים עורף לישראל. "הם מתנתקים מישראל כי אינה מכבדת את עקרונותיהם", תוקף נשיא התנועה הרפורמית. "הממשלה הביאה על העם היהודי את המשבר הזה". ולמה יביא הזינוק במספר ה-Just Jewish?
את המגוון הזה אפשר היה לפגוש לאורך סוף שבוע עשיר, בתכנים שקושרים בין יהדות מסורתית לזו המתחדשת תדיר לפי צרכי הזמן והקהילות, בין יהדות לאוניברסאליות ובין יהדות לישראל מודל 2014, על מצוקותיה ובעיותיה העמוקות.
התנועה לא רק חרתה על דגלה מחויבות לצדק חברתי: היא היתה חלק ממחאת 2011, והיא מקיימת דיאלוג מתמיד עם הממסד, בכוונה להפוך את יחסו ליהדות לשוויוני יותר ולא מוטה כלפי ההיררכיה החרדית. והיא מקיימת, אם צריך, עימותים משפטיים עם אותו ממסד עצמו כדי להבטיח שוויון ופלורליזם בחלוקת המשאבים של המדינה לצרכי דת, וביחס החוקי כלפי גוונים של אמונה ומצפון.
תפילת הודיה מרגשת על הדשא
עם השנים, מחלחלת ההבנה כי המגוון מייצג יותר ויותר ישראלים שעל פי הגדרתם הם יהודים חילונים: הפעם התייצבו לברך לא רק שר האוצר יאיר לפיד - אורח ותיק בכינוסים כאלה, ומי ששטח את משנתו השוויונית בפני באי הוועידה האחרונה, לפני שנתיים, כשעוד היה טירון פוליטי וטרם המציא את "יש עתיד".
גם שרת המשפטים ציפי לבני הגיעה, ואפילו ח"כ צחי הנגבי, הפתעה מרנינה לחלק מבאי הכנס, שוודאי לא מחזיקים בדעותיו -
דעה
מי מחזק את הרפורמים? הדתיים!
הרב רפי פוירשטיין
לא בג"ץ הוא שמעניק לרפורמים את כוחם, אלא היהדות ההלכתית שאינה מסבירה פנים בבית הכנסת, שדורשת מזוג שנרשם להחליף את התמונה בתיק הנישואים כי היא "לא צנועה", ושמיעוטים קיצונים מתוכה מיידים אבנים בבית שמש
הייתי זבוב על הקיר, ואהבתי מאד את מה שראיתי. שבת בבוקר על הדשא, דבוקה של נערים ונערות במדי תל"ם, תנועת הנוער הרפורמית, כבר דנים במה שיעשו כמדריכים במחנה הקיץ השנתי. מחלון פתוח אחד בבית ההארחה נשמע קולה של תפילת שחרית. באולמות הכנסים ובחדרי הלימוד יתקיימו עיונים בפיוט ודיון על טקסי בת מצווה, שיחות על פרשת השבוע ושיחות על צדק חברתי.
מחלון אחר מישהו מזמזם לעצמו את מה ששרו שש-מאות אנשים בערב הקודם, בקבלת השבת: הללויה, תהילים ק"נ, למוסיקה של לאונרד כהן. נסו את זה פעם, ותראו איך הטקסט והכוונה שבלב הופכים את השיר הדכאוני של כהן לתפילת הודייה מרגשת: וזה יפה אולי עוד יותר כשנשמה קרליבך על הבמה, ועימה מנעימי-זמר ונגנים שמובילים את השירה מתוך הבנה שהאל הטוב וודאי אינו זקוק לצעקה גדולה כדי להיות נוכח בליבו של אדם.
אני עדיין מתרגשת
אני מודה שמראה של אישה רוקדת עם ספר תורה עדיין מעורר בי דמעות של שמחה. כשהייתי ילדה הפסקתי ללכת לבית הכנסת כשאמרו לי: לך אסור לנגוע. בבגרותי חזרתי מאוחר מדי, ואחרי שיחסי לדת הפך, כמו יחסם של חילונים רבים, מותנה בעימות המתמשך עם האורתודוקסיה ונציגיה הפוליטיים.
(צילום: אילון קוטלר)
וכן, אני עדיין מתרגשת למראה רבות שמקימות ומובילות קהילות חדשות וותיקות, ועדיין זוכרת שכל אחד ואחת מן האנשים שמתפללים על הדשא מגיעים לכאן ממקומות שונים ומגוונים שונים של קשת האמונה והפולחן, ושכאן חוגגים את כל צבעי הקשת.
וברגעי השיא של קבלת השבת, כשמתגיירים חדשים נעטפים בטליתות והקהל מקבל אותם בשירה ובשמחה, חשבתי שאפילו רות המואבייה היתה מרגישה כאן ממש בבית. וכמו שאף אחד לא שאל אותה אם היא באמת שומרת תרי"ג מצוות בדרך להקמת בית דוד, גם כאן אפשר לחיות חיים יהודיים עשירים, מלאי תוכן, אישיים מאוד ביחסים שבין אדם למקום - וקהילתיים לגמרי בין אדם לחברו.
הייתי זבוב על הקיר, וכיוון שכל הנשמה תהלל יה, שרתי גם אני – בשמחה גדולה ובכוונה ובקול הכי נקי ושלם שיש לי, "הללו אל בקודשו, הללוהו ברקיע עוזו".
רציתי לחבק שם את כולם
צילום: אילון קוטלר
מומלצים
