האיש שלימד את מיק ג'אגר עברית
אורן ארנן הפך את בלומפילד להיכל התרבות עבור ברברה סטרייסנד, הסביר לדפש מוד איך לספק את הישראלים, העלה על במה אחת את עידן רייכל ואלישיה קיז ולימד את מיק ג'אגר איך אומרים "אתם קהל מטורף!". הפעם, אנחנו נותנים את הבמה לבחור שמסתתר מאחוריה
"חג שבועות שמח", צרח מיק ג'אגר במבטא בריטי כבד על הבמה בפארק הירקון, וכ-50 אלף איש לא האמינו שזה קורה להם. הרולינג סטונס, כאן בישראל, והכוכב הכי ותיק של הרוקנרול מתאמץ לספק אותם, להראות שאכפת לו ממה שקורה כאן, ושאם יכול היה להישאר קצת היה בא איתנו להסתובב בשוק. הוא אפילו שר את אנג'י, רק כי הבין שזה מה שאנחנו רוצים לשמוע. 50 אלף איש חיפשו רמזים על הבמה, לראות אם מישהו לוחש לו באוזניה או שזה כתוב לו על המוניטורים שנפרשו לצדי הבמה.
זה היה כתוב לו על המוניטורים. אבל מה שהקהל לא ראה זה ששלוש שעות לפני תחילת המופע, ג'אגר הזמין אליו את המפיק מטעם שוקי וייס, אורן ארנן, שילמד אותו איך עושים רוקנ'רול בעברית. "זו היתה אחת הסצנות ההזויות שהיו לי בחיים, ועברתי כאלה לא מעט", ארנן מספר. "ידענו מראש שזה משהו שהוא נוהג לעשות, הוא אוהב להתעניין בדברים, במה שקורה בכל מקום אליו הוא מגיע, ולפעמים הוא משלב את זה במופע.
"הגעתי לעיר האוהלים מאחורי הבמה, ישבנו שם אני ומר ג'אגר, והוא שאל אותי מה יהיה מגניב להגיד, ומה לא כדאי להגיד, והאם יש משהו מיוחד שקורה כרגע. אז אחרי הדברים הבסיסיים כמו 'ערב טוב תל אביב' ו'מה שלומכם', שהוא רשם לעצמו ותרגל את ההגייה שלהם - סיפרתי לו שזה חג, דיברנו על שבועות לרגע, ואז הוא שאל אותי: 'אם אני רוצה להחמיא לקהל, מה אני אומר?'.
"אמרתי לו שמילולית הוא צריך להגיד 'אתם קהל נהדר', אבל זה קצת סבא מדי ושאני מציע שנלך על 'אתם קהל מטורף'. הוא שאל: 'וזה לא יעליב אותם?', הבטחתי לו שהם ישתוללו מעונג - אז הוא ביקש שאדגים לו איך אומרים את זה על במה מול 50 אלף איש. אני צרחתי 'אתם קהל מטורף!', והוא חזר אחרי פעם אחר פעם. במשך שתי דקות, אני ומיק ג'אגר בחדר צועקים אחד לשני 'אתם קהל מטורף!'. הייתי מת לראות את הרגע המשוגע וההזוי הזה מהצד. אחר כך הוא התאמן בחדר שעתיים על המשפטים שלימדתי אותו. לדעתי זה חלק מהסיבה שאנשים ממשיכים לבוא לאורך 50 שנה לראות את הדבר הזה, הם יודעים שהמופע יספק את הסחורה".
זו לא הפעם הראשונה שארנן (33) יושב כל כך קרוב עם האמנים שרוב האנשים חולמים רק להביט בהם. הבחור הרב-לשוני, עם שיער הדרדלוקס והמכנסיים רבי-הכיסים, הוא הכוח המוציא לפועל את ההופעות הגדולות שמגיעות לישראל - משלב המשא ומתן עם האמן ועד להצבת מסכי הענק בהופעה. ללמד את ג'אגר לבטא ח' עברית זה רק חלק ממכלול הדברים שהוא עושה כדי שהקהל יקבל את החוויה המוזיקלית שהוא חולם עליה.
בעולם קוראים לזה 'פרומוטר'. כאן הוא "אורן של שוקי", שבמהלך היום בוחן את התאמת הטריבונה בבלומפילד לפסטיבל רוקנרולר, ובערב מרים טלפון לאלישיה קיז שתדבר עם עידן רייכל ותראה אם בא להם לעשות משהו יחד. "אין לזה מילה בעברית כי אף אחד לא מצליח להבין מה זה", הוא אומר. "כאן קוראים לזה 'מפיק', שזה החלק האחרון של מה שאנחנו עושים. המהות היא איזה אמן אתה לוקח, על איזו במה אתה שם אותו, מול איזה קהל אתה מציג אותו - ואז מה הדברים שאתה עושה מסביב בשביל לאפשר את החיבור המושלם.
"ויש מלא דוגמאות: ללמד את מיק עברית זו דוגמה קלאסית. הדוגמה עם אלישיה קיז מופיעה עם רייכל היא קלאסית, הדוגמה של דפש מוד עושים את Just Can't Get Enough בפעם השנייה שהם באים לפה, או זה שג'אגר בכל זאת שר את אנג'י כאן, זה כי אתה מזין אותו באינפורמציה שהוא צריך. אבל יש אמנים שזה לא מעניין אותם".
מי למשל?
"מדונה. פשוט כי זה העולם של הפופ, של מופע מבוים מדויק ומהודק. יש פתיח, יש רצף של שירים ושל דברים ויזואלים שזזים על הבמה, וככה זה קורה. אם מדונה לא היתה מתכננת לעשות את La Isla Bonita, והיו אומרים לה שזה השיר האהוב על הקהל הישראלי, זה לא היה משנה את ההופעה. אין שם את הדינמיקה של להשחיל את זה לתוך הסט. ברוקנרול הגישה המוזיקלית יותר מג'מג'מת.
"דפש מוד זו דוגמה ללהקה שהקשר עם המעריצים שלה הוא חובה מבחינתם, במיוחד עם הישראלי, שעבר איתם דרך: בפעם הראשונה קרה אסון והם לא הופיעו, בפעם השנייה קרו כמה אסונות אבל הם בכל זאת הופיעו - וחזרו ארבע שנים מאוחר יותר עם רצון מוצהר לפתוח את הסיבוב החדש כאן, בגלל שהם הרגישו חייבים לקהל הופעה אחרת - ואז זה היה בן זונה. אבל בשביל שיהיה בן זונה, אתה צריך את המישהו הזה שנמצא על הקרקע, שמבין את הקרקע ושיודע לעשות את הקשר הזה - והוא לגמרי דו סיטרי. אנחנו מתווך במובן הזה".
מה תיווכת בהופעות שתיכף נראה כאן?
"יכולתי להגיד לסאונדגרדן: הכי טוב לכם להופיע בפארק הירקון. אבל במקום זה אמרנו: כריס קורנל היה כאן, כבר בנינו את הקהל הזה שראה אותו, התאהב בו פעמיים-שלוש, במקומות כמו שוני באווירה אינטימית, או בנוקיה. החלטנו ללכת על גישה פסטיבלית, בואו נעשה משהו ששם את סאונדגארדן בטופ של הדבר הזה, ונבנה ליין אפ שיתן את הקתרזיס הזה לקהל.
"עולם הפסטיבלים הוא אולי המקום האחרון שנשאר לפרומוטר להביא את האמירה האמנותית שלו. הוא בונה את העטיפה, את הליין אפ, המיתוג והסיפור. בפעם הראשונה שהם באו לפה, דפש מוד היו בטור אצטדיונים - ולכן הלכנו לרמת גן. אבל כשהם חזרו אחרי 4 שנים היה ברור שלא נעשה את אותו דבר. חיפשנו יחד את הטוויסט. זה שלהם כלהקה יהיה שינוי על הבמה, זה ברור - אבל חשוב גם מה אני יכול לעשות כדי לספק לקהל חוויה אחרת, ולשמור אותו בעניין - ולא 'בואו תראו שוב את אותם דפש מוד'".
ואז המצב הבטחוני או הפוליטי נכנס לתמונה.
"כן, גם. כשהייתי עם אלישיה קיז בלונדון חודשיים לפני ההופעה שלה בישראל היא קיבלה באותו זמן מכתב מרוג'ר ווטרס, וטלפון מהסופרת אליס ווקר שביקשה ממנה לא להגיע לכאן. היתה לנו שיחה מאוד ארוכה על פוליטיקה, ועל ישראל והעולם. היא אשה סופר-אינטליגנטית, עם אופקים רחבים ועיניים פתוחות לאללה, והיא אמרה: 'אני שומעת את כל מה שאומרים לי, אבל אני רוצה לראות בעצמי'.
אלישיה קיז עם עידן רייכל בנוקיה. היה חיבור
"דיברנו על כל מיני רעיונות שנעשה פה, למקומות שנהיה בהם, כמו ירושלים - שזה די רגיל לאמן שמגיע למקום כמו זה עם היחודיות ההיסטורית שלו - ותוך כדי גם התגלגל איזה רעיון לארח מישהו למשהו משותף. חיברתי את עידן רייכל פנימה, הם דיברו בטלפון וראו שמעניין להם. כשהיא הגיעה לפה הם נפגשו וישבו כמה שעות וג'ימג'מו - עברו תהליך אמנותי נטו יחד.
"בסופו של דבר היא נשארה פה 9 ימים וכולנו הסכמנו די בהתחלה שאנחנו לא רוצים לעשות את זה בשביל יחסי ציבור וגימיקים או שטויות כאלה. כולנו ידענו שזה לא משהו שצריך להודיע עליו מראש, להיפך: רצינו לשמור את זה בסוד ולהביא את זה לרגע של אורגזמת קהל תוך כדי תנועה - ואז במופע בנוקיה, שנמכר לגמרי כבר כמה ימים קודם וכל המדינה דלוקה על הדבר הזה - פתאום עלה לבמה גיבור מקומי. עמדתי שם וראיתי את הקהל פוער עיניים ולא מאמין שזה קורה לו. אלה הרגעים הקטנים שיש לנו יכולת לעזור לתהליך האמנותי של אמן מול קהל שלו, ולקבל את המקסימום".
ואת כל זה אתה צריך לשמור בסוד כל הזמן.
"זה כל הכיף. זה חלק מהעניין, להשאיר את המשהו המסתורי. לא לפרסם שאלישיה קיז תהיה על הבמה עם רייכל, לא לגלות לקהל שג'אגר ידבר בעברית. חלק גדול מהסקס אפיל של עולם התוכן הזה הוא כל הסודות הבאק-סטייג' האלה, שאם הם היו חשופים לקהל, הקסם היה הולך לאיבוד.
"חוץ מזה אתה לא 'מדליף' דברים מראש, כי זה קצת מנחס אותם. שמור את זה אצלך בצד, ותן לדברים לקרות - תעשה מה שאתה יכול בשביל להציג את המופע כמו שאתה חושב שהוא צריך להיות ותוציא 50 אלף איש מחוייכים מחוויה שהם לא ישכחו. זה מה שקרה לי עם הסטונס, אולי בפוקס ואולי בגלל שאנחנו כבר נעשים טובים בזה. וזה היה מדהים שיום אחרי, המון אנשים רצו לקנות כרטיסים לרוקנ'רולר. חצי מהם זה אנשים שהיו בסטונס ואמרו 'וואו, אני חייב עוד כזה' - והחצי השני זה אנשים שלא היו בסטונס ואמרו לעצמם 'איזה באסה שפספסתי את זה, תביא את הדבר הבא שיש לך, אני רוצה עכשיו פיקסיז, סאונדגרדן וניל יאנג, תעמיס לי"'.
איפה זה לא הצליח לך?
"בהפקת פיק.ניק ב-2010, עם פיקסיז ופלסיבו. המסגרת היתה נורא מוצלחת, הביצוע נורא נכשל לא באשמתנו - כי לפעמים הפוליטיקה והחיים יותר חזקים מאיתנו. אם האירוע הזה היה קורה, הוא היה מקבל מומנטום אדיר לשנים קדימה. זה לא קרה, ואין לי טענות לאף אחד חוץ מלביבי, אבל עם זה כבר גדול עליי להתמודד".
הבנת את זה בזמן?
"אין להבין את זה בזמן. אתה מבין את זה תמיד אחרי. לשוקי יש ביטוי אדיר שהוא תמיד אומר: 'יש לנו טייק אחד'. להבדיל מקולנוע וטלוויזיה, בביזנס הזה יש לך פעם אחת לשים את הבמה, לשים את האמן עליה, ואו שזה נדלק, או שזה לא נדלק.
"אני למשל מת על טומהוק. אני חושב שמייק פאטון גאון, וחשבתי שלהקה אדירה כזו, שהבסיסט שלה חבר טוב שלי, ופאטון שאני מעריץ שלו, ודווין שאני מכיר הרבה שנים - יביאו 3,000-4,000 איש בנוקיה ונעשה שם אירוע שגם הבניין יידע להכיל אותו. פחות אנשים הסכימו איתי", הוא צוחק.
והבניין הוא חלק מהעניין. למצוא במה בישראל שתתאים לצפי הקהל שעומד להגיד ולאופי האמן, היא משימה בפני עצמה. לפני 10 שנים, כשבלומפילד עוד לא שופץ, ארנן נאלץ להכניס את הציוד להופעת פיל קולינס באמצעות מנופים. היום הוא כבר מכוון משאיות דרך השער - ומודה שזה לא מעט בזכות הנכונות של הנהלת המקום לגרום לדברים כאלה לקרות.
"ברברה סטרייסנד למשל, היה שיעור על מלא דברים שלא נגעתי בהם אף פעם, בעיקר בגלל בלומפילד. השקענו ערימות של כסף, זמן, ומחשבה - על איך לקחת את ערימת הבטון הזאת ולעשות משהו שמכבד אמנית כזאת, ומכבד קהל שרגיל ללכת להיכל התרבות, או למשכן האופרה, ואתה מביא אותו לכיסאות של שער 5. כשמסתכלים על התמונות מההופעה מבינים שלקחנו את בלומפילד ועשינו ממנו היכל תרבות. השבוע נהפוך אותו לפסטיבל
רוקנרול, עם ים להקות על הבמה, תקליטנים בעמדות שונות, וברים בחוץ.
"בשש השנים האחרונות היתה קפיצה מטורפת ביכולת של ישראל לקיים הפקות כאלה. זה שנוחת פה מפיק של הרולינג סטונס ומבסוט מהבמה, מההפקה ומהסאונד, זה שיש הרבה יותר תנועה של להקות לפה, והאמנים מדברים אחד עם השני, ומספרים שהיה להם בק סטייג' מדהים, הופעה מדהימה וקהל מדהים שנהנה ומתמסר - עושה את שלו. יכול להיות שיבוא גם יום ונוכל לארח הופעות כאלה כל השנה, ולא רק בקיץ".
אז את מי עוד אתה חולם ללמד כאן עברית?
"הייתי רוצה לקחת את אדי ודר לעשות סיבוב בתל באביב ובבית לחם".
