מי רוצה לקנות במבה פלסטינית?
במרכז פרס לשלום, קיימו השבוע תערוכה של תוצרת פלסטינית במימון האיחוד האירופי, אם כי במתכונת מצומצמת מזו שתוכננה, לאור חטיפת הבנים. בין היתר, הוצגו שם - רהיטים משכם, תעשיות אבן מבית לחם, פלסטיק מקלקיליה וקוסמטיקה משמן זית מרמאללה. למה במרכז בטוחים שזה חיוני לשלום והאם תקנו חטיפים ב-2-0.5 שקלים אפילו אם הם "מייד אין פלסטיין"?
דווקא השבוע, סחר ערקאווי, תושבת שכם, אשת עסקים כריזמטית ובעלת חוש הומור מפותח, הגיעה לנצרת עילית כדי לייצג את החברה שלה, "אייאם זמאן", שמוכרת עבודות יד של נשים פלסטיניות. התזמון היה בעייתי. בעקבות חטיפת שלושת הנערים, צה"ל פועל בגדה נגד חמאס, הכעס על הפלסטינים גדול והכניסה לארץ לא פשוטה ובכל זאת היא העמידה דוכן בישראל, יחד עם עשרות יצרנים וסוחרים פלסטיניים נוספים.
את האירוע, ארגנו מרכז פרס לשלום, יחד עם מרכז הסחר הפלסטיני, לשכת המסחר והתעשייה, משרד החוץ הנורווגי וארגון סיוע גרמני. היתה זאת תערוכה בת 3 ימים, במימון האיחוד האירופי, שהציגה מוצרים פלסטיניים וכללה מפגשים בין קונים ישראלים ל-35 יצרנים פלסטיניים.
בעקבות החטיפה, האירוע התכווץ לממדים צנועים יותר: בוטל ערב גאלה לפוליטיקאים ולתורמים של מרכז פרס ובוטל יום מכירה לציבור. ובכל זאת הוחלט לקיים מפגשים בין אנשי עסקים ישראלים לפלסטינים, שמעוניינים למכור ולייצא את הסחורה שלהם לישראל ולמדינות אחרות.
מסתבר שלפי מחקר שערכו יחד מרכז פרס לשלום ולשכת המסחר הפלסטינית, ב-2012, 71% מכלל הייבוא הפלסטיני מקורו בישראל, ו-81% מהייצוא פלסטיני יועד לישראל, כך שהכלכלות במילא משולבות זו בזו. עיקרהייצוא הפלסטיני לישראל: מוצרי אבן ושיש.
בתערוכה הציגו יצרני אבן, רהיטים, פלסטיק, מוצרי מתכת, חומרי ניקוי, קוסמטיקה, עבודות קרמיקה, רקמות, תכשיטים, ממתקים וחטיפים, כולל חיקוי במבה של חברה בשם קסראווי, עם לוגו שדומה מאוד לזה של אסם, חיקוי שבמפתיע, היה לטעמנו מוצלח יותר בטעמו ובמרקמו מהחטיף הישראלי המקורי. עוד התבלטו בתערוכה: מוצרי טיפוח משמן זית של אשת עסקים מרמאללה.
רבים מהמוצרים כבר נמכרים בישראל תחת שם ישראלי
"אנחנו מצטרפים לתפילות לשלום החטופים ולכן צמצמנו את כל האירועים הפומביים, ואנחנו מאוד ממוקדים בעסקים. אנחנו לא יוצקים לזה תוכן פוליטי", מסבירה נעמה מאיירס, מנהלת פרויקטים במרכז פרס.
"אנחנו במרכז מהווים את הפלטפורמה ליצירת קשרים בין הצדדים. יש לנו שותף מאוד חזק בצד הישראלי, איגוד לשכות המסחר שיושב בת"א. עם הכלים שלהם, בנינו פרופילים של העסקים הפלסטיניים.
"זה חלק מפרויקט רחב יותר: אנחנו מספקים הכשרות מקצועיות, הבאנו 40 אנשי עסקים פלסטיניים לקורס עיצוב בשנקר. יש הרבה ידע שחסר בצד הפלסטיני בנושאי אריזה, שיווק, לוגיסטיקה ובארץ יש הרבה מאוד מומחים וטכנולוגיות. לאנשי העסקים הישראלים, ערכנו פאנל: איך לעשות עסקים עם הרשות הפלסטינית, אלו היתרים צריך, איך נכנסים לגדה, איך משנעים את הסחורות. הבאנו לשם כך אנשי עסקים שכבר עובדים עם הרשות, כמו אורי להבי מדניאלה להבי וחנן גרבלסקי משיש ירושלים".
כמה מבקרים היו בתערוכה וכמה עסקאות נחתמו?
"550 מבקרים ונערכו למעלה מאלף פגישות עסקיות. מבחינת עסקאות, יהיו לנו נתונים בימים הקרובים. הרבה מאוד מהמוצרים הפלסטיניים כבר נמכרים בישראל תחת שם ישראלי, שלא מסגיר את זה שהם מהגדה. יש חשש, בגלל דעות קדומות. מעבר לזה, המשווקים הישראלים גם חוששים לשם שלהם. איך הם ייתפסו בקרב הציבור הישראלי".
יתכן שהצרכן הישראלי יתקשה לקנות מהרשות הפלסטינית בימים כמו אלה, בהם הוא עשוי לחוש שיש עוינות בין הצדדים. אתם לא חוששים מדעת הקהל?
"הנחת העבודה המרכזית של הפרויקט הזה, היא לייצר מרכזי רווח הדדי. אלא לא רק במובן הכלכלי. גם הכלכלה הישראלית צומחת כתוצאה משיתוף הפעולה הזה. ברגע שיהיו אינטרסים כלכליים בשני הצדדים ויהיה ביקוש לעסקים בשני הצדדים, המטרה היא שאנשי העסקים ישפיעו גם על קובעי המדיניות".
לא תמיד האינטרס של אנשי עסקים, חופף לאינטרס של המדינה ואזרחיה.
"אנחנו א-פוליטיים לכן אנחנו מנסים ליצור שינוי מהשטח. המטרה שלנו היא מכנה משותף. זה לא רק עסקים, זה גם מפגשי כדורגל בין ילדים משדרות לילדים פלסטיניים. זה הקונטקסט הגדול. זה לא כי אנו תולים את כל תקוותינו בקהילת העסקים שתביא את השלום".
סחר רוצה למכור גם בת"א
האם סחר היא אחת מאותן נשות עסקים שיסייעו להביא את השלום? "אני יודעת כמה מילים בעברית", היא אומרת ופניה זורחות. "'תודה', 'שלום', 'מה שלומך'", סיפרה לנו. "הבת שלי נפגעה בתאונה ברחוב והגענו לאיכילוב בזכות ארגון הומניטרי, כמו זה שארגן את האירוע היום. עזרו לנו הרבה".
היא נראית נרגשת. אם לשש בנות, שמוכרת יחד עם בעלה פריטים בעבודת יד (רקמה, תכשיטים, ארנקים), אותם מכינות 9 נשים, שתיים מהן הגיעו לנצרת, כדי ללוותה. עוד בארסנל: מרקחת להרזיה ("6 ק"ג תוך 30 יום") ותבלינים. סחר מייצאת לאיחוד האמירויות ולירדן, אבל היא רוצה להרחיב את עסקיה ולקבל סיוע ולכן הגיעה לפה. לישראל.
"אני רוצה למכור בנצרת, רמאללה, ירושלים, איפה שיש קונים אני רוצה למכור".
את רוצה למכור גם בתל-אביב בחיפה?
"אני מאוד רוצה, לכן אני פה. מוכרים את הפריטים ביפו וגם יהודים קונים".
איך המצב הפוליטי המדיני הלא יציב משפיע על העסק שלכן?
"אין לנו הרבה בעיות למכור את הסחורה, גם כשהמצב לא כל כך טוב. הייתי רוצה למכור את הסחורה שלי גם לצרכנים בישראל, אבל אירוע המכירה התבטל, לצערי. אני אשת עסקים, אני עוזרת לנשים האלה למכור, לשווק".
כמה עולים הפריטים?
"יש לנו הנחה לכבוד התערוכה והמחיר משתנה אם קנית פריט אחד, או יותר".
כמה עולה למשל עבודת רקמה גדולה לתלייה על הקיר עם כפייה?
"עבורך 80 שקל, המחיר הרגיל זה 120 שקל"
זו לא בעיה למכור מזכרות פלסטיניות בישראל ועוד בתקופה כזאת של עימות?
"לא אין לי בעיה. יש קונים ואני מצליחה למכור. בישראל כשמדובר בעסקים, המצב המדיני לא משפיע. אנחנו חייבים לעבוד ביחד, כי אם אני רוצה לייצא, זה רק דרך נמל חיפה, אז אנחנו חייבים לעשות נטוורקינג יחד. אני לא יודעת מה אבו מאזן רוצה, מה פרס רוצה. אני יודעת שהאנשים רוצים לחיות, לעבוד, אשמח שיהיה לי עסק שימכור לכל העולם".
לצד הסוכן של סחר, ניצבו דוכנים של יצרניות נוספות של מזכרות פלסטיניות. הפלסטינים אמנם רוצים למכור לישראלים, אך בכל זאת באחד הדוכנים הוצגו מפות רקומות ומצוירות של ישראל, עם המילה פלסטין מתנוססת על גביהן. ישראל לא קיימת.
עבור הפלסטינים נראה שאין דיסוננס: אפשר לעשות עסקים עם ישראל וגם למכור מפות שכאלה. מדובר באנשים מן היישוב שאינם פוליטיים, שהציעו למכירה מוצרים רבים, חלקם מייצגים תעשיות גדולות שכבר משולבות בתעשייה הישראלית כמו רהיטים ואבן ואחרים הציגו מאכלים ומוצרי קוסמטיקה שלא מעט ישראלים ישמחו להכיר.
אבני בית לחם: המחיר לא נמוך, האיכות טובה
סעיד מסולחי, תושב מזרח ירושלים דובר עברית, מייצג חברה לייצור אבנים ושיש לבניין, מבית לחם, שם ממוקמות חברות פלסטיניות דומות רבות. תעשיית האבן הפלסטינית היא תעשיית הייצוא לישראל המשגשגת ביותר.
"אני מוכר לאלוני ונגב, הם קונים ממני את האבן שאני מייצר בבית לחם", הוא מסביר. "המצב הפוליטי משפיע על העסקים. כרגע, התנועה של הסחורות יותר איטית, אם המצב יותר חמור, אז אי אפשר בכלל להוציא סחורה מהשטחים לישראל כי סוגרים את המעברים. עכשיו עוד בסדר, אבל כשקורה מה שקרה, אני גם מבין את זה".
למה הישראלים קונים מכם? כי המחיר נמוך?
"לא, המחיר לא נמוך, אבל התוצרת טובה. לישראל מייבאים מטורקיה ומסין סחורה יותר זולה משלנו, אבל לפעמים החברות והצרכנים מחפשים איכות".
יש מאבק לשכר מינימום ברשות. האם הוא הצליח?
"המאבק כמעט הצליח. עוד לא. העלאת שכר המינימום זה טוב בעיני, זה נותן לעובד תחושה של שותפות, אם הוא מרוויח יותר, הוא מרגיש שייכות למפעל, הוא עובד מכל הלב. רוב העובדים מהשטחים מחפשים עכשיו עבודה בישראל. למה? כי משלמים בישראל יותר".
מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא החלום של כולם. להיות בריא ושיהיה לי טוב. מבחינת עסקים אני מייצא גם למדינות ערב והמפרץ, יותר מזה אני לא צריך. אני לא חולם שיהיו לי חברות רבות. מספיקה לי החברה שלי הקטנה".
קוסמטיקה משמן זית
אלהאם זאבן, מרמאללה, מייצרת משמן זית מוצרי קוסמטיקה תחת שם המותג פלובינה. יש לה 10 עובדים והיא הבעלים של החברה. היא גם עשתה עסק טוב בתערוכה: ישראליות רבות קנו ממוצריה.
"המוצרים הם 100% מחומרים טבעיים, אין בהם חומרים מהחי והם לא נוסו על בעלי-חיים", היא מספרת, "יש לי קרמים, ליום וללילה, מסכות וסבונים והכל משמן זית עם לימון, לוודר, נענע וגרניום. אני מוכרת בגדה, ביפן, בארה"ב – כולל מותג פרטי לחברות מסוימות. אני מוכרת גם בנצרת ואני רוצה למכור גם בישראל. קשה לנו בפלסטין יש עלינו הגבלות"
קשה לאישה נשואה להחזיק בעסק משלה?
"מה פתאום, אני לא נשואה. אם הייתי נשואה, לא הייתי יכולה לפתוח עסק ככה, כי בחברה שלנו זה אסור. קודם כל הקמתי עסק, ורק אחרי זה אוכל להתחתן".
חטיפים ב-0.5-2 שקלים
יצרני מזון היוו חלק נכבד מהתערוכה. עבד עיסא הוא תושב ב"ש, סוכן של חברת קסראווי שמייצרת את "כל סוגי החטיפים", כך לדבריו, בחברון. על חלק מהמוצרים יש כיתובים בעברית. "זה כי הם מוכרים במגזר הערבי בכל הארץ", מסביר עיסא, "אך לא מוכרים במגזר היהודי, כי אין להם בד"ץ. בקרוב יהיה. הם פותחים מפעל במעלות".
כמה עולים המוצרים לצרכן?
"אריזה של 40 גרם צ'יפסים, אפרופו במבה - עולה שקל. 80 גרם עולה 2 שקלים. בארץ מוכרים את אותו מוצר ב-5-4 שקלים".
איך התערוכה לדעתך?
"אנחנו באנו בשביל לאתר סוחרים חדשים למוצרים, אבל זה לא הולך".
בגלל המצב הפוליטי?
"לא קשור. התערוכות האלה לא עוזרות לנו. יש לנו 10 סוחרים בנצרת. סך הכל, יש לי כמעט 120 סוחר, אנחנו מאתרים אותם בעצמנו".
תמרים, פריקי ויותר מ-50 סוגי שמן זית
עוד בתחום המזון: חברת אל זייתון מסלפית, שמוכרת שמני זית, חברת סינוקרוט שמייצרת חמוצים (בעיקר הוצגו מלפפונים), ממתקים וחטיפים, שהמפורסם שבהם זה "עלי באבא" – וופל מצופה ומחמוד ראשיד שמכר בשם חברת אל מולוק (המלכים), "כל דבר שקשור בתמר" וגם חלבה. "התמרים הם מיריחו ואנחנו מוכרים אותם ברשות הפלסטינית, במדינות ערביות ובאירופה. המחיר לבונבוניירה של כדורי תמרים ושוקולד: 30 שקל".
מרים חיתנאווי מג'נין מייצגת את הבחרה שהקים בעלה ב-1951 ומוכרת זעתר, פריקי, סומאק, שמן זית יותר מ-50 סוגי סוגי שמן, חרוב, דבש ג'ינסנג כמון. "אנחנו מייצאים לארה"ב, לאמירויות, לקטאר, ללונדון ולגרמניה ומוכרים בערים ערביות בישראל. יש פה ישראלים שהביעו התעניינות", אמרה.
"אני קונה חומרי טעם ואריזה מישראל"
את חברת החטיפים שרעווי, ייצג הבעלים, אחמד שרעווי, שהציע לנו מסטיק ערבי אמיתי. הוא מעסיק 35 עובדים ברמאללה, השיק 4 מוצרים חדשים והגיע כדי להראות לסוחרים פה את הסחורה. "אני לא יכול למכור בערים היהודיות בישראל כי אין לי כשרות ומשגיחים לא רוצים להיכנס לתוך הגדה, למרות שרוב הזמן המצב בסדר, אין בעיות גדולות".
"חלק מהרכיבים שלי מגיעים מישראל: בעיקר חומרי טעם ואריזה. אבל החומרים הבסיסיים מגיעים מאירופה, תפוחי האדמה מספרד ומהולנד. צריך אחוז גבוה של מוצקים בתפו"א לכאלה חטיפים ואין כאלה בישראל. לתפוצ'יפס יש שדות מיוחדים לזה"
ואיך המחירים?
"רוב המוצרים נמכרים בשקל ומיעוטם בחצי שקל"
הבעיה מול הישראלים: אמון
בתחום מוצרי הפלסטיק, בלט נעים מחברת יאסר מונסור מקלקיליה. "אנחנו 4 אחים, הקמנו את הכל מאפס ב-1995. אנחנו מייצרים קופסאות צבע, קופסאות למוצרי קוסמטיקה וקופסאות לחומרי ניקוי לחברות כמו קלין וחברות נוספות. יש לנו קו לייצור מוצרי פלסטיק לרפתות, אנחנו מייצרים כיסאות מתקפלים וארגזים.
"יש לנו שישה מפעלים, אבל לתערוכה הבאנו רק אחד. יש לנו גם מפעל לצבע, מפעל לייצור קופסאות מפח, מפעל לדבקים, מפעל לקרטון, ולמדבקות. אנחנו מעסיקים 300 עובדים סך הכל, 86 מהם עובדים במפעל הפלסטיק".
יש בקלקיליה אזור תעשייה?
"לא, אז אנחנו עשינו אזור תעשייה לעצמנו. את כל המפעלים הקמנו באזור אחד ואנחנו מתכננים עוד מפעלים בירדן. אנחנו מגלגלים 150 מיליון שקל בשנה ומוכרים לרוב בגדה ובעולם הערבי.
"מטרתנו פה היא שניכנס כמה שיותר לשוק הישראלי. כי אנחנו כמעט לא מוכרים בארץ. אולי 10% מהמכירות. אנחנו שכנים, זה הכי קרוב. למה שאמכור לחו"ל 40%-50% מהסחורה ולשוק המקומי רק 10% או 20%"?
מה הסיבה שאתה לא מוכר בארץ?
"הסיבה היא שיש עקיצות בשני הצדדים. אי אפשר לתבוע את הפלסטיני שעושה את העקיצה ואי אפשר לתבוע את הישראלי שעושה על הפלסטיני את העקיצה. אז איפה שיש עקיצה, הלך הכסף. מת. אז הגענו למצב שאין אמון. יש חברות שאנחנו עובדים איתן במיליונים ועשרות מיליונים והן אפילו לא רושמות צ'ק ברגע העסקה, כי יש אמון. יש חברות ישראליות שביקשתי מהן לשלם במזומן עבור רווח של 2%-3%, רק כדי שאוכל להיכנס לשוק. הגענו לתערוכה כדי שנכיר עוד חברות בישראל. ובאמת הכרנו ואני מקווה שהפגישות שהיו לנו היו היו רציניות".
רהיטים – לפעמים מוכרים בארץ סחורה פלסטינית כישראלית
ברהיטים, שכם מככבת. מג'די ייאעיש. מייצר רהיטים בעיר ומוכר לישראל ולרשות הפלסטינית. אחד הלקוחות מסביר לנו: "הוא לוקח רהיטים מסין ומעתיק אותם, מייצר אותם מעץ יותר איכותי והופך אותם ליותר יציבים. יש לי חנות בבית חנינא והישראלים אוהבים את הרהיטים שלו ויש לו רהיטים שהוא מייצר לישראלים כי ברור שבשטחים או לא יצליח למכור את זה, הסגנון שונה".
ייאעש אומר שהוא לא יודע מה חושבים בישראל על הסחורה שלו, "עובדה שהיא נמכרת", הוא אומר. "ספת 5 מושבים מוכרים ב-6,000 שקל. דו או תלת מושבי בהחל מ-2,000 שקל".
גם חמזה, מנהל המכירות של רהיטי אלחולוד, מוכר לישראל, אך לרוב לא תחת שם המותג של היצרנית. בגלל סיבות כמו דעת קהל ודימוי, הישראלים שקונים ממנו רהיטים מצמידים להם את שם המותג שלהם.
"כל ישראלי יכול לבוא לשכם, לומר שהוא רוצה את זה ואת זה והוא יקבל את הסחורה אחרי שבועיים שלושה. אנחנו עובדים עם תל אביב. בטח. יש לנו הרבה נסיון ואנחנו מציעים מחיר נמוך ואיכות טובה. אנחנו מעסיקים 130 עובדים, מעצבים ומהנדסים".
מה המחיר לצרכן?
"המחיר לסלון? החל מ-2,000 שקל ועד 18,000 שקל פחות או יותר. את רוצה משהו זול? יש לי. רוצה משהו במחיר אמצע, יש לי. רוצה משהו יקר? אספק לך רהיט יקר. מה שאת רוצה - אני יכול לספק לך. את יכולה לבחור גודל וצבע.
"יש לנו מודלים מזרחיים, מודלים מערביים ומודלים אמריקאיים שמתמקדים בנוחות. בישראל אוהבים צבעים בהירים ואילו בגדה, מעדיפים צבעים טבעיים".
ומאיפה העצים?
"מישראל".
כשאתה מוכר בישראל, אתה מוכר תחת שם המותג שלך?
"לא. בחנויות שלי אני מוכר תחת שם המותג שלי. בישראל – המוכרים משנים את שם המותג ומוכרים תחת השם שלהם".
המצב הפוליטי מפריע לעסקים?
"יש בלגן בין הרשויות, הממשלות, זה לא העסק שלי. אני לא יכול לייצר את הכיסא ולייצא אותו לגרמניה ישירות. יש מנהלי חברות ישראליות שמתקשרים אלי ואומרים לי: אני רוצה שתייצר לי את העיצוב הזה, 200 דגמים, על מנת שאוכל לשלוח אותו לספרד. אה ושים את הלייבל שלי בבקשה. זה בסדר מבחינתי. אני מקווה לשלוח אותו בעצמי יום אחד. לפעמים אני מייצא את הסחורה לירדן, אבל זה קשה. אין לנו מעבר גבול עם ירדן, אז אנחנו צריכים להעביר את הסחורה משכם לת"א ואז לירדן. זה עולה לי זמן וכסף.
"החלום שלי זה שנחייה ביחד, שנאהב אחד את השני. שאקח את בני ואשתי יוכלו לראות את ת"א ונצרת. אם את רוצה לבוא לראות את שכם – את מוזמנת. אהלן וסהלן. להוריד את המחסומים, הדגלים האלה, שיהיה רק דגל אחד לא משנה מה העיצוב שלו. אני לא אוהב את המתח, הכעס. החלום העסקי שלי זה לייצא לכל העולם. להיות חברת הרהיטים הגדולה בעולם".
המורכבות נשארה לכאורה מחוץ לאולם התערוכה
האם מכאן תצא בשורה של שיתוף פעולה כלכלי, חזון המזרח התיכון החדש של פרס: השוק החופשי יביא שלום? ובכן, האווירה באולם התערוכה היתה נעימה מאוד. הסוחרים היו אדיבים והרוח הרעה של השבוע הקשה הזה לא ריחפה בבועה שיצרו אנשי המרכז ועמיתיהם האירופים. איש מהנוכחים, לא הישראלים ולא הפלסטינים לא התעסק בנושא החטיפה והפעולות הצבאיות בעקבות מעשה הטרור. שאלות בעניין, נענו בהשתתפות עמוקה בצער ובהאשמת הפוליטיקאים. כולם באו לעשות עסקים.
בשביל אנשי המרכז: זו עוד פעילות מבורכת. הם לדידם, מסייעים לחלש לפרוח, מקרבים בין ישראלים לפלסטינים, עוזרים לשיתוף פעולה בין הכלכלות ויוצרים קשרים באיחוד האירופי. בטוחים שאם נכיר את השכנים לא נשנא איש את רעהו, למרות שהיכרות אישית מעולם לא מנעה מאנשים להרוג אלה את אלה ואינטרסים עסקיים לא מנעו ממדינות לפתוח במלחמות. לגורם ישראלי שמתצפת מבחוץ כמונו, זו היתה חוויה מורכבת, בטח לנוכח שבוע החטיפה הקשה.
האם זה אירוע מנותק? ואולי אך טבעי שהוא מנותק, שכן בכל זאת, בעסקים עסקינן? האם הוא מועיל לשני הצדדים – הישראלי והפלסטיני? למי הוא מועיל יותר? כנראה שלפלסטינים ולכן, האם זה ראוי, כל עוד קיים סכסוך שתובע קורבנות, שמרכז ישראלי יעזור לפלסטינים בכספים של מדינות אירופיות? האם צריך לחכות לסיום הסכסוך לשם כך, או שסיוע כזה, עשוי בעצמו להיות זרז לסיום הסכסוך?
האם הפלסטינים באמת ידביקו כך, בזכות הסיוע הישראלי והזר, את הפער הכלכלי בין ישראל לבינם, או שמא זה רק חזיון תעתועים, שכן המרחק הכלכלי בינינו לבינם גדול מדי? ואם מצבם הכלכלי ישתפר והם יהיו יותר עצמאיים כלכלית, האם זה יביא לרגיעה, או דווקא להסלמה? האם יהיה להם "יותר מה להפסיד", או שמא, "יותר כסף להשקיע בטרור"?
"זה מה שמרכז פרס מאמין בו"
עידן רביב, מנהל מחלקת עסקים וסביבה במרכז פרס לשלום, ניסה להסביר: "זו חלק מהפעילות של המרכז - להסיר חסמים בשטח. ארגון לשכות המסחר הישראלי הוא ארגון לובי, שיכול להיות שותף חזק שיעזור לנו לשנות את המערכת המוסדית כלכלית. אם הם יסחרו עם הרשות, אז כשהפוליטיקאים יבואו וירצו לבטל הסכמי סחר ושלום יהיה מספיק אינטרס בשטח משני הצדדים, לצאת נגד זה".
קשרים כלכליים ענפים בין מדינות לא בהכרח מונעים מלחמות.
"יש דוגמאות לכאן ולכאן, אבל אין תיאוריה שנכונה ב-100%".
אז למה אתם בכל זאת חושבים שזה יעבוד פה?
"אני לא בטוח שהדבר הזה יעבוד בישראל, אבל זה משהו שהמון מומחים מאמינים בו והמון אקדמאים מאמינים בו ואני מאמין בו ומרכז פרס מאמין בו. והשותפים הפלסטיניים שלנו מאמינים בו.
"אנחנו לא חושבים שעסקים יביאו את השלום, אנחנו חושבים שעסקים זה כלי חשוב בבניית תשתית שיתוף פעולה בין שני הצדדים. רק ביבי ואבו מאזן יביאו את השלום. בסופו של דבר, השלום ייבחן על-ידי אנשים בשטח.
"במקום שנשכח אחד מהשני, שכל אחד יסתתר ויתחבא בעולם שלו, אנחנו רוצים שיהיה דיאלוג בין שני הצדדים. אני בדעה שבלי זה באמת נהיה אבודים".
איך אתה חושב שהצרכן הישראלי יקבל את המוצרים הפלסטיניים?
"אני לא יודע. אנחנו רק רוצים לתת לקניין או ליבואן הישראלי עוד אופציה לייבא מחו"ל. אם זה כדאי, או כלכלי ומתאים לאידיאולוגיה שלו מצוין שייהנה, אם זה לא מסתדר מבחינה אידיאולוגית, או עסקית - זו זכותו, אבל גם אנשי עסקים מהתנחלויות ביקרו בתערוכה".
לפנייה לכתב/ת 
