ואם החטופים היו מישיבת פוניבז'?
נדמה כי הציבור הדתי וזה החרדי יודעים יחסי אהבה מחודשת, לאחר הנתק שעבר על שני המגזרים. אבל צריך לשאול, עם יד על הלב: אם החטופים היו חרדים, האם המגזר היה מסתפק באמירת תהילים - או שהיינו רואים עצרות ענק? ואם החטופים היו תל-אביבים?
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עם היוודע החטיפה הכריז נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס ''להעתיר ולהתפלל בעד הנערים ובפרט נשות ישראל בהדלקת הנרות", והרב שטיינמן, מנהיג הקבוצה הליטאית, הורה להוסיף פרק תהילים לאחר תפילת ערבית. הרב קנייבסקי, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי עורר את הציבור לתפילה, ולאמו של אחד הנעדרים אמר כי יקדיש את לימודו לטובת הנערים.
קראו עוד בערוץ יהדות:
- הנוצרייה שהפכה לחרדית, חזרה בשאלה
- בין יצהר לאיתמר מצאתי את ישראל האמיתית/ איה קרמרמן
- צפו: עדיף ללמוד שמוצא האדם מהבוץ?
אל גדולי הרבנים הצטרפו מועצות גדולי התורה בארץ ובחו"ל, ו"קריאות קודש" מיוחדות המפצירות בציבור להתחזק ולהתפלל, פורסמו בכל פינה. הראשון לציון לשעבר, הרב שלמה עמאר, חיבר תפילה מיוחדת למען החטופים, ובחסידויות הגדולות דוגמת בעלז וצאנז שרו בדביקות במשך שעות שירי תפילה לזכות החטופים. בחתונות חרדיות הופסקה המוזיקה השמחה לטובת הנערים האבודים, ובערב שבת עבר רמקול בכל הריכוזים החרדיים בבקשה להכניס שבת מוקדם יותר ולאמר פרקי תהילים "בהוראת הרבנים שליט"א".
החרדים עם "הבנטים"
אלא שהחיבור המשמח והנדיר בין שתי האוכלוסיות שכל כך התרחקו בשנה האחרונה - זו של "האחים" וזו החרדית - לא עובר ללא קריאות
לחשבון נפש ברחוב החרדי. שלוש מגמות מרכזיות מסתמנות: זו שמאמצת את הבנים אל ליבה; זו שקוראת לבוא חשבון עם "הבנטים", כפי שמכונה המגזר הסרוג – וזו הסבורה כי אילו היו הנערים תלמידי ישיבת פוניבז', הייתה ההתייחסות הציבורית אחרת.
"סרוגים, ראו איך לחרדים אכפת מהחטופים, מול 'מדינת תל אביב' המנותקת", נשמעים טיעונים שכיחות לבקרים בשיח הציבורי-חרדי. התחושה המלווה תפיסה זו, היא שבסופו של יום, לשומרי המצוות באשר הם, יש מן הרבה מן המשותף מול המגזר החילוני.
החרדים, כך מרגישים הרבה מאתנו, נמצאים עם ה"סרוגים". הדלקת הנרות בערב שבת, שירי התפילה, פרקי התהילים, ברכות הרבנים, ואפילו הטלת אשמת החטיפה על גורמים אנטי-דתיים, הם מוטיבים המוצאים מסילות אל שתי האוכלוסיות המאמינות כי לאלמנט הדתי-רוחני יש בהחלט מקום דומיננטי בארוע.
מאידך גיסא, בשיחות הסלון הסגורות נשמעת שאלה מאתגרת, שהתשובה עליה איננה בהכרח חד-מימדית: מה היה קורה אילו החטופים היו תלמידי ישיבת פוניבז', או חברון? האם היינו מסתפקים בקריאת מזמורי תהלים ובהסתמכות מוחלטת על גורמי הביטחון? השאלות המטרידות הללו, לא מפיקות מענה חד, ברור וקוהרנטי, מהסיבה הפשוטה שאנו בכנות לא יודעים.
עם יד על הלב
האם שלושה נערים חרדים היו מוציאים את המגזר לעצרות ענק, לקביעת סדרי לימוד מהפכניים בעולם הישיבות, ואפילו להתערבות מסויימת בהחלטות המקצועיות של גורמי הביטחון, הלוחמה והמודיעין? האם היו נוצרות בקרנות הרחוב היאספויות קטנות של אברכים המשוחחים רק על העניין הזה, כמו בארועי מחלה של אחד מ"גדולי הדור"?
ואילו הנחטפים היו ילדי שמנת מתל אביב, בנים להורים אתאיסטיים, נניח - ולא ילדים לשלוש אימהות עטויות בכיסויי ראש המתחננות לעם ישראל שלא לחדול מלהתפלל? האם מפלס הדאגה, והתערבות הרבנים והאדמו"רים היה זהה?
ניתן להניח בוודאות כי פרקי תהילים ותפילות לשלום הנעדרים היו נישאים, אך האם הדאגה הייתה עמוקה כמו בארוע הזה? אפילו מלווה בחרדה, ובתחושות של תבהלה וסיוט מתמשך כמו בתסריט המתאר את חטיפתם של בני ישיבת פוניבז'?
תשובה מלאה על השאלות הללו אפשר למצא בתחום המחקר הפסיכו-חברתי. בחיים האמיתיים, כך יש לקוות, לעולם לא נדע.
