הנוצרייה שהפכה לחרדית, חזרה בשאלה
היא נולדה "בכפר של היידי", התגיירה, הביאה לעולם ארבעה ילדים, התחרדה, התגרשה וחזרה בשאלה. האמנית דניאל אורזינגר הספיקה בעשרים שנה את מה שאחרים לא מספיקים בכמה גלגולי חיים. "אני לא חושבת שזה מקרה שהגעתי לכאן דווקא, ושילדתי ארבעה ילדים יהודים"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"אני מאמינה ששום דבר לא במקרה", אורזינגר אומרת. "אומרים שלפני שאנשים באים לעולם, אלוהים מבקש את הסכמתם על המסע שהם עומדים לעבור. אני מניחה שאם אמרתי 'כן' לזה - הייתי בטח שיכורה. לא דמיינתי לעצמי שאעבור חיים שכאלה. אבל אני לא חושבת שזה מקרה שהגעתי לכאן דווקא, ושילדתי ארבעה ילדים יהודים. היום אני מרגישה ישראלית לחלוטין, ולמרות הקושי והסיבוכים, אני לא מצטערת על אף רגע".
קראו עוד בערוץ יהדות:
- בין יצהר לאיתמר מצאתי את ישראל האמיתית/ איה קרמרמן
- צפו: עדיף ללמוד שמוצא האדם מהבוץ?
- הרב רפי פוירשטין נפרד מאביו: עשיתי די למענך?
אורזינגר גדלה בשוויץ, "בכפר של היידי", כדבריה. אחרי סיום התיכון תכננה ללמוד אמנות, אבל לפני כן רצתה לראות עולם. "בשווייץ היה מאוד מקובל שבנות נוסעות ללונדון או פריז ועובדות כאו-פר לילדים, כאמצעי לחוות מקום אחר ותרבות אחרת. הייתה מולי חוברת עם הצעות עבודה, ואז אמרתי: אני עוצמת עיניים ושמה אצבע באקראי, ואיפה שיוצא - לשם אני טסה. כשפקחתי את עיניי, ראיתי שבחרתי בתל אביב".
"הרגשתי בכלא"
שם, כשהיא בת 20 בלבד, פגשה אורזינגר את בן-זוגה. יחד הם הקימו עסק מצליח לעיצוב פנים, וחיו את החיים התל-אביביים בנווה צדק, עוד לפני שהשכונה הפכה ללוקיישן יאפי נחשק. "היה לנו בית מדהים, האווירה בשכונה הייתה עממית. הוא בא מבית מסורתי, ואני גדלתי כנוצרייה, אבל היה לי חשוב להתחבר למקום ולתרבות. התחלתי לאכול כשר עוד לפני הגיור, אבל מהר מאוד, בגיל 22, התגיירתי והתחתנתי אתו".
בחלוף עשור החלו רוחות של חזרה בתשובה לנשב בנווה צדק. "זה היה ממש מדבק", היא אומרת. "זוג חברים טוב שלנו היה הראשון, ובעלי נסחף אחריהם. זה קרה מהיום למחר. לא התייעץ לא כלום, פשוט הביא את זה כעובדה מוגמרת: אנחנו חרדים".
אורזינגר החליטה "לנסות להיות 'עד הסוף' יהודיה", כדבריה. "כל האנשים שחזרו בתשובה סביבי היו ב'היי'. היום אני לא מאמינה שאלוהים צריך את הפולחן סביבו, ואני לא מגישה פחות יהודיה, אבל אז פשוט זרמתי. הילדות שלי הלכו לבית ספר חרדי, עם חצאיות ארוכות וגרביונים, ואני לא מצאתי את עצמי בחברה הזאת. הרגשתי בכת, בכלא. אבל גם לא הייתה לי שום אפשרות לקום וללכת".
נטולת משפחה מלבד זו שהקימה, גילתה אורזינגר כי חבריה כולם חרדים. "הייתי תלויה בבעלי לחלוטין, והוא ידע את זה. הוא תמיד אמר לי, 'את לעולם לא תעזבי אותי'. זה היה בביטחון מוחלט".
בת חרדית, בת חילונית, בן מסורתי
אורזינגר מתארת זוגיות עם "גבר מהדור הישן, שוביניסט מאוד... שנים אמרתי לו שיום אחד אני אעזוב אותו. אני בן אדם של אמת.
במיוחד אחרי החזרה בתשובה, ראיתי דברים שלא האמנתי שהם קיימים, ושאני שם. אני מאמינה שהכול צריך לבוא מתוך חופש בחירה מוחלט ומתוך אמונה אישית של האדם, ולא מכפייה. פתאום, גיליתי שאני מגדלת ילדים לא לפי דרכי, וזה כאב לי מאוד".
אז אורזינגר ארזה מזוודה, ולקחה את מעט הכסף שחסכה, ואת הילדים שעליהם נלחמה כלביאה. "הוא נתן לי גט אחרי שהסכמתי לפטר את העורך דין שלי, ולחתום על מסמך הבנות שהרכיב מגשר מטעמו", היא מספרת.
"את הבנות הקטנות נלחמתי להכניס לבתי ספר ממלכתיים-דתיים ולא חרדיים, וזה רק עשה להן טוב. אחת מהן ביקשה השנה לעבור לחטיבה חילונית והסכמתי. הבן הגדול שלי מסורתי, הבת השנייה חרדית, והקטנה כאמור בחינוך דתי.
"הכל בבית מאוד צבעוני, כל אחד הולך לכיוון שלו. בת ה-19 שלי 'קולית' וחכמה מאוד - וחרדית, ולכן בבית הכול גלאט כשר, 'גוש קטיף' וכאלה, זה מה שהיא. אני לא מנתבת אף אחד לשום מקום, הם מפעילים את הראש ובוחרים בעצמם".
"נלחמתי על החיים שלי"
לפני שש שנים, כשהגירושים עוד היו טריים, השתתפה בצילומי הסידרה "נישואין במשבר" שהפרק הראשון שלה שודר הערב (א') בערוץ הראשון. "מאז", היא אומרת, "קרו כבר הרבה דברים". האישה במשבר שתראו על המסך, התחלפה במישהי אחרת, בטוחה, חזקה ולא מתחרטת על כלום.
"עשינו צילומים נוספים לפני שנה, אבל בגדול זה משקף תקופה אחרת בחיי", היא אומרת. "ידעתי שאני יוצאת למסע קשה,
העיתוי שבו עולה הסדרה לאוויר, תופס אותה "בסוג של סגירת מעגל". "הייתי אז בסוג של התמוטטות, והצילומים היו למעשה 'קריאת השכמה' עבורי לאסוף את עצמי מחדש. לקחת יותר באיזי, לדרוש יותר, ולקבל עזרה. בדיוק עכשיו השתתפתי בספר שיצא בגרמנית על נשים חזקות בישראל. הצלחתי מבחינתי לעשות את זה, לקום מחדש על הרגליים.
"אחרי הגירושים נשארתי בלי כלום, בלי משפחה, בלי חברים, שרובם היו חרדים והרחיקו אותם ממני. שש שנים אחרי, אני מוקפת בהמון אנשים טובים - חילונים, ואפילו חרדים שמקבלים אותי כמו שאני. רק בשביל זה החיים כאן שווים".
החברות החרדיות "נגנבות"
אורזינגר לא עזבה את האמנות בשום שלב: "מאז שאני זוכרת את עצמי, יצרתי. אפילו כחרדית. אבל האמנות שלי השתנתה. בעבר הייתי עובדת הרבה עם ברזל וחומצות - חומר קשה, והריח לא משהו. זה הגדיר היטב את המקום שבו הייתי. היום עברתי לעבודה עם נייר וטקסטיל. לאחרונה הצגתי תערוכה בגלריה נחשבת בלונדון, שהייתה הצלחה גדולה, וכנראה שאמשיך להתפתח בחו"ל בתחום הזה".
אורזינגר לא עזבה את תל אביב. "עברתי מאז הגירושים 9 דירות, ואני מקווה להגיע סוף-סוף אל המנוחה והנחלה. בבית שלנו מסתובבים, נכון להיום, המון ילדים - ילדים מבני ברק, וילדים מתל אביב.
"ילדים חרדים מרגישים שונה בבית הזה. החברות של הבת הגדולה שלי נגנבות, הן לא רגילות למראה. אין כאן ארון ספרים עם וויטרינה של כלי כסף, הכל פה מחוספס, כפרי, ועם הרבה אומנות שלי. מצד שני, לילדים טוב כאן. חברות של הקטנות באות הרבה, אפילו ישנות פה. יש כאן אווירה שהן אוהבות ומתחברות אליה. זה מה שאני שואפת אליו: מקום חם שיכיל את כולם, ללא יוצא מן הכלל".
איך היחסים שלך עם הדת היום?
"אני לא מנפנפת בדגל כלשהו. אישית אני לא רואה את עצמי דתייה. שבת הייתה בשבילי עונש, הייתי אופה חלות, מבשלת טורחת, מארחת ומנקה. בעלי לא היה נוקף אצבע. הילדים שלי לא ראו את הצד היפה שבדת.
"מצד שני, יש משהו בחינוך הדתי שהוא מקסים. רואים על הילדים האלה משהו טהור כזה, נקי, תמים. אני מאוד שמחה שהילדות שלי גדלו בחינוך דתי. גם אם נשארים דתיים וגם אם לא, משהו בחינוך הזה דבק בך הלאה. גם שידוכים נראים לי דבר טוב. יש משהו בזה שעושים התאמה בסיסית של רקע ושאיפות לפני שנפגשים ומתאהבים. הטירוף של הההתאהבות עובר, ומה שיחזיק את הכל הלאה, זה התאמה בסיסית טובה".
אורזינגר חובקת מעגל חברים צבעוני כמותה "החל מגייז, ועד חרדים", כדבריה. "יש לי בת דודה שבאה אחרי לישראל. היא נשואה וחרדית - ולה טוב. אנחנו בקשר מאוד הדוק. פעם אחת כשהיא באה אלי, עמדתי לפתוח בקבוק יין עם הפותחן, ואז אמרתי לה 'תפתחי את, אני לא שומרת שבת'. יש בינינו כבוד הדדי, וזה משהו אמיתי. היא מקבלת אותי כמו שאני, ואני אותה, וזה מה שחשוב".
