3 שנים למחאת יוקר המחיה: לא הרבה השתנה
מחאת הענק של 2011 משפיעה על התודעה האזרחית והצרכנית ומפחידה את הפוליטיקאים. למרות זאת, ברוב הפרמטרים הכלכליים: דיור, מזון, רווחה, מצבנו מאז רק הורע. איציק שמולי: "זה כי לא התחלפה הממשלה". סתיו שפיר: "אחרי 30 שנה, לוקח זמן לשנות את השיטה". דפני ליף: "מזלזלים בעבודה של אנשים, ברווחה שלהם ובעתיד של הילדים שלהם. אנחנו צריכים להזדקף מחדש ולא להיות פסימיים, לא לוותר על הבית שלנו"
"למרות שעבדתי 7 ימים בשבוע, הבנתי שעם מחירי שכירות כאלה, לא אוכל לסגור את החודש. אני לא מחכה יותר לאף אחד שיפתור בשבילי את הבעיה. פשוט נמאס לי. אני מרגישה שאני חיה במעין מערכון אבסורד, הכסף נכנס וישר יוצא. זה כמו לנקות רצפה שישר דורכים עליה. אני מסתכלת שנים קדימה ולא רואה כלום ביד". (דפני ליף, יולי 2011, מסבירה למה פתחה קבוצת פייסבוק בה הזמינה אנשים לעבור לגור איתה באוהל בשדרות רוטשילד, אחרי שהבינה שהיא לא יכולה לשלם שכירות).
מאהלים בערי ישראל, אלפי צעירים ברחובות ופוליטיקאים מבולבלים. בקיץ 2011 היה התחושה שיש פתאום כוח לצעירי מעמד הביניים, עמוד השדרה של עם ישראל, שסוף סוף חשו שקולם נשמע. שנים הרדימו אותם עם סוגיות ביטחוניות והם התעוררו וגילו את הכלכלה. המדינה מופרטת. השירותים החברתיים נזרקו לכלבים. ראש ממשלה לשעבר מתחיל לתחזק אוסף של דירות במגדלים, כשלרוב האזרחים אין כסף למשכנתא. לא עוד דיור יקר, קראו המפגינים, לא עוד מחירי מזון מופקעים, מחו אנשי מחאת הקוטג', כסף לחינוך ולרווחה ולא לתספורות.
המחאה החברתית 2011 היתה שרשרת אירועים שהפכה למעמד היסטורי, שהחל במחאת הקוטג' והגיע לשיאים במחאת האוהלים ובהפגנת חצי המיליון, אבל ההשפעה שלו לא ברורה. נראה שמאז ועד היום, המחאה היא כמו גרזן שכל הזמן תלוי מעל ראשי פוליטיקאים וראשי חברות, מאיים על שמם הטוב ועל שלוות ארוחות הצהריים שלהם, גורם להם להקים ועדות ולהתרוצץ כמו עכברים במבוך של תיקוני חוקים, אבל התוצאות בשטח הם קוסמטיות גרידא.
השינוי התודעתי שהיא גרמה אדיר (ואולי השינוי התודעתי הוא שחולל את המחאה), אבל בפרמטרים האובייקטיביים, לא הרבה השתנה בחיי אזרחי ישראל מאז הקיץ ההוא. למעשה כמעט שום דבר לא השתפר בחיינו. זה לא אומר שהיא לא הצליחה, זה אומר שלא היה בה די, אומרים ראשי המחאה דאז, דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ואיציק אלרוב שהוביל את מחאת הקוטג'.
קמו ועדות ומפלגה חדשה
בעקבות המחאה, הוקמה ועדת טרכטנברג (ובזכותה יש חינוך חובה מגיל 3, ו-139 המלצות שמיעוטן יושמו במלואן), מפלגת 'יש עתיד' עלתה לגדולה (ואיכזבה חלק מבוחריה, שגילו שהיא מייצגת את מעמד הביניים הגבוה ולא את רוב השכבה), שניים ממנהיגי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי רצו לכנסת (מטעם מפלגת העבודה שהציבור לא אימץ את הקול הסוציאל דמוקרטי שלה), נחקק חוק המזון (שלא בהכרח יסייע בהורדת המחירים) והופחתו מכסים (כיף ליבואנים, לא בהכרח לצרכנים למעט הורדת המכס על ייבוא אישי – שם הצרכן הוא גם היבואן).
בעקבות המחאה, או בד בבד לה, האזרחים בישראל החלו לרקוע ברגליים ולומר עד כאן, לא תחנקו אותנו. קמו מחאות כמו החרם על תנובה, מחאת העגלות, מחאת הפסק זמן, מחאת הפלפלים ומחאת הסרדינים. קמו קואופרטיבים ברחבי הארץ ואפילו מוקם בנק קואופרטיבי "אופק", וניצתה מחאה נגד ייצוא הגז. אבל לא נבחר ראש ממשלה חדש, מחירי המזון והדירות בעלייה, המשכורות עדיין קפואות והבחירות הוכיחו שרוב הציבור עדיין חושב שקפיטליזם זו שיטה טובה, רק שהיא פשוט לא מיושמת טוב בארץ.
שכר הדירה ומחירי הדיור הוסיפו לעלות
מה השתנה מאז המחאה? לא הרבה. נתחיל בדיור, שהיה הקש ששבר את גב מובילי המחאה. מאז המחאה, חוק לשכירות הוגנת נמצא בשלבי חקיקה והורד המע"מ עבור חלק מרוכשי הדירות, אבל מה - אפילו יותר קשה לקנות פה דירה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מיד לאחר המחאה נרשמה ירידה קלה במחירי הדירות, אולם לאחר מכן שוב החלה מגמה של התייקרות, אם כי לא בשיעורים החדים של 2008-2011.
בסך הכל, מאז יולי 2011 ועד מרס 2014 (הנתון הזמין האחרון) עלו מחירי הדירות בישראל בשיעור של כ-17.7%. מגמת העלייה הייתה מתונה אך עקבית, כשלאורך רוב חודשי השנה רושמים מחירי הדירות עלייה של פחות מאחוז, שמתגברת לעלייה של 1%-1.5% בחודשים אוקטובר-ינואר.
שכר הדירה הוסיף לעלות גם כן, אם כי במידה פחותה מאשר מחירי הדירות לרכישה. מאז פרוץ המחאה ועד לחודש מאי האחרון, עלה סעיף שכר הדירה במדד המחירים לצרכן ב-7.6%. את העלייה במחירי הדיור ניתן לייחס במידה רבה לירידה המתמדת בריבית בנק ישראל. עם פרוץ המחאה עמדה הריבית על רמה של 3.25%.
מ-131 משכורות ל-144 משכורות לדירה
במחקר שערכו ד"ר רובי נתנזון ואיתמר גזלה, ממאקרו – המרכז לכלכלה מדינית, נטען שהמצב הכלכלי של אזרחי המדינה לא השתנה בעקבות המחאה ובפרט מחירי הדירות.
מנתוני משרד השיכון שמובאים במחקר עולה כי מספר המשכורות החודשיות לרכישת דירה ממוצעת עלה מ-96 משכורות חודשיות (8 שנות עבודה) במחצית הראשונה של 2008, ל-103 משכורות בסוף 2008 ועד ל-131 משכורות ב-2011. ב-2013, מספר המשכורות החודשיות לרכישת דירה ממוצעת הגיעה ל-137 - למעלה מ-11 שנות עבודה. כל זאת כשמדובר במשכורות שמגלמות את השכר הממוצע במשק, שידוע שאינו משקף את השכר השכיח באוכלוסיה.
אם ניקח בחשבון עלייה של כ- 2.6% בשנה בממוצע בשכר הממוצע (כפי שהיה בארבע השנים האחרונות ולוקח בחשבון את קצב גידול האוכלוסייה והצמיחה) ועלייה של כ- 5% במחיר הדירה הממוצעת (כפי שהיה בשלוש השנים האחרונות) ניתן להסיק שבשנת 2015 נהיה צפויים להגיע ל- 144 חודשי משכורת. בנק ישראל אף מחמיר יותר ולפי נתוניו כבר עכשיו מדובר ב-144 משכורות. יש המדברים גם על קרוב ל-190 משכורות.
המחירים לצרכן: רק עולים. המזון התייקר
לפי המחקר, בין 2000-2011, עלה מדד המחירים לצרכן בכ-40%. בקרב משקי בית עם ילדים עד גיל 9, בין 1986-2012, שיעור ההוצאה מההכנסה הפנויה על שכר הדירה הוכפל, משקל שרותי החינוך עלה מ-6% לכ-10%, בעוד משקל סעיף המזון ירד, מ-20% ל-13%. כיוון שהמזון לא הוזל פלאים וכך גם הבריאות - ניתן להסיק שהעלייה בהוצאות על שכר דירה וחינוך באות על חשבון הוצאות על מזון ובריאות.
עוד נטען כי בין 2011-2013, המצב לא השתפר: מדד המחירים לצרכן הכללי עלה ב-7.1%, המדד ללא דיור עלה ב-4.3%, מדד אחזקת הדירה עלה ב-24.4%, מדד המזון עלה ב-13.6%, מדד הבריאות עלה ב-9.6% ואילו מדד התחבורה ותקשורת ומדד החינוך, התרבות והבידור ירדו ב-3.9%.
העלייה במחירי המזון הביאה לתופעה שהחלה בסוף 2013: לפי נילסן יש ירידה עקבית בצריכת
מזון בישראל של כ-2%-3%.
המחאה דרשה יותר רווחה. בפועל: אין
לפי המחקר של ד"ר נתנזון, משקל ההוצאה האזרחית ירד מאמצע שנות ה-90 בכ- 5%. בין 2011 ל-2013 – נותר ללא שינוי ממשי. לעומת זאת, במדינות ה- OECDמשקל ההוצאה על יעדים חברתיים, עלה בכ-5% בין 2008-2013 בעקבות המשבר הכלכלי. בהשוואה למדינות המפותחות, ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל היא מהנמוכות בקרב מדינות OECD ושנייה רק לדרום קוריאה.
גם תחולת העוני עלתה מ-1999 בכ-27.4%. מאז 2013, חלה בה התמתנות מסוימת, אולם יש לקחת בחשבון כי השפעת קיצוץ קצבאות הילדים באוגוסט 2013 לא באה לידי ביטוי בנתוני המחקר.
בחינוך יש תוצאות מעורבות: לפי נתוני הלמ"ס, רק בחינוך לגיל הרך ישנה הקלה קלה: אם בודקים את 2014, מאז יולי 2011 נרשמה ירידה של 7.9% במדד שירותי החינוך הקדם-יסודי, בזכות חוק חינוך חובה מגיל 3.
לפי המחקר של ד"ר נתנזון, ההוצאה הלאומית לחינוך ירדה מאמצע שנות ה-90 בכ-1% וההוצאה לחינוך לתלמיד נמוכה ב-20% עד 40% ממדינות OECD, בדרגי החינוך השונים. מאז 2011 לא נראה שינוי ממשי. לאור הקיצוצים בתוספות בתקציב החינוך ב- 2013-2014, לא צפוי שינוי משמעותי בהוצאה הלאומית לחינוך בשנים הבאות.
מיתוס השכר הממוצע
ומה לגבי השכר? השכר הממוצע עלה ב-2011-2008 ב- 2.8% בלבד בממוצע בשנה. ב-2011, פערי השכר בישראל היו מהגבוהים ב-OECD.
לפי נתוני הלמ"ס, ב-2011 עמד שיעור האבטלה במשק על 5.6% ומאז טיפס ל-6.9% בשנת 2012 ול-6.2% בשנת 2013. אך חלק ניכר מהגידול אינו נובע ממספר גדול יותר של מובטלים, אלא ממעבר של הלמ"ס לשיטת מדידה חדשה, המבוססת על סטנדרטים שקבע ארגון ה-OECD.
כשבוחנים את שיעור המועסקים בגילאים 25-64 – נתון שמביא בחשבון גם את אלה שאינם מחפשים עבודה ומייצג נאמנה את יכולתו של שכל ישראלי למצוא עבודה בגילאים המקובלים – ניתן לראות כי שיעור המועסקים עלה מ-72.1% ב-2011 ל-74% בשנת 2012 ו-74.5% ב-2013.
ממוצע המיטות בבתיה"ח עדיין נמוך
ב-2010, שיעור המיטות בתקן בישראל עמד על 1.9 מיטות לאלף איש, לעומת שיעור של 3.4 בממוצע במדינות ה-OECD. תפוסת המיטות בישראל היא הגבוהה ב-OECD. בנוסף, אחוז משקי הבית שיש להם ביטוח משלים עלה פי 2.5 בין השנים 1997-2011 והמצב לא השתנה ב-2013.
ב-2014 הדסה קרס ובימים אלה, ועדת גרמן אמנם שמעה לקול העם והרחיקה את השר"פ ובכך את אי השיוויון מבתי-החולים, אבל לא הרבה השתנה במערכת הבריאות מאז המחאה החברתית.
פגעה בצמיחה במשק? לא בדיוק
היו שהאשימו את המחאה החברתית כי היא פוגעת בצמיחת המשק. אכן, ניתן לראות כי ב-2011 צמח המשק הישראלי ב-4.6% ולאחר מכן הואט קצב הצמיחה לשיעור של 3.1% ב-2012 ו-3.3% ב-2013. עם זאת, ישנם גורמים נוספים שהשפיעו באותם שנים על הצמיחה, כמו משבר החובות של מדינות אירופה והפסקת הזרמת הגז הטבעי ממאגרי מצרים לתחנות הכוח של חברת החשמל.
סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, הוריד את הריבית 3 חודשים לאחר פרוץ המחאה, כך שהגיעה תוך שנתיים לרמה של 1% בלבד. במרס האחרון הוריד בנק ישראל, הפעם בראשות קרנית פלוג, את הריבית פעם נוספת, לרמה הנוכחית של 0.75%.
דפני ליף: "המחאה לא נכשלה. זו מלחמה על העתיד של ישראל"
מה חושבים מובילי המחאה החברתית על השפעותיה? סמל המחאה, דפני ליף, עובדת בימים אלה במרץ לקדם את הוועד לשכירות הוגנת, מצב הרוח שלה, לדבריה, עצבני. "המחאה החברתית היא לא וועדה בכנסת שאמרה: 'אנחנו הולכים תוך איקס זמן להגיע לשינויים'. זו היתה התלקחות ספונטנית, אנשים יצאו לרחובות כדי להתריע על כך שהמצב פה מאוד מאוד קשה. שמעמד הביניים מתחיל להרגיש שאין יותר יכולת לתכנן קדימה ולא רק הם: הצטרפו אליה גם נתמכי רווחה. יצאו לרחובות אנשים בחתך מאוד רחב", היא טוענת.
"כשאומרים שהמחאה נכשלה, מפספסים את הנקודה. המחאה היא לא ישות, היא לא שרה בממשלה. זה שם כולל לפעולה מאוד מאסיבית שבמסגרתה יותר מ-10% מהמדינה צעדו ברחובות. וההתעלמות מהם אם היא נמשכת, לא תוכל להימשך הרבה זמן.
"אוכלוסייה מאוד רחבה פתחה את העיניים, אנשים שינו את הלך הרוח והבינו שהבעיה היא לא רוחבית שמדברת לא רק על הכיס הפרטי שלהם אלא על העתיד של המקום שלהם. המחאה היא לא רק של מעמד הביניים כי ברגע שלא יהיה למעמד הביניים כסף למסים, תהיה פה שכבה מאוד גדולה של אנשים שנתמכים על-ידי קצבאות שלא יגיעו בזמן".
"הכסף שאנחנו מוציאים על הבייסיק עדיין מטורף"
לשאלה מהם ההישגים של המחאה, היא עונה: "יש קואופרטיבים, התאגדויות, אנשים שעשו הסבה להוראה, מגזר הטייקונים מתפורר, באים למנכ"לית של בנק ואומרים שהיא צריכה לקצץ חצי משכרה. אפילו מטרכטנברג יצאו דבר או שניים, אבל זה לא מספיק. הרגשנו שזה לא מכבד אותנו והציבור לא אידיוט.
"אין ספק שאפשר יהיה למדוד בדיוק מה קרה פה רק בעוד בין 15 ל-20 שנה. מה בדיוק יהיה כאן תלוי בשני דברים: 1. אנחנו חייבים ללחוץ בכיוון ו-2. איך הממשלה הזאת רוצה להיזכר, כאחת משתי הממשלות שדחקו אותנו לקצה אחרי המחאה הגדולה בתולדות המדינה, או להיפך.
"האם תהיה פה אוכלוסייה יצרנית שיכולה לחיות ברווחה בעוד 100 שנה? זו השאלה. כרגע זו מדינה במיקור חוץ, תנובה נמכרת לסינים ונדל"ן נמכר לתושבי חוץ וחצי מים המלח יוּבש עבור מקורבים. ואנחנו מעדיפים קשרים וכוח על פני עובדים. עדיין הכסף שאנחנו מוציאים על הבייסיק מטורף והמשכורות נשחקות אנשים ממשיכים להיכנס למינוס. אין לנו את הפריבילגיה להיות פסימיים. כי אז אנחנו מוותרים על הבית שלנו, על ישראל".
את מתכננת עוד מחאה?
"אני לא זאת שהפסיקה לצאת לרחוב. אני פעילה, אנשים הם אלה שהתעייפו. גם אם אני צריכה להתפרנס, זה בלב שלי. זו שאלה של זמן, השאלה היא לא אם יגיע שינוי, אלא מתי הוא יגיע וכמה אנשים ייפגעו בדרך בגלל הציניות של המערכת. זה לא יתכן שיש לנו רה"מ שלא מסתובב 10 שנים עם ארנק. מתי בפעם האחרונה שר התחבורה נסע בתחבורה ציבורית?
"איך זה שאנשים התעשרו מהשירות הציבורי, בעוד שעובדים אחרים במגזר הציבורי כמו אמא שלי המשכורות שלהם רק נשחקות? התחושה הכי כבדה של אנשים, היא שיש זלזול בהם. זלזול בעבודה שלהם, בזמן שלהם, בחיים שלהם, באינטליגנציה שלהם, בחשיבות של הרווחה שלהם, בעתיד של הילדים שלהם. וזו תחושה מזעזעת. בשביל זה אנחנו צריכים להזדקף מחדש, איך עושים את זה ומתי זה יקרה? לא יודעת. אבל זה צריך לקרות".
סתיו שפיר: המחאה שינתה את החברה הישראלית
ח"כ סתיו שפיר (העבודה), חושבת ש"השנה האחרונה היתה עדות מדהימה לכמה שהמחאה שינתה את החברה הישראלית", כך לטענתה. "היה אפשר לראות את זה במלחמה הסיזיפית בשחיתות ונגד פוליטיקאים שסרחו, הרצון לנקות אורוות ולהעיף מהמערכת את האנשים שלא משרתים את הציבור".
רוב אזרחי ישראל עדיין לא יכולים לקנות דירה.
"כשנכנסתי לכנסת חשבתי להעביר הצעות חוק בעניין דיור. כשנכנסתי לוועדת הכספים, הבנתי שהעניין הוא בעצם איך השיטה עצמה מתנהלת. איך שמנהלים את התקציב ואיפה באמת נמצא הכסף שלנו. המחאה דיברה על כסף לשירותים חברתיים. הדבר שאני גיליתי בעבודה בשנה האחרונה זה שיש מלא כסף, הוא פשוט לא הולך לכיוונים הנכונים והוא מנוהל בצורה מושחתת.
"יש בוועדת הכספים נוהל של שינויים תקציביים שמשמש את הממשלה לשנות לחלוטין את סדר העדיפויות שהיא מבטיחה לציבור. במקום להעביר כסף להשקעה בחינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ודיור היא מעבירה אותו לכל מיני יעדים נסתרים, שופכת אותו על מחוברי ומקורבי השלטון ועל האינטרסים הפוליטיים שלהם.
"כל חברי הכנסת הוותיקים בוועדת הכספים אמרו לי: אל תיכנסי לזה. ככה זה עובד אנחנו פה כבר 30 שנה. באוצר ניסו לגרום לי לשתף פעולה עם השיטה ולשחק לידיים שלה. אילולא המחאה ואילולא הכוח של כניסה של האנשים הצעירים והחדשים לתוך המערכת, לא הייתי מצליחה להגיש בג"ץ בנושא נגד משרד האוצר.
"בפעם הראשונה יחשפו כל פרטי התקציב. כל התקציב יהיה שקוף לחלוטין האוצר הודיע על צמצום עד חיסול חוק ההסדרים – חוק אנטי דמוקרטי שפוגע תמיד בשירותים החברתיים. הוא יעביר את הקציב לכנסת חודשים מראש כדי שתהיה אפשרות לכנסת לפקח. יהיה קשה לממשלה לזייף את סדר העדיפויות שלה.
"צריך להכניס לכנסת עוד פוליטיקאים שמשרתים את הציבור ואת מה שהמחאה דרשה. זה לא מספיק לשנות חוק או שניים זה לשנות את עומקה של השיטה הזאת. בזמן המחאה לא האמנתי בפוליטיקה ולא רציתי לדבר עם פוליטיקאים. טעיתי. למדתי שיעור מה זה כוח פוליטי. אחד הדברים הכי טובים שאזרח צריך לעשות זה להתפקד למפלגה. וזה לא אומר שהם לא צריכים גם לפעול בשטח".
בפועל הרבה אנשים מרגישים שדברים לא השתנו דרסטית.
"הפוליטיקאים כבר לא תופסים את הציבור כמטומטם: הבחירות לנשיאות, הדיון על הגז. התבגרנו כחברה. המדינה שלנו כבר 30 שנה הולכת לכיוון הלא נכון. מפריטה את השירותים החברתיים שלה. זורקת אחריות. אנשים טעו ובחרו ביאיר לפיד. אני בטוחה שאנשים מתפכחים ורואים שעבדו עליהם. מי שמצפה למהפכות מהירות - חולם. אנחנו צריכים לקחת התנהלות קלוקלת של כמה עשורים ולשנות לחלוטין את השיטה. רבים מאנשי המחאה שינו מקצוע הקימו ארגונים חברתיים בחינוך בעבודה מול הכנסת. חושבים בגדול, לא בקטן. המחאה לא נכשלה. הרבה מאוד זמן הציבור ישב בשקט, מרגע שהוא התעורר זה משהו שאי אפשר להפסיק אותו אבל זה ייקח זמן".
איציק שמולי: 40-30 אלף אנשים התאגדו
ח"כ איציק שמולי, חושב שהמחאה הצליחה "ומצליחה לשנות המון בכל מה שקשור למודעות של אנשים לשינוי של התודעה והשיח. לא רק בפוליטיקה. פעם השיח הכלכלי היה שייך לכמה אלפים בודדים שקראו את העיתונות הכלכלית ודיברו בז'רגון שאף אחד לא הבין. היום אנשים מתעניינים ומתווכחים על הכלכלה ואם משהו מפריע להם הם מוכנים לקום ולעשות מעשה ולא מסתפקים בלהגיד ככה זה.
"בעיני העובדה שאנשים צעירים 30-40 אלף קמו והתאגדו במקומות העבודה שלהם, הבינו שאחרת אין סיכוי לקבל שכר ראוי - זה דבר מבורך וזה למרות שהציבור עדיין לא מבין את החשיבות של העבודה המאורגנת.
"מצד שני אסור לנו לברוח מהאמת וממה שכואב לכולם בבטן. כשמסתכלים על הנתונים אי אפשר להתכחש לכך שמחירי המזון והדירות עלו ומהבחינה הזאת רק נהיה יותר גרוע.
"כשאני מסתכל על המחירים שעולים, מול השכר שנשאר במקום, על הפערים והעוני שגדלים, אין לי שום ספק שזה עניין של זמן עד שתתלקח מחאה נוספת. ואני אופטימי, כי הרבה מאבקים בכנסת שקשורים למחאה ומדברים בשפה של המחאה. העובדה שאנחנו בכנסת לא מייתרת את המחאה. השינוי צריך לבוא גם דרך הרחוב וגם דרך הכנסת".
למה כלום לא השתנה בפרמטרים האלה?
"כי לא השתנתה המדיניות. התחלפה ממשלה אבל ההבדל במדיניות בין הממשלה הזאת לקודמת, ימנית קיצונית קפיטליסטית, רק שהפעם הזאת היא גם נהנית מיחסי ציבור טובים בגלל יאיר לפיד. כשיש עתיד נכנסו לממשלה, הם חיזקו את התהליכים שהיא הובילה
"בסוף יש שאלה אחת פשוטה שכל אזרח ישראלי צריך לשאול עצמו: האם החיים שלי השתפרו במשהו בשנה האחרונה והתשובה היא לא עם ארבעה סימני קריאה. עד שלא נצליח לשנות המדיניות הכלכלית, להחליף את מי שאוחז בהגה השלטון יהיו לנו הצלחות מקומיות, אבל במלחמה ננצח רק עם החלפת השלטון".
האזרחים אולי לא רוצים להחליף את השלטון.
"מבלבלים אותו. יש בור של 18 מיליארד שקל. ובא שר האוצר ואומר: 'לא אעלה מסים'. הציבור כאן מאמין בהרחבה של השירותים החברתיים ושהמיסוי על בעלי הכנסות גבוהות צריך להיות יותר נוקשה, אבל צריך להגיד ביושר: בבחירות האחרונות, לא הצלחנו להעביר את המסרים שלנו בצורה טובה, לעומת לפיד שלעשות קמפיינים הוא יודע. אף אחד לא מערער על זה שישראל היא חלק מהשוק הגלובלי, שוק חופשי, אבל בישראל השוק החופשי הפך לג'ונגל".
תהיה עוד מחאה?
"אין ספק, כל הנתונים האובייקטיביים נעשים יותר גרועים. הציבור מרגיש מרומה. אין לי ספק שריח הדלק באוויר. בשונה מהפעם הקודמת יהיו בכנסת אנשים שיכולים לקחת את האנרגיה של המחאה ולתרגם אותה להצבעות בכנסת. מה לעשות, ככה עושים שינויים בדמוקרטיה. ואולי בסוף הציבור צריך לשאול עצמו שאלות גדולות וקשות: האם ב-25 שנה שנתניהו הוא דמות מרכזית בכלכלה הישראלית, האם זה עשה טוב לכלכלה"?
איציק אלרוב: צמצמנו צריכה והם מפחדים
איציק אלרוב טוען, ש"האזרחים עדיין נדפקים משני הכיוונים: גם כצרכנים וגם כעובדים. העובדים מקבלים שכר רעב והצרכנים מקבלים מחירים מטורפים, אבל לא סתם מנכ"ל קוקה קולה יצא לאחרונה בפרץ ראיונות מטורף לתקשורת וטען שפוגעים ביצרנים ושהמחאה לא עבדה, הם מפחדים ואת זה גרמה המחאה.
"יש ירידה של יותר מ-7% במכירות ברשתות הגדולות. אנשים צורכים הרבה פחות. אם נמשיך לצמצם את הקניות, לשמור על הכסף שלנו, נראה שבסופו של דבר הם יישברו ויצטרכו להוריד מחירים. הם כבר נשברים".
אתה צמצמת קנייה? ואם כן מתוך מחאה או מתוך חוסר ברירה?
"אני צמצמתי קנייה משתי הסיבות וכך גם חבריי בתנועת הצרכנים (התנועה שהוקמה בעקבות מחאת הקוטג' לצד "ישראל יקרה לנו" מ.ק). אנחנו עושים את הדבר כי הוא נדרש וגם כדי להעביר מסר. נחפש את מי שמוכן לתת לנו ערך לכסף שלנו: כמו יצרנים קטנים שנאבקים על הקיום שלהם. צרכן שמרוויח 5,000,6,600 שקל בחודש, מצמצם במקום הראשון שהוא יכול לצמצם. אחרי החזר משכנתא, גנים, גז, חשמל מה נשאר לך? אני מאוד אופטימי, אני חושב שנראה את השווקים מתנהלים בצורה אחרת לגמרי אם הצרכנים ימשיכו להפגין את הכוח שלהם, יש פרפורי גסיסה של הסדר הישן שמבקש לשמר את העושק החזירי אבל הציבור התעורר".
צריך עוד מחאה?
"המחאה של יציאה לרחובות וקריאה לצדק חברתי מצטלמת טוב, אבל המחאה שקורית כרגע ברשתות המזון מלחיצה את הרשתות הגדולות ואת ראשי התעשייה הרבה יתר מההפגנות בכיכר המדינה".
אתה שמח על חוק המזון?
"אנחנו עדיין לא יכולים לברך על המוגמר. יש בשורה בחוק: מאגר המחירים. תהיה מלחמת מוחות בין הצרכנים לבין היצרנים והיבואנים, אבל הצרכן הישראלי למד לא מעט ב-3 השנים האחרונות. כשהוא מתאגד למיליון בתי אב הוא יכול להטביע את חותמו. נראה מי יישבר ראשון".
לפנייה לכתב/ת 
