לא לנקמה, כן לנחמה
על אף האחדות שלרגע נדמה כי החלה להירקם, אנו ממשיכים להיות שסועים בתוכנו. חובשי הכיפות - סרוגות או שחורות, קטנות כגדולות - נמצאים תחת זכוכית מגדלת. אל נא תיקחו מתורתנו הקדושה פסוק יחיד, "עין תחת עין"; אל תתנו לו דרור קטלני. שום תג-מחיר לא ייתן שלווה לעמנו הפצוע
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
התחושה מתחזקת אימתי שאני הולכת ברחובות עירי החילונית, או בכל מעוז חילוני אחר. זה יכול להתבטא כאשר אני קולטת בזווית עיני שתי נשים מרכלות על כך שאני מרשה לילדים לעלות במדרגות נעות לבד, כביכול, ללא השגחה.
קראו עוד בערוץ יהדות:
- האדמו"ר מסאטמר: הורי החטופים אשמים ברציחתם
- סערה בכוס קידוש: אמריקה צחקה, הרב זעם
- צה"ל: צניחה של 51% בגיוס חרדים לצבא
שתיהן מגניבות אלי מבטים, מחוות תנועות לועגות של תפילה, שמהן משתמעת שיחתן המלגלגת: "למה שהיא תשמור על הילדים... הרי הכל בידיי שמים". לעיתים זה מגיע לעזות פנים של ממש. מישהי שאלה אותי, לא מזמן: "די. עד מתי? עד איזה גיל? לא נמאס לך כבר לעשות ילדים?" כאילו בזה הרגע ביקשתי ממנה לעשות משמרות לילה, או להניק במקומי את הילד שגדל ברחמי.
הילדים מבינים היטב
אין-ספור שיחות יש לי על כך עם ילדיי. אני מסבירה להם שמכיוון שהם לבושים איך שהם לבושים,
התנהגותם נמדדת בצורה שונה לחלוטין. ברגע שהכיפה על ראשם, אנשים בוחנים אותם כאילו הקדוש ברוך-הוא הכתיר אותם לשגריריו; כל התנהגות שלהם - חיוך, מריבה או התנהגות נורמאלית ילדותית כזו או אחרת - נמדדת על המשקל העדין ביותר, ומושלכת מיידית על טיבו ודרכו של השם יתברך בכבודו ובעצמו.
"זה קידוש השם שלנו. זו הדרך שלנו להפיץ את גדולת שמו יתברך", אני מסבירה להם שוב ושוב. "כשהם רואים אותנו יחד מלוכדים, שמחים, נעימי הליכות - אנו עוזרים להסיר את ההתנגדויות כלפינו". והם שואלים: למה אני לא צופרת לנהג אנוכי? מי האישה שדיברה איתי ברמזור? ואני מסבירה שאני לא מכירה, אבל מנסה להיות סבלנית כי כל חיוך שלי, כל תשובה נעימה וכל עזרה שנתתי - מסירים חומות.
לעצמי אני מנסה לא להגיד, שאולי הם כבר יבינו ש"עובדי האלילים" לא כל כך שונים, או איומים, או פרזיטים. זו בקשה גדולה לבקש מילדים שוב ושוב לנהוג שלא על פי גילם, סבלנותם או בגרותם רק בגלל שלמישהו מפריע בעין לראות ציציות מתנופפות ברוח על הנדנדה בפארק.
אבל הילדים מבינים היטב. כאשר אתה נראה חיצונית כהולך בדרכו של השם - אמץ את מידותיו, התנהג בדרכו. גם כשזה קשה, גם כשזה נוגד את האינסטינקטים והיכולות שלך, גם כשמסביב כולם מתנהגים אחרת לגמרי - כי אתה כאן בשמו, כשליחו.
רקמו מחדש את אחדותנו
לפני שלושה שבועות נחטפו מאיתנו שלושה פרחים טהורים. כל יום מאז, נפרסים לנגד
עינינו רבדים נוספים של גודל תפרחתם, עומקם וגדלות נפשם הזכה. כעם, נחשפנו בעל-כורחן, לשלוש אמהות קדושות וחזקות, בעלות אמונה מפעימה וחוסן על-אנושי.
קראתי על גיל-עד שער, שביקש כמתנה לבר המצווה, להיפגש עם הרב דוד גרוסמן. לאור הבקשה החריגה מילד בן 13, פינה הרב זמן יקר לפגישה. כשנפגשו, שאל אותו גיל-עד איך זוכים לעשות חסד? כיצד אפשר לקדש שם שמים? הרב נפעם משאלותיו, וישב עם גיל-עד כמעט שעתיים.
במותם הטרגי, הנפשע והמיותר, קידשו נפתלי, אייל וגיל-עד שם שמים. בעצם ההיכרות של כולנו עם נפשם הצחורה ועם משפחותיהם הנדירות, מלאות האמונה - החלה להירקם מחדש האחדות של עם ישראל, שכה חסרה כאן ביום-יום.
הניחו לנקמות
היום יותר מתמיד, נמצא העם היהודי תחת זכוכית מגדלת. העולם כולו מתבונן בנו ובוחן כיצד מתמודד עם סגולה עם טרגדיה לאומית שכזו.
ובתוכנו, על אף האחדות שלרגע נדמה כי החלה להירקם, אנו ממשיכים להיות שסועים. חובשי הכיפות הסרוגות או השחורות, הקטנות כגדולות, נמצאים תחת הבחינה הדקדקנית ביותר. מהסיבה הפשוטה, שלושת הנערים היו "משלנו" - לומדי תורה, מתיישבי ארץ ישראל השלימה.
ועלינו מוטלת המשימה להמשיך את דרכי הנועם שלהם. עלינו לראות בעצמנו שגרירי השם יתברך - כילדיי, כשלושת נערינו החטופים. עלינו לגלות נפלאות עמנו שהרי "קדושים אתם כי קדוש אני". עלינו להראות לעיניים בוחנות מהן 13 מידות רחמיו של ריבון העולמים.
אל נא תיקחו מתורתנו הקדושה פסוק יחיד, "עין תחת עין"; אל תתנו לו דרור קטלני ותשכחו את חוקי השם הקדושים. "אל נקמות ה', ודם עבדיו ייקום". האמינו בזה, אחיי. האמינו שהשם יתברך בוכה איתנו, עם המשפחות האבלות, עם נפתלי, אייל וגיל-עד על שנקטפו בצעירותם.
האמינו בכך שהוא זה שייקום דמם. ובינתיים, הישמרו במעשה, בכל מילה, בכל תקתוק מקלדת. אל תיקחו את הצדק לידיים. תנו להשם יתברך להראות השגחתו בעולמנו. הניחו את המאכלת. תניחו לנקמות. שום תג-מחיר לא ישווה לדמם של שלושת ילדינו, או ייתן שלווה ומזור לעמנו הפצוע.
