"ככה זה עובד": הכי שחוק שיש
אל גל הקומדיות הרומנטיות לגיל הזהב מצטרף הסרט "ככה זה עובד" - שלא בוחל בשום קלישאה. ובניגוד ל"הכי טוב שיש", כאן אפילו אין כימיה בין השחקנים שתוכל להציל את המצב
"ככה זה עובד" ("And So It Goes") הוא עוד אחת מאותן קומדיות רומנטיות עכשוויות המיועדות לגיל הזהב. תמהיל צפוי של שמאלץ, סכרין וצבעי מאכל סינתטיים שאמנם אינם מומלצים לשכבת הגיל הזו במציאות - אך בסרטו החדש של רוב ריינר מופיעים בכמויות גדולות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מובן שלא הוגן לתבוע מסרטים כגון זה להיות מה שהם לא. אבל התסריט שרקח מארק אנדרוס (שהשתתף בכתיבת "הכי טוב שיש") אינו בוחל בשום טריק משומש: קשיש מיזנתרופ - יש. שכנתו המזדקנת שמתאהבת בו על אף מי שהוא - יש. ילדה קטנה המכניסה טעם לחייו - יש. כלב משובב לב - יש ויש. ואם אלה אינם מספיקים, הסרט כולל גם את אחת מסצנות הלידה המביכות בתולדות הקולנוע, שנוכחותה כאן מעידה על הייאוש שאוחז במי שמבקש להיות סנטימנטלי בכל מחיר.
עלילת "ככה זה עובד" מוצאת במרכזה את אורן ליטל (מייקל דגלאס), מתווך נדל"ן שבעקבות מות רעייתו האהובה הפך לאדם מריר וציניקן. הוא מנסה למכור את הבית המהודר בו התגוררו במחיר גבוה בהרבה מכפי שוויו - ולמי שלא מבינים: הוא מתקשה למעשה להיפרד ממנו ומהזיכרונות שהבית נושא עמו - מתכנן לעקור לוורמונט ברגע שיימצא הפראייר שירכוש את הבית, וחי בינתיים בקומפלקס יפהפה על גדות אגם, שנמצא בבעלותו. שכניו אינם סובלים אותו, והיחידה שמעיזה להתייצב מולו היא ליה (דיאן קיטון), זמרת מועדונים שהתאלמנה מבעלה ונוטה לרגשנות יתר שגורמת לה לפרוץ בבכי במהלך המופע.
יום אחד מגיע אל פתח ביתו של אורן "הקטן" בנו לוק (סקוט שפארד), נרקומן לשעבר שאמור להתחיל לרצות עונש מאסר בן תשעה חודשים – ולמי שלא קלטו את הסמל: תשעה חודשים! האב ובנו לא היו בקשר משך שנים, ואורן מופתע לגלות שיש לו נכדה, שרה (סטרלינג ג'רינס), שבהיעדר ברירה אחרת אמורה להישאר תחת השגחתו עד מועד שחרורו של לוק (שנסיבות הליכתו לכלא יתבררו בהמשך, ויגרמו לאביו לראות אותו באור שונה לגמרי).
מה שקורה מכאן והלאה הוא לחלוטין לא בחזקת ספוילר. אורן מתקשה בתחילה להסתגל לנוכחותה של נכדתו אך נמס חיש מהר, השכנות בינו לבין ליה תהפוך לקשר בעל פוטנציאל רומנטי, הבית יימכר סופסוף, הנתק עם לוק יומר ביחסי אב-בן למופת, וגם הכלב השנוא עליו יהפוך לחביבו של הקשיש. קשה לומר שמישהו כאן השקיע מאמץ קט מעבר למחזור בנאלי של קלישאות "הכי טוב שיש".
אפרופו: מה שסרטו של ג'יימס אל. ברוקס מ-1997 (שזיכה את ג'ק ניקולסון והלן האנט בפרסי אוסקר) הוכיח, הוא שכימיה מוצלחת בין שני שחקנים עשויה לשדרג גם את הסיטואציות השחוקות ביותר. ניקולסון, כזכור, גילם שם סופר אנטיפת וכפייתי, האנט היתה מלצרית חד הורית, והרומנטיקה פרחה כנגד כל הסיכויים. "ככה זה עובד", לעומת זאת, אינו מצליח להסוות את היבטיו המכאניים והשגרתיים, והתוצאה על כן מתבוססת בסתמיותה.
קשה לדבר על כימיה כאשר מדובר בדיאן קיטון. שחקנית מעצבנת זו ממחזרת כבר כארבעה עשורים אותם שטיקים נוירוטיים שביססה ב"אנני הול" של וודי אלן. העובדה שקיטון הפכה בשנים האחרונות לאופציה הנשית המועדפת בקומדיות רומנטיות לגיל השלישי (ע"ע "באהבה אין חוקים" ו"קשה על הבוקר"), הופכת את נוכחותה בסרט לצפויה וממוחזרת.
עדיין, היא מבצעת את כל השירים כאן (וישנם כמה כאלה) בעצמה, ובאופן לא רע בכלל, כאילו כדי להזכיר לנו שבראשית דרכה היא אמנם היתה זמרת מועדונים ונכללה בצוות השחקנים המקורי של המחזמר "שיער".
רוב ריינר (שגם מופיע בתפקיד קטן כפסנתרן הליווי של קיטון) הוא במאי שאיכות סרטיו תלויה באופן מוחלט ברמת התסריט שהופקד בידיו. עגום, על כן, שהאיש שמזוהה עם כמה מהסרטים המכוננים של שנות ה-80 הפך בעשור האחרון ליצרן של קומדיות גריאטריות כתובות להחריד (ע"ע "מתים על החיים" ו"קסם החיים").
אגב כך, הכימיה האנושית המוצלחת באמת כאן אינה, כאמור, בין דגלאס וקיטון אלא דווקא בינו לבין בעלת סוכנות התיווך הקשישה (פרנסס סטרנהייגן הוותיקה והנפלאה). הדאחקות שהשניים מריצים בסצנות המשותפות להם מצליחות אפילו להעלות חיוך רחב - מה שלא ממש קורה בשאר דקותיו של הסרט.
