"פרנק": כשהיפסטרים מסתכלים במראה
מוזיקאים צעירים וכישרוניים לפחות בעיני עצמם עומדים במרכז הדרמה הקומית "פרנק", המלווה להקה יומרנית ואת מנהיגה הכריזמטי שעוטה על עצמו מסכה. יש פה נושא מעניין, צלילים משכרים והומור עוקצני, אבל הדמויות קצת חלולות - כמו עיסת הנייר שמסתירה את פני מייקל פאסבנדר
אתה כל כך אוהב מוזיקה שאתה חולם לעשות אותה, אבל החיים, השגרה, השעמום - הם מפריעים לך ליצור, או לבחון אם יש לך בכלל אמביציה וכשרון. עד שיום אחד מגיעה ההזדמנות הגדולה. לא, לא אודישן ל"The Voice", אלא הדבר האמיתי: להקה שבדיוק עכשיו חסר לה קלידן, והם כל כך נואשים שהם באמת מוכנים לקחת דווקא אותך.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הפנטזיה הזו נמצאת בבסיסו של "פרנק", שמגיע אלינו מפסטיבל סאנדנס, ועוסק במוזיקה אבל יותר מכך בתפיסה הרווחת על הקשר שבין אמנות בכלל ומוזיקה בפרט לשגעון, ובחמקמקות של מה שהיינו רוצים לתפוס כ"הדבר האמיתי". האם להקה שהמוזיקה שלה לא קלה לעיכול, שהזמר שלה מסתובב כשהוא עוטה ראש ענק ומפחיד מעיסת נייר כל הזמן, ושעסוקה במריבות ובנטיות אובדניות היא הדבר הזה, הכשרון המוזיקלי עצמו, או רק חיקוי של דימוי של כוכב אינדי נופל ומלא פוזה?
לני אברמסון ביים, לפי תסריט שכתבו ג'ון רונסון יחד עם פיטר סטרואן ("החפרפרת"). התסריט מבוסס באופן חופשי למדיי על חוויותיו האמיתיות של רונסון עם בריטי אקסצנטרי שנהג ללכת עם ראש מעיסת נייר במציאות, פרנק סיידבוטום. יש המון הבדלים בין הסיפור האמיתי המעניין בפני עצמו לתסריט. פרנק מהסרט (מייקל פאסבנדר) הוא אמריקאי, ופאסבנדר אמר בראיון לאחרונה שגם דניאל ג'ונסטון היווה השראה לתפקיד.
עוד הבדל מהותי הוא שרוב העולם ורונסון עצמו ידעו שסיידבוטום הוא בעצם כריס סיבי, זמר וקומיקאי. הוא גם נהג להוריד את הראש המלאכותי לפחות מדי פעם, לעומת פרנק מהסרט, שלא מוריד לעצמו את הראש בשום מקרה ובשום מצב. בהתאמה, פרנק הזה לא מספר יותר מדי על חייו האישיים, ונותן לחברי הלהקה שלו להניח לבד מה עבר עליו עד שהחליט שאף אחד לא יראה את הפנים שלו שוב לעולם.
ג'ון של הסרט (דומנל גליסון) הוא בחור די רגיל, עם עבודה שגרתית ואפרורית, שחולם להיות מלחין, אבל לא ממש מצליח לחבר שירים. ניסיונותיו הכושלים לחבר מקצב ומילים לכל דבר רנדומלי שהוא חולף על פניו ברחוב פותחים את הסרט בחיוך גדול ומעוררים רחמים וצחוק אמפתי כאחד.
מצד שני, בכל הנוגע לחברי הלהקה שלא ממש ניתן להגות את שמה (Soronprfbs), לפרקים "פרנק" נראה כמעט מתאמץ להגחיך: החל משם הלהקה, דרך משיכה של אחד מחבריה לבובות מחלונות ראווה, וכלה בהתקפי הזעם משולחי הרסן של קלרה הזועפת תמיד (מגי גילנהול). הוא שזור באינסוף מוטיבים ובדיחות על תרבות האינדי ועל היפסטרים, על מוזיקה ועל אמנים מוזרים ומתוסכלים שבטוחים שהם מוכשרים מדי מכדי שיכירו במוזיקה שלהם.
החלק הראשון של הסרט ברובו כובש, קצבי ואפילו מרתק. הוא מציג לנו את השהייה במחיצת הלהקה שהמוזיקה (שנכתבה על ידי סטיבן רניקס) והסגנון שלה נשמע כמו פוסט פאנק עם נגיעות אלקטרוניות עכשוויות, חורקות, אבל באופן מפתיע לא בלתי נעימות. ראו הוזהרתם, חלק מהשירים עלולים להיתקע לכם בראש שבועות אחרי הצפייה.
השיר "I Love You All" מהסרט
הכול מתואר דרך עיניו של ג'ון, בקולו ובתיבול עדכני של ציוצים מחשבון הטוויטר שלו בזמן שהוא מתעד בו וביוטיוב את המסע, או שמא מסלול הייסורים שהוא עובר איתם בניסיון להשתלב כחבר מן המניין, ולא כסתם קלידן זמני.
המסתורין סביב דמותו הכריזמתית של פרנק מספיק מושך כדי שנרצה לפענח מה באמת קורה אצלו בראש, ושננסה להבין האם הלהקה שלו באמת מוכשרת בטירוף, או סתם מהווה מפלט מהסביבה לאסופת מטורללים. אבל ככל שהסרט נע קדימה, ועובר מאירלנד לארצות הברית בדרך לפסטיבל SXSW, קשה להבין אם אנחנו אמורים להזדהות עם הדמויות ולהתפעל מהן ומהשגעון שלהן למוזיקה והשגעון שהן לוקות בו בכלל, או פשוט לגחך ולזלזל בהן.
פאסבנדר משחק מצוין בלי הבעות פנים. רק בשפת גוף ובעזרת גווני קול הוא מצליח לבנות דמות מסקרנת,
אמינה ושעוברת כאנושית למרות עיסת הקרטון העצומה שמסתירה את פרצופה. גם גליסון וג'ילנהול עושים עבודה נפלאה ומשכנעת, אבל הסיפור עצמו שלוקה בחסר מפריע ליהנות מהם. עם כל התהייה על הקו הדק שבין המגניב למגוחך העלילה נמרחת המון זמן בחדר הקלטות ואז מתחילה לדלג בבת אחת בין שיאים דרמטיים שלא ממש מרגשים, אלא עושים המון בלגן בראש.
הכאוס מוביל לכך שלמרות שמדובר בחוויה מהנה, אנחנו לא באמת מוכנסים לראש של אף אחד מהדמויות, והן נשארות קצת שטוחות ופשטניות, וכך גם השאלות המעניינות שהסרט מעלה. לדוגמה, קלרה המוכשרת והכועסת פשוט כועסת. לא שצריך ערימות של הסברים מה היא עושה בלהקה ומה אופי הקשר שלה ושל פרנק, אבל אם היו נותנים לה עוד כמה שורות שלא כוללות קללות ומבטים רושפים זה היה יכול להוסיף.
עוד דבר שעומד בעוכריו של הסרט הוא העובדה שכולנו יודעים מי מגלם את פרנק. פאסבנדר הוא כוכב הוליוודי ענק בימים אלו, שכבר מזמן לא מזוהה רק עם קולנוע איכותי אמנותי אלא גם עם אקסמן ועם המיינסטרים במלוא תפארתו. אין בזה פגם, למעט העובדה שבסרט שמתיימר להיות קטן ובועט, כשהדמות המוזרה והמעורערת שלך מחביאה בפנים שחקן כל כך מוכר, אהוד ולוהט - אי אפשר ללכת לאיבוד יחד עם פרנק באמת.
