"הרקולס": גיבור על סרטים חלשים
אם נשווה את "הרקולס" בכיכובו של דוויין "דה רוק" ג'ונסון להפקת הנפל שיצאה מוקדם יותר השנה בדמות הגיבור היווני המיתולוגי, נוכל לקבוע שמדובר בשיפור משמעותי. אבל למרות הניסיון להעניק לסרט היבטים חתרניים סמויים, הוא מתיישר לפי השבלונה של שוברי קופות הוליוודים שגרתיים
בדיוק חצי שנה אחרי עלייתו למסכים של סרט הנפל "הרקולס: האגדה מתחילה" מגיע "הרקולס" ("Hercules") - עיבוד נוסף למעלליו של גיבור המיתולוגיה היוונית. ההפקה הקודמת הגיעה משולי התעשייה: אולפני מילניום, במאי עבר (רני הרלין) ושחקן מליגה ג' (קלן לוץ). ההפקה הנוכחית מתהדרת בתקציב גדול יותר, בבמאי בינוני אך בעל מעמד בהוליווד (ברט ראטנר) ובכוכב אמיתי - דוויין "דה רוק" ג'ונסון בתפקיד הגיבור.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"הרקולס" טוב בשתי דרגות מהסרט הקודם, אבל עדיין נתון בגבולות הבטוחים של הפקה הוליוודית מהוקצעת. הוא אינו מעז לחרוג מהגבולות של בידור סתמי, אלים ומדמם, לכל המשפחה. לכאורה הוא מבוסס על שתי סדרות קומיקס ("המלחמות התארקיות" ו"הסכינים של קוש") שנכתבו על ידי סטיב מור הבריטי ויצאו בהוצאת "רדיקל קומיקס".
מור, שחקר את המיתולוגיה וההיסטוריה של התרבות היוונית, ניסה לעצב הרקולס של עידן הברונזה, דמות שאותה ניתן להגדיר כ"הרקולס הברברי". לא גיבור מיתי מופשט, אלא דמות מורכבת בעולם אכזר, שבחייה יש אלמנטים שמאתגרים גרסאות קודמות של הדמות (כמו, למשל, בן זוג ממין זכר).
"הרקולס", שעד לפני מספר חודשים עדיין כונה "הרקולס: המלחמות התארקיות", העביר את הרעיונות המקוריים של הקומיקס דרך המטחנה הקונפורמיסטית של הוליווד. מור, שמת לפני ארבעה חודשים, נושל מכל השפעה על העיבוד הקולנועי ומכל הכנסה כספית מהסירוס של עבודתו. אין פלא שחברו הטוב, סופר הקומיקס האגדי אלן מור, קרא להחרים את הסרט.
אלמנטים ויזואליים ותוכניים רבים מהקומיקס מצויים בסרט, אך הם מעובדים לתבנית שבה כל מהלך עלילתי צפוי, ונעשה רידוד שבלוני של דמויות ומעמדים דרמטיים. הקרבות מרשימים ויש שימוש מבדר באיכויות של התלת ממד, אך הם אינם קובעים רף הפקתי ואסתטי המצדיק, בפני עצמו, צפייה בסרט.
בעיבוד הוכנסה מידה מסוימת של הומור. אמנם הוא רחוק מהטון המודע לעצמו של סדרת הטלוויזיה משנות ה-90 בכיכובו של קווין סורבו, ובכל זאת יש לו נוכחות לאורך הסרט. זה אמור לסייע לקהל לחבב את הדמויות, ולהפוך את הטון הקודר של המקור לקליל יותר. ההומור כולל כמה רמיזות בינוניות לשימוש בגראס, קשירות סאדו-מזוכיסטיות, עינוג אוראלי ואפילו התבדחות על חשבון שמו של הסרט מלפני חצי שנה.
הניסיון להימנע מהפיכת הרקולס לסוג של גיבור-על ניכר החל מתחילת הסרט. מספר לא נראה מציג בפני הצופים כמה רגעים מ"12 מעללי הגבורה" הידועים שלו. הדובר מתגלה כאיולאוס (רייס ריצ'י) אחיינו של הרקולס, המנסה לשכנע פיראטים סוררים בדבר עוצמתו של קרוב המשפחה הבא למגרם. הרקולס אכן מגיע והפיראטים מחוסלים, אך הדבר נעשה במידה רבה באמצעות שותפיו של הרקולס וללא מפגנים של עוצמה המעידים על היותו חצי אל.
הרקולס עומד בראש חבורה של שכירי חרב. החל מחברו מילדות אוטולייקוס (רופוס סיוול), האמזונה אטלאנטה (אינגריד בולסו ברדל הנורבגית), טיידיאס (אקסל הני הנורבגי) שניצל בילדותו על ידי הרקולס, ואמפיארוס רואה הנסתרות (איאן מקשיין). דמויות אלו אינן מפותחות במיוחד בסרט הקצר למדי (98 דקות). יחד עם זאת, בגלל ההעדפה ללהק בתפקידי דמויות המשנה שחקנים בריטים בולטים יש מעט רוח חיים גם בדמויות השטוחות.
הרקולס, כפי שהיא מוצג בסרט, מצוי בסוג של משבר זהות. הוא מייחל לרגע בו ירוויח את הסכום החסר לו בכדי שיוכל לפרוש למקום מבודד שבו ימצא שלוות נפש. בני האדם הרגילים הבאים איתו במגע אינם בטוחים האם הוא אכן תוצר הזיווג של מלך האלים זאוס ובת אדם, או שאינו יותר מלוחם אנושי, גם אם שרירי ורב עוצמה במיוחד. יש להניח כי אי ודאות זו תוכרע עד סוף הסרט.
בעברו הוא חי באתונה שנשלטה על ידי המלך יוריסתאוס (ג'וזף פיינס), אך גורש ממנה לאחר אירוע מסתורי שבו ספק רצח את אשתו מרגרה (אירינה שייק) ואת ילדיו. כעת הרקולס וחבורתו מנסים לסייע לקוטיס מלך תארקה (ג'ון הארט) להתגונן מפני הפלישה המאיימת של מכשף המנסה לכבוש את ממלכתו. באופן צפוי למדי אירועי העבר ממשיכים להדהד גם בהווה, ומניעים של הדמויות איתם באים הרקולס וחבורתו במגע אינן כפי שהן נראים במבט ראשון. כל זה אמור, ואולי אף יצליח, להפתיע צופים בתחילת שנות העשרה לחייהם.
הקרבות מותחים עד הקצה את מגבלות האלימות של דירוג PG-13 (שמשמעותו המלצה להורים לשקול הבאת ילדים בני פחות מ-13). לא חסרים ראשים כרותים, גופות משוסעות (בלי יותר מדי דם) ואנשים שנשרפים. מצד שני אין כאן ציצים סוררים בנוסח סרטי "300", ולכן אין סכנה להשחתת נפשות הילדים.
