"לילה מסוכן": תלוי על הצלב
סרטי האימה די חוזרים על עצמם, והמותחן העל-טבעי "לילה מסוכן" אינו מחדש. אבל משהו בעימות הנצחי בין השטן לאלוהים ממשיך לעבוד, בטח אם אתם מאמינים בפתרונות שמספקת הנצרות הקתולית במלחמה ברוע
לבמאי סקוט דריקסון יש משיכה לעולם השדים והרוחות, שבאה כבר לידי ביטוי בסרטיו "גירוש השדים של אמילי רוז" (2005), ו"רוח זדונית" (2012). בראיון שהעניק פעם הודה הבמאי שהחינוך הקתולי האדוק שלו ביסס בו את תחושת הפחד המשתק מהעולם ומכל מי ששונה ממנו, וגם את המשיכה לנושא הכוחות הדמוניים שמסתובבים בינינו - הרוע המוחלט של השטן המנהל מאבק עם האל.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בסרטו החדש "לילה מסוכן", נראה שדריקסון כל כך הורגל לז'אנר שתהליך הבימוי התנהל על אוטומט, וסצנות רבות ייראו מוכרות גם לצופים שרואים את הסרט בפעם הראשונה. כמו בסרטי ערפדים וסרטי זומבים, גם לסרטי רוחות ודיבוק יש את השטיקים שלהם: הנוכחות המתעתעת בדמות, נורות שנשרפות מאליהן, דלתות נטרקות ורעשים סטטיים, מיתות מסתוריות ואכזריות, טקס גירוש השדים הדתי ושלביו השונים. לזכותו של הבמאי ייאמר כי הוא בונה היטב את האווירה ויש לא מעט סצנות אפקטיביות בקריפיותן, אם כי פחות מאשר בסרטיו הקודמים.
התסריט שואב השראה מדמויות ומארועים אמיתיים, כך לפחות הוא מצהיר על עצמו. ובכל הנוגע לגיבוריו, הם אנשים בן הישוב שעדיין חיים ביננו. ראלף סארצ'י (אריק באנה) הוא שוטר ניו יורקי בעל "רדאר" למקרים מפוקפקים במיוחד שבדרך כלל מסתיימים באלימות קשה. גלאי רוע טהור, אם תרצו. הוא ושותפו לסיורים הליליים בניו יורק של מטה, באטלר (ג'ואל מקהייל), נתקלים במספר מקרים מוזרים במיוחד המתגלים כקשורים זה בזה.
בכל המקרים, מסתבר, מעורבים שלושה חיילים אמריקנים לשעבר אשר חוו אירוע מיסטי מעורר אימה בעת שירותם בעירק. ככל שסארצ'י מעמיק בחקירתו, כך הוא הולך ופותח צוהר בפני כוחות האופל לחדור גם אל תודעתו וחייו האישיים.
בשלב מסויים חובר סארצ'י אל מנדוזה, כומר המתמחה בהוצאת דיבוקים. מנדוזה (אדגר רמירז) זה איננו כומר טיפוסי. הוא שותה ומעשן ונשים מתחילות איתו בברים אפלוליים. הסקס אפיל הלטיני שלו מקבל משנה תוקף בלטינית המתגלגלת שהוא מתרגל בטקסי הגירוש שלו. ביחד, הם רודפים אחר הנבל הראשי סנטינו (שון האריס, שניחן במראה שדוני העושה אותו מושלם לתפקיד) או יותר נכון - אחר הרוח הרעה שאחזה בו, וכעת מאיימת גם על אשתו של השוטר (אוליביה מאן) ועל בתו הקטנה (לולו ווילסון).
מי שסף הגירוי שלו עדיין לא הושחת, ימצא את עצמו מתוח על הכיסא וקופץ למראה זוועות כאלה ואחרות. אך לקהל שהורגל כבר לכל סוגי המיתות והעינויים המוקרנים יום יום על מסך הטלוויזיה, הסרט הזה ייראה תמים למדי. כמו בסרטי אימה רבים, גם כאן יש שימוש נרחב מדי באפקטים קוליים שנועדו להבהיל בלי סיבה ממש מוצדקת.
אלמנט מיותר נוסף בסרט הוא ההתייחסות ללהקת הדורז, המייצגת את הדלתות המפרידות בין עולמנו לעולם השדים שרוצים, כמאמר שירה של הלהקה, "לפרוץ אל הצד השני". בקונטקסט אחר זה היה עשוי להיות משעשע. אחוזי הדיבוק הממלמלים בקולות שדוניים את המילים, שירי הלהקה הנשמעים בבר או בראשו של הגיבור, על הטקסטים האפלים ורבי המשמעויות שלהם - כל אלה יכולים היו לעבוד אם היה מדובר בסרט פופי יותר או סרט נעורים. מאחר ומדובר בסרט אימה שלוקח את עצמו ברצינות ובהחלט לא מודע לעצמו, האפקט המתקבל הוא מעט מגוחך.
תפקיד מרכזי נוסף בסרט מגולם בידי הדת הנוצרית, והבלטת יתרונות הדבקות בה נעשית בצורה לחלוטין לא מרומזת או נתונה לפרשנות. אמנם הקשר הפולקלורי הזה בין הדת ועולם הרוע המיוחס לשטן הוא מוטיב מרכזי בסרטים מן הז'אנר הזה, אך מוטב היה לו היתה הנימה קצת פחות צדקנית ודו ממדית. אמנם סארצ'י, שפנה מן הדת, עוקץ את מנדוזה לאורך הסרט באמירות כגון "אז לא כולכם פדופילים הא?", אבל כולנו יודעים מי יאכל בסוף את הכובע.
הסרט מנצל היטב את האימה שמשליט בנו איום על ילדים (ומוכיח שוב שצעצועי ילדים הם דבר מפחיד). חדירת האיום מעבודתו של הגיבור אל ביתו וסצנת המשחק הפסיכולוגי בינו ובין הנבל יכולות להעלות זכרונות מ"שבעה חטאים". אך מסתבר שהרוע של שד שטני לא משתווה לרוע אנושי של פסיכופת.
"לילה מסוכן", למרות מגרעותיו ושבלוניותו, מהווה בידור טוב לחובבי סרטי אימה מיינסטרימים, ובהחלט לא מומלץ לצפיה לבד בלילה בבית ריק. הוא מספק את הסחורה מבלי להפוך יותר מדי את הקרביים ושולח אותנו הביתה להרהר בחטאינו, וגם בקורס הקרוב ללימודי לטינית.
