"קסם לאור ירח": הקסם האישי של וודי אלן
וודי אלן זוכה לאחרונה לפריחה מחודשת, מה שמבטיח הצלחה קופתית גם ל"קסם לאור ירח" - דרמה קלילה, אוורירית גדושה בשנינויות מבית היוצר של הבמאי המהולל. אך התחושה היא שזהו סרט שמנסה להיות קומדיה רומנטית, מבלי שהמאסטר עצמו מאמין באמת בקיומם של ערכיה הבסיסיים
במשך הצפייה ב"קסם לאור ירח" ("Magic in the Moonlight"), סרטו החדש וה-44 במספר של וודי אלן, נדמה לך שכבר צפית בו בעבר. אין הכוונה לכך שמדובר בגרסה מחודשת לסרט שנעשה, אלא שהנושאים העולים בו, תקופת ההתרחשות, הדמויות והקונפליקטים ביניהן, כמו גם הסביבה הפסטורלית, הופיעו כולם באחד מסרטיו הקודמים. ואכן, קשה שלא להשוות בין יצירתו הנוכחית ו"קומדיה סקסית של ליל קיץ", סרטו מ-1982, שאף בו התקבצה חבורה של גברים אינטלקטואלים ונשותיהם לסופשבוע רומנטי בלב יער קסום, בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"קומדיה סקסית של ליל קיץ", שבעצמו התבסס על "חיוכי ליל קיץ" (1955) של אינגמר ברגמן, עסק בדרכו המשובבת במתח שבין אמפיריציזם ורציונליות לבין העולם המטפיזי ושיגיונות הרגש. אחת הדמויות בו, זו של פרופסור לפילוסופיה יהיר ונפוח (בגילומו של חוזה פרר), ייצגה את הגישה שלפיה אין בעולם דבר שלא ניתן להסבירו באורח מדעי. מולו הציב אלן דווקא אותו עצמו, בתפקיד של ממציא אקסצנטרי הבונה "כדור רוחות" שבאמצעותו ניתן לתקשר עם העולם הבא.
העימות הזה שבין אבירי ההיגיון והמאמינים בעל טבעי שב ועולה גם ב"קסם לאור ירח", שמנסה לשלב את הציניות נוסח אלן עם חינניות הקומדיה הרומנטית. אם התוצאה אינה לגמרי מספקת, הרי זה משום שמחשבתו של אלן (לפחות כפי שהיא מובעת בסרטיו) מעולם לא היתה מורכבת ומאתגרת מדי, ומפני שכקומדיה רומנטית תקופתית - הסרט פשוט לא מצליח לייצר, ובכן, קסם של ממש.
גיבור הסרט, שמתרחש כאמור בשנות ה-20 (זו הפעם השניה שאלן שב אל העשור ההוא מאז "חצות בפריז"), הוא סטנלי קרופורד (קולין פירת'), קוסם בריטי המופיע בתלבושת אוריינטלית ססגונית תחת שם הבמה וויי לינגסו. קולגה שלו פונה אליו בבקשה שיסייע לחשוף מדיום אמריקאית צעירה בשם סופי (אמה סטון), הנודדת בחברת אמה (מרשה גיי הרדן), ומתכננת, אולי, להונות משפחה עשירה בריביירה הצרפתית. סטנלי נעתר, נחוש בדעתו להסיר את המסכה מעל פני הנוכלת.
בהגיעו אל בית המשפחה - זו כוללת גם את האם האלמנה (ג'קי וויבר) המבקשת לתקשר באמצעות המדיום עם בעלה המנוח, ואת בנה השוטה (היימיש לינקלייטר) המאוהב בסופי ושר לה סרנדות בעודו פורט על יוקליילי - סטנלי מופתע לגלות כי סופי היא כלל לא מי שחשב. הנערה, עם עיניה הגדולות, מבטה התמים ושיוכה המשפחתי הפשוט, מצליחה לבלבל אותו, ואותנו, באשר לזהותה האמיתית; וסטנלי, סוג של פרופסור היגינס שוביניסט ומתנשא, מוצא בה לא רק (אולי) יריב הולם לכוחותיו, אלא גם את גבירתו הנאווה.
משיכתו של סטנלי לסופי - קשה שלא לזהות את אלן עצמו בדמותו של גבר הנמשך לאישה צעירה ממנו בכמעט שלושים שנה - איננה רק רומנטית. זוהי גם הכמיהה שחש הרציונליסט האדוק ביותר - ואלן הודה בראיון עמו שדמותו של פירת' בסרט מייצגת אותו באופן מדויק - כלפי קסמה החמקמק של הפנטזיה וטבעה הבלתי מוסבר של האהבה (סטנלי אמנם מאורס, אך כלתו המיועדת אינה מאתגרת את תפיסותיו המקובעות). יתרה מזו, כאשר דודתו האהובה (איילין אטקינס) מתנדנדת בין חיים למוות, סטנלי הציני והסקפטי אפילו נהפך לרגע למאמין ונושא תפילה.
בעייתו המרכזית של "קסם לאור ירח", מעבר לעיסוקו הטרחני בסוגיות נדושות, נעוצה בעיצוב הדמות הראשית. המטמורפוזה הרגשית והמחשבתית שהיא חווה נדמית שרירותית, וסצנה רומנטית שבה השניים, סטנלי וסופי, מוצאים מחסה מפני הגשם בפלנטריום וצופים בכוכבים, לוקה בעיקר בשמאלץ.
בכלל, התחושה היא שזהו סרט שמנסה להיות קומדיה רומנטית, מבלי שהיוצר שלו מאמין יתר על המידה בקיומם של ערכיה הבסיסיים. איך אומר פה מישהו על סטנלי (ודומה שהוא מכוון לאלן עצמו): "הוא אובססיבי עם מוות, לא מאמין בכלום, אדם מאוד לא מאושר. אני מחבב אותו".
סרטיו האחרונים של אלן מבשרים, מבחינה מסוימת, רנסנס של יצירתו. "חצות בפריז", "לרומא באהבה", ו"יסמין הכחולה" זכו להצלחה קופתית ניכרת, ושניים מהם ("חצות בפריז" ו"יסמין הכחולה") אף עוטרו באוסקרים. סביר שגורל סרטו הנוכחי לא יהיה שונה. ויחד עם זאת, נדמה שאלן הפעם - כמו יותר מדי פעמים בשני העשורים האחרונים - לא תובע הרבה מעצמו ומשחקניו.
"קסם לאור ירח" הוא כתיאטרון כורסה בריטי, כזה שאמור לגרום לך ליהנות ממשחק קורקטי (פירת', אגב, לפחות לא מאמץ לו מניירות אלנ'יות), נופי דרום צרפת יפהפיים (הרבה בזכות עבודת הצילום המפתה של דריוס חונג'י), וחופן שנינויות קיומיות. אחרי הכל, גם פסימיסטים מושבעים זקוקים לפעמים למעט תקווה ואהבה. ובזה, פחות או יותר, מתמצה האמירה פה.