בשם החברה הישראלית: תודה, וסליחה

בניגוד לחלוקות האינסטנט שצפות ברשת, אני אוהבת את כל העם (חוץ מאת גדעון לוי), ואני חושבת שכל עם טוב לו שיהיו לו אמנים מיוסרים, נגרים מומחים, אנשי רוח, אנשי אדמה, אנשי רוטשילד ומחאה חברתית, אנשי גבעות, נשות וואטש, נשות הכותל, שרה נתניהו ונשות גוש אמונים.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

אלה מאזנים את אלה, אלה מאתגרים את אלה, אלה מתקוטטים עם אלה - ושום דבר מכל אלה לא מפחיד אותי, אלא להיפך. אנחנו אומה ססגונית ומלבבת, ולא הייתי מוותרת על אף נוצה בטווס המרהיב הזה.

קראו עוד בערוץ היהדות :

• "עברייני מין דתיים בנ"י הוסתרו מהקהילה"
• רומנטיקה חרדית בעדשת המצלמה
• שברתם כוס בחופה? הברחתם את השדים/ אסתר שקלים
  

זה כולל את הפלג השמאלני, שחלק מחבריו הם אנשים קרובים לי ואהובים עלי מאוד, בעיקר כי אני נהנית להקשיב להם כמו שמקשיבים לשיר ערש תחת השפעה של טריפ חלומי, כשכל רצוני הוא לעשות להם קוקיות בשיער בזמן שהם הוזים את הפנטזיות היפות והפסיכדליות שלהם. וזה כולל גם את הפלג הימני, שמרצה לי ברהיטות על פתרונות של זבנג-וגמרנו בנאיביות קסומה ובאמונה שלימה בסדרו הטוב של העולם, אם רק נפעיל עליו קצת כוח.

שיר בלב ואמונה תמימה בעיניים

אלה כמו אלה יוצרים ביחד מארג מאוזן שמתקזז אל תוך עצמו, ויוצר השקפת עולם פרגמטית, שפויה, הומנית ומשומנת היטב, כיאה לכל דמוקרטיה שמכבדת את בעליה. ולכן, ללא שמץ של רצון בפילוג או הטפה, אני רוצה לעצור לרגע ולהצדיע לציבור הדתי. לחבר'ה האלה עם הכיפה הסרוגה, השיר בלב והאמונה התמימה בעיניים.

וגם בגללם. משפחת גולדין עם סגן איתן(צילום: באדיבות איתמר כהן " יוקי צלמים ")

אני רוצה להצדיע להם בגלל מה שאנחנו, מדורת השבט, עוללנו להם בעשורים האחרונים. בגלל הקריקטורה של הדובון והעוזי,

בגלל יוקנת ורחווול מ"ארץ נהדרת", בגלל ששנים הם סחבו על גבם את האשמה במצב הביטחוני והפוליטי - הם ולא התנועה הרצחנית הפאשיסטית והאכזרית הקרויה חמאס, נניח.

לא חושבת שהיה מיעוט כלכך מולקה ומוכה מוסרית ותרבותית כמו האנשים האלה. האליטה החילונית הישנה הביטה בהם עם תיעוב בעיניים ואטב על הנחיריים. לא היה בון טון כמו הבון טון של סלידה מהמתנחל המצוי, מטורלל הגבעות, חברו הטוב של העיזה פזיזה שכורת עצי זית של פלסטינאים להנאתו.

וראו זה פלא - בכל זאת ולמרות כל אלה, מתחת לאף של כולנו, בשקט-בשקט, הם הצליחו להעמיד נוער שעושה לנו שיעור יפה יפה. שיעור על שורשים, תום, ערכים, על נאמנות למולדת (גם כזו שמוקיעה אותך), ועוד כל מיני מילים שנשמעות כל כך אנרכוניסטיות לאוזניים הפוסט-מודרניות והציניות של מדורת השבט, שנהנתה להחרים, להתנשא או סתם לבעוט בתחת המתנחל והלא מוסרי שלהם.

בגלל הדר, וגיל-עד, ונפתלי, ואייל

האדם הסביר היה מצפה לתוצאה הפוכה לחלוטין. האדם הסביר היה מצפה שהמיעוט הזה יכעס בחזרה, יתקומם, שמשהו בנאמנות

הטוטאלית שלו למדינה יתערער כפועל יוצא של דחייה בת שנים. אבל ההיפך הוא הנכון: "צוק איתן" הראה לנו מיהם בניה ובנותיה של הקבוצה האיכותית הזאת, והרשו לי לומר - מדובר בקבוצת אנשים שמהווה את חוד החנית של החברה הישראלית, בכל מובן אפשרי.

די להיזכר במשפחות של שלושת החטופים, באצילות הבלתי נתפסת של התנהלותן. ואז בא הדר גולדין ז"ל והמשפחה הרהוטה, האינטליגנטית, הצנועה ומעוררת ההשתאות שלו, ודי באנשים האלה כדי להבין כיצד גדל כאן דור לתפארת. הראה לי מי הם הוריך, ואומר לך מי אתה.

ומי הם באמת? אנשים צעירים, אמיצים לאין שיעור, אוהבי מולדת, ביקורתיים במידה, עוז וענווה בכל הליכותיהם, והם גם יפים נורא. לא שזה קשור, אבל אף פעם לא רע לציין את זה.

• הסופרת גלית דיסטל אטבריאן, מחברת הספרים "ואם היו אומרים לך" ו"טווס בחדר מדרגות"