שברתם כוס בחופה? הברחתם את השדים

שבירת כוס בחופה לזכר ירושלים אינו מוזכר במקרא, במשנה, בתלמוד או בשולחן ערוך, ולא היה מוכר בקהילות יהודיות שונות כלל. אז מה כן? כוס שנופצה כדי להבריח את השדים בגרמניה, כד חרס מרוסק כמנהג המוסלמים בלוב, ושבירת כוס כסמל להצלחת החתן להתגבר על חומת הבתולין של הכלה

אסתר שקליםפורסם: 11.08.14 , 16:40

ט"ו באב, חג אהבה ישראלי שרבים נוהגים להתחתן בו כסגולה להצלחת הנישואין. בחתונה היהודית מנהגים רבים, ואחד הבולטים שבהם הוא מנהג החתן לשבור כוס זכוכית תחת החופה לאחר אמירת הפסוקים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (על פי תהלים קל''ז).

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

אולם מסתבר כי מנהג שבירת כוס בחתונה לזכר ירושלים אינו מוזכר לא במקרא, לא במשנה ואף לא בשני התלמודים. הוא לא היה מוכר בקהילות יהודיות שונות, ואינו מוזכר אפילו ב"שולחן ערוך" שנתחבר בידי רבי יוסף קארו במאה ה-16!

קראו עוד בערוץ היהדות :

יתר על כן, לחוקרים שונים אין ספק כי במשמעותו המקורית הוא נועד כאמצעי לחימה נגד עין הרע, שדים ומזיקים למיניהם. אז כיצד הפך למנהג יהודי מובהק ושורשי כל כך?

על הקיר הצפוני, כי מצפון תיפתח הרעה

מנהג שבירת הכוס בחתונה מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (ברכות ל, ב-לא, א). שם מובאים שני סיפורים על שניים מחכמי בבל, ששברו במשתה

בטור הקודם

בין יללה להילולה: ט' באב של צפון-אפריקה

אסתר שקלים

בערב הצום מתפללים באפילה, וישנים על אבן במקום כרית. בבוקר מגיעים לבית הקברות, ומקוננות מקצועיות שורטות פניהן עד זוב דם. ואילו משעות הצהריים? חג: מתחילים לתפור בגדים, ממרקים ומסיידים את הבית בצום, ונותנים לילדים "דמי איכה". ט' באב בקהילות צפון-אפריקה - לא מה שחשבתם

בין יללה להילולה: ט' באב של צפון-אפריקה

החתונה של בניהם כוסות יקרות, כדי שהמשתתפים לא יגזימו בשמחה, ולא יגיעו חלילה לקלות ראש ופריקת עול. אבל אין כאן כל קשר לאיזכור האבל על חורבן ירושלים.

גם המהרי"ל בן המאות ה-15-14 מגרמניה, כותב על מנהג שבירת כוס בחתונה בלי כל זיקה לירושלים, אלא שכאן התקיים המנהג בדרך מיוחדת: לאחר שהרב בירך על כוס הקידושין (בעבר בירכו תחת החופה על שתי כוסות: האחת של אירוסין או קידושין, והשנייה של נישואין), והחתן והכלה שתו מהיין, היה החתן מטיח את הכוס עם היין הנותר על הכותל הצפוני ומנפצו לרסיסים.

על הקיר הצפוני של בתי כנסת רבים בדרום גרמניה הייתה קבועה אבן חופה ריבועית, עשרים סמ"ר גודלה ("חופה שטיין"), ועליה חרוטות המילים "קול ששון וקול שמחה" ו"מזל טוב" (לעיתים בראשי תיבות), ולפעמים גם סמל מגן דוד, שעליה היה החתן מְשַׁבֵּר את הכוס. עד עליית הנאצים לשלטון היו באזור זה מאות אבנים שכאלו. מהן נשתמרו כיום רק כעשרים.

מדוע דווקא על הקיר הצפוני? באמונה העממית היהודית, מקובל שהשדים, המזיקים וכל מיני מרעין בישין שוכנים בצד צפון, שנאמר "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיהו א', י"ד). במועד החתונה יש להיזהר מהם במיוחד, שנאמר: "שלושה צריכים שימור ואלו הן: חולה, חתן וכלה'' (מסכת ברכות, נד, עב). בפירושו לפסוק זה מסביר רש''י: "שימור - מן המזיקין".

ניפוץ הכוס עם היין על המזיקים, נועדה איפוא להביא לניטרולם בדרכים שונות: או שנפצעו מהרסיסים החדים ונמלטו על נפשם, או שנבהלו מקולות הנפץ וברחו, או ששתו מן היין והשתכרו, או שראו ביין מין שוחד מְסַפֵּק ובחרו לוותר הפעם, או שנסו לאחר שהבחינו בסמל המגן דוד. מה זה חשוב איך? העיקר שנפטרנו מהם.

חכמים מגיירים את המנהג

מנהג דומה של שבירת הכוס יחד עם שפיכת היין נזכר ב"מחזור ויטרי", המיוחס לרבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמידו של רש"י:

זוג מעורב:

כך נראים חייהם של דתי וחילונית

ynet

לרגל ט"ו באב, חנן ורויטל זיידרמן פותח את הבית והלב, ומציגים איך נראים חייו של זוג - כשהחצי השני חוזר בתשובה

זוג מעורב: כך נראים חייהם של דתי וחילונית

"וימזוג בו עוד ויברך שבע ברכות, וישתה וישקה וישפוך ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברן". שום מילה על חורבן ירושלים.

כך גם בטריפולי שבלוב: החתן היה משליך מעל הגג כד חרס מלא במים, והכלה הייתה עוברת בין החרסים אל שער ביתו, כשהקהל קורא: "הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (תהילים קכ"ד, ז'). מנהג זה היה דומה למנהגי החתונה של המוסלמים המקומיים.

שבירה של קערות, כדים, כוסות, ביצים או פריטים אחרים כאמצעי מאגי להבטחת הנישואין, מוכרת גם בחתונות בתרבויות אחרות, והשפיעו על היהודים תושבי המקום. אלא שכידוע חכמינו לא ששו להכניס ליהדות השפעות תרבותיות זרות מחשש התבוללות, ומאחר שבתבונתם הרבה השכילו לראות שההשפעות הסביבתיות הינן לעיתים בלתי נמנעות, הם בחרו להכניס את המנהג לתוך המסגרת היהודית, ולהעלותו בקודש; דהיינו, לגייר אותו ולהעניק לו משמעות יהודית נעלה.

"זכר לחורבן ציון"

מאימתי אנו מכירים את הפירוש היהודי הלאומי לשבירה? בפעם הראשונה אנו שומעים על שבירת כוס בחתונה כזכר לחורבן רק במאה ה-13,

המדריך

כך עושים אהבה ביהדות

טלי פרקש

התאהבות היא לא סיבה להתחתן, שמירה על דיני נידה עושה רק טוב לחשק, ואין שום סיבה שחברים יראו את חדר השינה שלכם. לרגל ט"ו באב, קבלו עשרה טיפים לאהוב ביהודית

כך עושים אהבה ביהדות

במחזור "כל בו", חיבור הכולל דינים ומנהגים שנכתב באירופה. תפיסה זו התבססה במאה ה-16 עם פרסום ההגהות של הרמ"א, ר' משה איסרליש, שהוסיף ל"שולחן ערוך" את מנהגי יהדות אשכנז.

בהלכות הקשורות ב"זֵכֶר לַחֻרְבָּן" הוא מציין: "ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה, או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן, זכר לאבילות ירושלים". חיבורו של הרמ"א זכה לתפוצה רבה, וכך התפשטה הפרשנות הרבנית למנהג זה, ושרדה היטב עד לימינו אלה.

אך לא בכדי. ההסבר הרבני לא היה שרירותי. ירושלים מוזכרת בטקס החופּה כבר בטקסט של "שבע הברכות" התלמודי, הכולל חלק מהפסוקים מירמיהו ל"ג, הרואים בקיום חתונה בירושלים - ביטוי לקימומה של העיר מחורבותיה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה".

בקהילות שונות באשכנז ובתימן נהגו מנהג עתיק לשים בראש החתן אפר מקְלה באותו מקום שבו נהוג לשים את התפילין, תוך הקראת הפסוק "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר" (ישעיהו ס"א, ג').

זאת ועוד, מנהג שבירת הכוס לזכר החורבן השתלב באופן מאוד טבעי והרמוני במסורת היהודית במהלך הדורות, שבה התקיימו מקדמת דנא איזכורים רבים לחורבן ציון ולתקוות לגאולה לכל אורך מעגל השנה ומעגל החיים, לצד מנהגים שונים המדגישים את הקשר בין שמחה לאבל ובין חורבן לתקומה, ומנהגים המטעימים את הזיקה בין תחנות עיקריות בחייו של היחיד, לבין התרחשויות מרכזיות בחיי האומה.

דוגמה בולטת לכך נמצא למשל במנהג המקובל לומר בעת ניחום אבלים: "המָקום (ה') ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", או "בבניין ירושלים תנוחמו". בדומה לכך, אך טבעי הוא כי החתן הבונה מתחת לחופה את ביתו החדש, יקיים את השבועה להעלות את ירושלים על ראש השמחה (תהילים קל"ז, ו'), ובאמצעות שבירת הכוס לזכר החורבן - ייחל גם לבניין הבית הלאומי בארץ ישראל.

לשבור את חומת הבתולין

ראוי לציין כי בנוסף לפרשנות המאגית והרבנית, ניתנו למנהג שבירת הכוס בחתונה משמעויות וטעמים אוניברסליים חברתיים שונים. כך למשל, יש שטענו כי שבירת הכוס מסמלת את יציאת הכלה מבית אביה, ואת המעבר לרשות בעלה. כן את שבירת הקשרים החברתיים הקודמים של הכלה עם בית הוריה, ויצירת קשרים חברתיים חדשים עם משפחת בעלה, על מנת שהנישואין יובילו לשלמותו ויציבותו של הבית החדש.

היו שהעניקו למנהג פרשנות מינית: שבירת הכוס היא סמל להצלחתו של החתן להתגבר על חומת הבתולין של הנערה, ולקיים בלילה הראשון את הבִּיאָה (קיום היחסים), המכונה ביהדות בשם "ביאת מצווה".

כיום יש פרשנים מודרניים, המבקשים לתת למנהג משמעויות חדשות בראי ימינו. כך למשל, יש הרואים בשבירת הכוס סמל לחיי הנישואין השבריריים בתקופתנו, המעמידים בפני בני הזוג הטריים אתגר של עבודה מתמדת על חיי הזוגיות, לשם שמירה על יציבותם וקיומם באושר ושמחה.

אחרים רואים בשבירה סמל לשאיפתם של החתן והכלה לשבור הֶרְגֵּלִים קיימים ודרכי חשיבה והתנהלויות שהתאימו לחיי הרווקות, לשם יצירה וביסוס של חיים חדשים בזוגיות מוצלחת, מתוך ויתורים הדדיים. העיקר שיהיה במזל טוב!