בין יללה להילולה: ט' באב של צפון-אפריקה
בערב הצום מתפללים באפילה, וישנים על אבן במקום כרית. בבוקר מגיעים לבית הקברות, ומקוננות מקצועיות שורטות פניהן עד זוב דם. ואילו משעות הצהריים? חג: מתחילים לתפור בגדים, ממרקים ומסיידים את הבית בצום, ונותנים לילדים "דמי איכה". ט' באב בקהילות צפון-אפריקה - לא מה שחשבתם
נחשו לאיזה אירוע במעגל השנה היהודי קשורים המנהגים הבאים, שהתקיימו בקהילות שונות בקרב יהודי צפון-אפריקה: בצהרי היום מסתפרים ומתגלחים, מסיידים את הבית, רוכשים כלים חדשים, ומעניקים לילדים מטבעות לקניית צעצועים. כנראה תופתעו לקרוא כי מנהגים אלה קשורים דווקא לצום תשעה באב .
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
ב-ט' באב מציין העם היהודי את חורבנם של שני בתי מקדש: הראשון והשני, ולפיכך מתקיימים בו מנהגי האבלות הכוללים, כידוע, איסור על שתייה ואכילה, רחצה, סיכת הגוף בתכשירי טיפוח, נעילת נעלי עור וקיום יחסים. אפילו לימוד תורה אסור בתשעה באב, שכן לימוד זה נחשב לשמחה ותענוג (שנאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב" תהילים יט, ט). אבל מותר לעסוק בכל הקשור לחורבן, פורענות ולמנהגי האבלות.
תשעה באב בערוץ היהדות :
- מתי יוצא הצום? והלכות תשעה באב
- חורבן הבית - גרסת עזה/ הרב בני לאו
- בלי תקווה, בלי נחמה: הייאוש של איכה. צפו
בניגוד לערב יום כיפור, שבו הצום הוא אך חלק מהאמצעי להתעלות, ולכן אוכלים "סעודה מפסקת" דשנה - הרי שבערב תשעה באב אוכלים ארוחה דלה, המורכבת בקהילות רבות ממאכלי אבלות סימבוליים כגון: עדשים, כעכים וביצים, כולם מזונות עגולים המסמלים מחזוריות. יש שנהגו אף לטבול את הביצים באפר, כביטוי ליגון וצער.
בבית הכנסת מתפללים בערב באפילה חלקית (על פי הפסוק "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ", "איכה" ה', י"ז). יושבים על הרצפה או על כיסאות נמוכים, ולא במָקום הקבוע (כמנהג אבלים בשנה הראשונה לפטירה).
בד שחור על ארון הקודש
בעדות רבות נהגו לקרוא את מגילת איכה בבכי תמרורים ממש. היו קהילות שבהן הסירו את הפרוכת מעל ארון הקודש, או שמו במקומה יריעה שחורה.
באיראן נהגו להתענות גם על ידי הנחת אבן מתחת לראש בלילה, במקום כרית. בלוב רווחה האמונה שבלילה נורא זה פעילים העקרבים במיוחד, ולכן נהגו למרוח את כפות הרגליים בשום כתוש (כדי להבריחם).
גם למחרת, ביום עצמו, היו בקהילות השונות ביטויים מיוחדים לאבל, ובהם כאלה המוכרים מעולם האבל האישי. במקומות רבים בצפון-אפריקה נהגו נשים לפקוד את בתי הקברות, שם היו מקוננות מקצועיות שורטות את פניהן עד זוב דם, ושרות שירי הספד.
מצהרי היום נהוג ברוב העדות להקל מעט במנהגי האבלות, וכך נמנעו, למשל, מביטויי אבלות מסויימים בנוסח התפילה. במקומות רבים הניחו טלית ותפילין (לאחר שנמנעו מכך בבוקר), התיישבו על כיסאות, ואף קראו פיוטי נחמה.
שריד לשבתאות?
אולם במקומות רבים בצפון-אפריקה הייתה האווירה משתנה משעה זו ואילך, באורח פתאומי, למעין אווירת חג: גברים היו מגלחים את זקניהם ומסתפרים, ויש שגזרו אצל החייטים בד לבגד חדש. נשים היו מכבסות, מצחצחות ומבריקות את הבית במרץ, ומסדרות אותו היטב.
אבל יש שלא הסתפקו גם בכך, ולא נחה דעתן עד שסיימו לסייד את הקירות בחריצות ובשמחה, בעודן בצום! במשפחות שונות במרוקו היו נותנים לילדים "דְמֵי איכה" לקניית צעצועים, ובלוב היו נערים מתחרים ביניהם ברכיבה על חמורים.
יש שפירשו מנהגים מיוחדים אלה בצפון-אפריקה, כשריד למנהגי השבתאים, שעם הופעת משיח השקר שבתי צבי ביקשו להפוך את אבל ט' באב ליום חג, כמאמר הנביא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח', י"ט).
אולם ייתכן כי מנהגים אלה קשורים למסורת, שלפיה עתיד המשיח להיוולד בתשעה באב (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד'), ולפיכך הם לכבודו, לשם קבלת פני המשיח שכבר נולד, והם מסמלים אופטימיות ואמונה עמוקה בביאת הגואל . גם הרכיבה על חמורים בלוב קשורה לאמונה כי המשיח יגיע כשהוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט', ט').
מנהגים נושנים אלה מיישמים היטב תפיסות פסיכולוגיות טיפוליות מודרניות וחדשניות, המציעות דרכים שונות להגשמת תקוות וחלומות, תוך התבססות על כוחו של התת-מודע, שימוש בדמיון מודרך ובאמונה כי דמיון יוצר מציאות.
אלא שחכמי צפון-אפריקה לא הסתפקו בדמיוּן. הם ידעו שהצגה בפועָל של המציאות המיוחלת - יש בכוחה לטעת בשחקנים עוצמה אמונית חזקה, כוחות להתגבר על מכשולי המציאות הגלותית האפרורית והקשה, ולקרב את בוא הגאולה עד שיגיע המשיח, רכוב על החמור הלבן.
- אסתר שקלים
היא מרצה, משוררת וחוקרת קהילות ישראל
