הפונדמנטליזם היהודי
אם פגשתם אדם שמאמין אמונה מוחלטת בכתבי הקודש, וביכולותיו לדעת מהי האמת היחידה - פגשתם קנאי דתי, שלרוב לא יבחל באמצעים לכפות את אמונתו. לאורך הדורות נחשבו הקנאים לזרם שולי שיש להיאבק בו, אבל לאחרונה נדמה שהמגמה התהפכה. למה זה קרה? כי הגברים הדתיים סובלים מחרדת סירוס
פגישה עם קנאי
בשבוע שעבר פגשתי קנאי יהודי, והבאתי בטור זה את תמצית תפיסת עולמו כפי שהיא הוצגה בפניי. אם ננסה לתרגם את דעותיו למושגים מערביים, נוכל לכנות אותו פונדמנטליסט יהודי, ולדעת שברוחות הדתיות הנושבות בימינו, יש לו אחים רבים בעולם הנוצרי והמוסלמי.
איך מזהים קנאי דתי?
אם פגשתם אדם שמאמין אמונה בלתי מסויגת בכתבי הקודש, ואמונה מוצקה לא פחות ביכולותיו לדעת מהי האמת ומה הפירוש הנכון והיחיד לכתבי הקודש – פגשתם קנאי דתי. תחושת הוודאות הכפולה בעצמו ובתורתו – גורמת לו להאמין שעליו לכפות על העולם את ה"אמת" האלוהית, ולרוב הוא לא יבחל באמצעים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת כי תצא
באופן פרדוכסלי, דווקא קנאים מזלזלים באינטליגנציה של אלוהים, ומרהיבים עוז להאמין שהם מחזיקים אותו ואת אמיתותיו בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלהם.
כששוליים הופכים למרכז
זה לא שלא היו בתרבות היהודית מנהיגים וזרמים קנאיים, היו גם היו (למשל: פנחס וממשיכי דרכו - החשמונאים), אבל ברוב הדורות הם היו שוליים.
למעשה, החל מחורבן בית המקדש השני וכשלון מרד בר כוכבא, ניהלו רוב מנהיגיה של התרבות היהודית מאבק יסודי, רב-זרועות ומוצלח מאין כמוהו בתרבות הפונדמנטליסטית.
מהותה של התרבות הלמדנית היהודית היא חתירה תחת האמונה שיש פירוש אחד נכון לכתבי הקודש. האמירה שהפכה שחוקה: "שבעים פנים בתורה", ואחותה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (ועוד רבות ברוח זו), הן חתרניות מאין כמותן. הן מערערות את תפיסות האמת היסודיות בהן אנו אוחזים, הן כמעט בלתי מובנות, והן תובעות מאתנו לחתור תחת כל פרשנות שנציע, ותחת כל אמונה שבה אנו אוחזים.
הן דורשות מאתנו לדעת שלעולם לא נדע, ושאלוהים לא עבר לגור בכיסו של איש. במשך כמעט אלפיים שנים נאבקו המנהיגים היהודים בכל כוחם הלמדני (והיה להם הרבה מזה), בפילוסופיה הקנאית. בדורות האחרונים נדמה שהמגמה התהפכה.
רוצים דוגמה?
בכל דף שנפתח בספרות התלמוד, נוכל למצוא שפע דוגמאות למאבק הלמדני בפונדמנטליזם, ולא אגזים אם אטען שמאבק זה הוא לב-לבה של התורה שבעל-פה. ולכן, ובלי בעיות, נוכל למצוא דוגמה נהדרת מפרשנות חז"ל לאחד החוקים המקראיים בפרשת השבוע, "כי תצא". הפרשה מורכבת מרשימות של חוקים, אחד המוזרים והמפתיעים (שאם לא היה נכתב ברצינות, הוא היה בהחלט מצחיק) - הוא דינה של אישה האוחזת במבושיו של גבר (דברים כ"ה, י"א-י"ב): "כִּֽי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָֽרְבָה אֵשֶׁת הָֽאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָֽׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת־כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶֽךָ".
התורה הפטריארכלית על רגל אחת
שני גברים רבים והנה, מתוך ההמון המתבונן, יוצאת אישה להגן על בעלה. ומה לאישה בין גברים מתאגרפים? אולי כיוון שמניחים שהיא לא יכולה "להחזיר כמו גבר", מציגים אותה כזו שנותנת מכה מתחת לחגורה? והנה, במחי אחיזה אחת סירסה אישה זו שני גברים: היא סירסה את בעלה כשהפגינה בפומבי את חוסר האמון שלה בכוחו, ואת האמונה "המביכה" לא פחות – שהיא, אשתו, יכולה להציל אותו ממכות של גבר. ואת הגבר השני היא (אולי) סירסה באופן מעשי ולא מטאפורי.
ומה תעשה הפטריארכיה נגד אישה מסרסת?
האם המחוקק יודה לאישה שהגנה על בעלה? ואולי ולכל הפחות יקבע שאין להעניש אותה על שהתערבה וניסתה להציל את בעלה? חס וחלילה. המחוקק קובע: "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶֽךָ" – חותכים לה את היד - ומיד, ואוי לבעל הרחמים. לא תקום ולא תהיה אישה שתנצח במכות את הבנים, לא תקום ולא תהיה אישה שתפגע ביד חזקה בנקודת התורפה של השליטים. כל המאבק של הפטריארכיה בנשים, מוגש לפנינו בשני פסוקים קצרים.
הם כן מסרסים?
בעוד הפסוקים עוסקים בחרדת הסירוס של הגברים, עוסקים חז"ל ב"סירוס" הפסוקים. המחוקק המקראי קובע במפורש שיש לכרות את ידה של האישה שתקפה את אונו של הגבר, והוא מתאמץ לבסס את החוק כשהוא קובע ומעודד את המבצעים: "לא תחוס עיניך". ומה עושים חז"ל לחוק המפורש הזה? (מדרש תנאים לדברים, כ"ה, י"ב): "וקצתה את כפה - שתהא חייבת לשלם את הבושת". ואם זה לא מספיק ברור, קובע קצרות מדרש המופיע בתלמוד (בבא קמא כ"ח, א): "וקצתה את כפה – ממון".
בלי להסס ובלי להתנצל הופכים החכמים את הדין המקראי הפיזי והקשה, לכסף - תשלום דמי בושת. שהרי אם שבעים פנים בתורה – הפרשנות ש"קצתה את כפה" (חתוך את כף ידה), היא רק פן אחד, שקול במעמדו הפרשני והדתי, לעוד 69 אפשרויות פרשניות.
אוחזים במבושי התורה?
האם העמדה הפרשנית של חז"ל, התובעים מעצמם לגלות שבעים פנים בתורה, מסרסת את דבר האל, או דווקא מגדילה את כוח גבורתו? האם נטען שהתביעה לעמול ולמצוא בתורה תמיד דבר והיפוכו (ועוד 68 פרשנויות ביניים) מחלישה את תוקף האמת של התורה, ואילו הפונדמנטליסטים הנלחמים למען אמת אלוהית אחת, מקדשים שם שמיים ברבים?
פונדמנטליזם חילוני
מקריאת התגובות ב"בית המדרש של הטוקבקים" אני מקבלת לא פעם את התחושה שגם רבים מבין החילונים בישראל הם פונדמנטליסטים, ומעדיפים להאמין ש"היהדות הנכונה" היא יהדותם של הקנאים. לעיתים, ולמרבה הצער, נדמה ש"יהדות השבעים פנים" הופכת לתופעה שולית, לעמדה מוסרית ופרשנית לא אמינה, הנראית כמושפעת מרוחות החילון.
טוב שאין (כרגע) תחיית מתים, משום שאם חז"ל (הרמב"ם ועוד כהנה וכהנה מלומדים יהודים) היו קמים מקבריהם, ומגלים את התרבות היהודית הפונדמנטליסיטית של דורנו - הם היו מעדיפים לשוב לקבריהם, ולהסתפק בלימוד תורה עם חבריהם בבית דין של מעלה.
פונדמנטליזם ושנאת נשים
הרבה הסברים טובים ועמוקים הוצעו להתפרצות הפונדמנטליסטית ברחבי העולם ובתרבות היהודית. בלי לכפור בהסברים האחרים,
אני רוצה להוסיף את הזווית הפמיניסטית, ולהיעזר בחוק האישה האוחזת במבושים הגבריים.
החכמים היהודים לאורך הדורות ביצעו בתורה פעולות פרשניות פולשניות וחזקות מאוד. הם זכו על כך להרבה ביקורת, וגם להצלחה בלתי ניתנת לערעור. אחד המאבקים הדתיים החריפים ביותר בדורות האחרונים, הוא המאבק שלנו, הנשים, לתפוס מקום שווה כפרשניות, כפוסקות הלכה וכמנהיגות דתיות.
חרדת סירוס שאין דומה לה אוחזת במנהיגי הדת הגברים (בדתות כולן). הם פוחדים שגם אנחנו ניכנס לזירת האִגרוף הלמדנית, שהייתה עד היום גברית. הם פוחדים שנילחם איתם, הם פוחדים שנלחם בהם, הם פוחדים לא פחות שנשמור עליהם ועל התרבות שלנו. חרדת ה"אוחזת במבושיו" תוקפת אותם, והם מחליטים לקצץ את הכף הפרשנית שלנו, אך באותו רגע ממש הם גם מקצצים כפם שלהם ואת קסמה של התורה.
"תמות נפשי ונפש התורה עם נשים", כך הם אומרים, ונועלים את שערי הפרשנות. לא לנו, לא להם ולא לתורה. ננעל גן העדן הפרשני, וניצח הפונדמנטליזם. לצערי גם נשים רבות מוכנות לקנות את המרקחת המניפולטיבית הזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. בשבוע שעבר כתבתי בכאב על כך שהשמאל והימין המתון משאירים לארגון להב"ה את בני הנוער העזובים בכיכר ציון. לשמחתי, כמה אנשים העמידו אותי על טעותי ודיווחו על התכנסויות של ערבי זיכרון, נחמה ושלום, המתקיימות מזה כמה חודשים בכיכר ציון בכל חמישי בערב ובמוצ"ש. זה דף הפייסבוק שלהם, ואני מתכוננת להגיע לכיכר במוצאי השבת הקרוב, ולראות מה קורה שם.
2. ועוד עניין ירושלמי בכיכר ציון: כבר כמה חודשים לפחות, עומד בכיכר אדם חרדי עם גיטרה, מיקרופונים ומגבר, מנגן ושר במוזיקליות נהדרת שירים עבריים ולועזיים. הוא תמיד מזמין עוברים ושבים לשיר אתו, ובכל שעות היום הוא אוסף סביבו חבורות נהדרות של זמרים וזמרות מזדמנים, וגם לא מעט אוהדים.
כן, האיש החרדי הזה ממש מעודד נשים לשיר, כשהוא מלווה אותן בקולות ובגיטרה, וזה לגמרי מפתיע ומרשים. לפני שבוע בערך התיישבה מול המקרופון שלו אישה צעירה ועיוורת, מלווה בכלב נחייה, שהיו לה קול ונוכחות נפלאים. היא שרה והוא ליווה אותה. זה יכול להתרחש רק בירושלים, וזו סיבה נוספת להמשיך לגור בעיר שלי.
שבת שלום!
