בחן את עצמך: איזה יהודי אתה?
כמספר היהודים - כן מספר הדרכים להיות יהודי. אז איך מחליטים מיהו יהודי? לוקחים אחריות אישית. גם אני לוקחת כאן אחריות מדי שבוע, וגם אם אתם תוקפים אותי בטיעונים של "אישה", "סתם רפורמית" או "סתם טיפשה" - אני משתדלת לא להתחבא מאחורי המקורות, ולא להשתמש בהם כמגן מפני ביקורת
כמה יהדויות יש?
כמספר היהודים ה"פעילים", בערך. נראה שאין אפילו אמונה אחת או מעשה אחד, ויהיו חשובים ככל שיהיו, שעליהם תהיה הסכמה לאורך כל הדורות והזרמים ביהדות. אמונה באל אחד? תשאלו את המתנגדים מה דעתם על אמונתם של החסידים, ואת הרציונליסטים - על אמונתם של המיסטיקנים המואשמים על ידיהם באמונה בריבוי אלים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת כי תבוא
"לא תרצח"? הרי תלוי מתי ותלוי את מי. "כשרות המזוןן"? ידוע לכל שסוגיית הכשרות יצרה פילוג ולא אחדות בעם היהודי, והכוונה היא לא רק לדור האחרון שבו כסף שלטון ודת חברו יחד, ופרצה כשרות בישראל. גם בעבר היו "חברים" - והיו "עמי הארצות"; היו שאכלו עוף בחלב והיו שלא, והיו קבוצות שכפרו בכשרות השחיטה של קבוצות אחרות. בדקו בעצמכם – האם תוכלו למצוא רעיון או מעשה בודד שעליו תהיה הסכמה כלל-יהודית?
אז איך נחליט מיהו יהודי?
ניקח אחריות. נבחר מתוך הקיים, וניצור אמונות ומעשים מתוך תחושת מצוקה ואובדן דרך. ואם תשאלו: מי שֹמני? אשאל אתכם: מי התיר לכם לא לבחור, ובאיזו זכות ועל מי בדיוק אתם מטילים את האחריות המוסרית לניהול חייכם? "מי שמני"? מי שהביאני לעולם הזה, ומי שידרוש ממני לתת את הדין על חיי בעולם הבא.
וכשאעמוד בפני בית דין של מעלה (הסימבולי, חברים, הסימבולי. אל תחשדו בי באמונות מסוג זה) - לא אוכל להישיר מבט לפני כיסא הכבוד, ולטעון ש"הרב אמר לי..." ולא אוכל לומר: "אבל כתוב..." הצניעות האמיתית היא ההכרה שאני חיה לבד ומתה לבד, וכל האחריות על מעשיי ואמונותיי - שלי היא.
אבנים גמישות
בפרשת השבוע "כי תבוא" מתואר חוק מעניין ומפתיע, שאותו נדרשים בני ישראל לקיים עם כניסתם לארץ (דברים פרק כ"ז, ה'-ז'): "וּבָנִיתָ שָּם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
השאלה המעסיקה פרשנים רבים היא, מה נורא כל כך באבנים המסותתות בברזל? והנה, על מנת לתרגל את ריבוי הפנים של התרבות היהודית, נמצא לשאלה זו שתי תשובות המעידות על המרחק האידיאולוגי של משיביהן. שתי התשובות המנוגדות תובעות מאיתנו, הלומדים, להכריע ביניהן או לייצר תשובה שלישית, משלנו:
בזכות לומדי התורה
"מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל" - "וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב נעשית ממנו, והחרב סימן פורענות והמזבח סימן כפרה... הלא דברים קל וחומר - ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב 'לא תניף עליהן ברזל'. בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה שלא יגע בהן אחד מן המזיקין כולם" (תוספתא בבא קמא ז, ו).
אם כן, אבני המזבח מסמלות את לומדי התורה, והחרב מסמלת את המזיקים; האיסור להניף חרב על אבני המזבח, הוא סימן לכך שהקב"ה אוסר על המזיקים לפגוע בלומדי התורה. מדרש זה מעלה על נס את לומדי התורה, ומבדיל אותם מיתר העם. קל להבין מי יכול לאהוב מדרש זה, ומי יכול לראות בו טקסט מתנשא ופוגעני. קל גם לראות איך כיום ישמש מדרש זה את האידיאולוגיה של בחורי הישיבות המסרבים לשרת בצבא, שהרי מי שלומד תורה אינו צריך לחרב, והוא לא יינזק מהמזיקים. לו הייתי רב חרדי, אין בלבי ספק שהייתי נעזרת במדרש זה בדרשתי השבועית בבית הכנסת.
ומן העבר השני נמצאים רודפי השלום
"רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר 'אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך', וגומר... אבנים המטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה
אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. אמר הכתוב: 'לא תניף עליהן ברזל'. אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין עיר לעיר ובין מדינה למדינה ובין אומה לחברתה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו הפורענות" (ספרא, קדושים י).
האבנים במדרש הקודם "הטילו כפרה", ואילו אבני המזבח של רבן יוחנן בן זכאי "מטילות שלום". וכמה יפה משחק המילים המפתיע "אבנים שלמות – אבנים שמטילות שלום", שהרי בידוע שאבנים מכאיבות ואף הורגות, ולכן מטילות מלחמה בעולם. אלא שהמדרש הוא כלי שנועד לשיפור הגמישות המחשבתית, ובעולמו של המדרש יש "אבנים עם לב אדם" ועם יכולת ללטף ולחמול ולהרבות שלום בעולם. וכיוון שאבנים מטילות שלום, האידיאל האנושי אליבא דמדרש זה הם עושי השלום: אלה שמשכינים שלום בין אדם לחברו, ובין אומה לחברתה. אז איך מתרחקים מהחרב, על ידי לימוד תורה או על ידי השכנת שלום?
אם הייתי רבה ליבראלית, אין ספק שזה המדרש שהייתי מציגה השבת לחברי הקהילה שלי, ובוודאי גם היינו מעלים לתורה את חברי הקהילה השוקדים לעשות שלום עלינו ועל כל יושבי תבל.
זו הרי דרשה של רבן יוחנן בן זכאי
האיש שעל פי המסורת יצא מירושלים הנצורה, ומסר אותה לרומאים תמורת "יבנה וחכמיה". זה האיש שמעולם לא הקדימו אדם בשוק באמירת "שלום". זה האיש שהנחה אותנו לא להתלהב כשאומרים לנו שהמשיח מגיע. זה האיש שאחראי להצלתה ולראשית שיקומה של היהדות לאחר חורבן בית שני. אז בוודאי שהוא ידרוש את דרשתו על עושי השלום.
ומֶה אומר הכבש...
ולו הייתי כבש, וכיוון שאני לא מתלהבת מאכילת כבשים ויונים או מקורבנות מן החי, אני בוחרת לשאול גם על הכבש המובל אל המזבח, שמחייך חיוך אחרון ואירוני ואומר: "באמא שלכם... המון סכינים נשלפות והמון דם נשפך על המזבח, ואתם מחציפים פנים ודורשים דרשות על קסמן של האבנים הלא מסותתות..." אז אולי נעלה השבת לתורה גם את הצמחונים המבקשים להרחיק חרב ודם מהשולחן ומהפולחן.
ומה אתם אומרים לי?
פעמים רבות אתם תוקפים וטוענים שאני אישה ולא רב. וזה נכון. פעמים רבות אתם כותבים שאני "סתם עוד רפורמית", וגם זה נכון. ופעמים רבות אתם מסתפקים בטענה שאני טיפשה, ואין לי מושג על מה אני מדברת. וזה אולי נכון.
אני מקווה שאני משתמשת במקורות שלפני בחופשיות וביצירתיות, ואני משתדלת לא להתחבא מאחורי המקורות, ולא להתשמש בהם כתכשיט להתנאות בו או כרעלה שתגן עלי מפני ביקורת. לעיתים אני מציעה הצעות נבונות, ולעיתים לא. אם אתם רוצים להתווכח איתי – אנא קחו גם אתם סיכון, העלו טיעונים ועמדו לצידם – נכונים להבין ונכונים לטעות. אני אשמח לדיאלוג.
ועוד בבית המדרש של הטוקבקים
1. הכי חשוב והכי מרגש – כפי שהבטחתי לכם, הלכתי במוצאי השבת האחרונה לכיכר ציון. בעשר בלילה בערך הגיעו לכיכר נוער 'להב"ה'
וגם חבורה של סטודנטים (אני שוחחתי עם הלל, אופק וחגי והיו שם נוספים). מה שריגש אותי במיוחד היה העמדה הנפשית של הסטודנטים, שהבינו שלא בחיל ולא בכוח יתנהל המסע הזה. הם דיברו עם נוער להב"ה בגובה העיניים, בצניעות אמיתית ומתוך כבוד לעולמם.
זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה שדור צעיר ומקסים עם עמדות עדינות ומיוחדות, צומח לנגד עינינו, ואנחנו לא תמיד רואים. תודה לכם. וזה דף הפייסבוק שלהם. כדאי להגיע לכיכר.
2. ברכות ותודות לנשות ואנשי המרכז הרפורמי לדת ומדינה ול"קולך", שהשיגו הישג חשוב מאין כמוהו - תחנת הרדיו "קול ברמה" נדרשת לשלם פיצוי בסך 104 מיליון ש"ח למאזינות, בגין הדרת נשים בשידוריה. כמה יפה כשהקול ברמה הוא קולך.
3. ולעופר ממגדל העמק (טוקבק ראשון משבוע שעבר): עופר יקר, אתה כתבת לי: "אני לא מבין איך את יכולה לקרוא לתנועה שהומצאה לפני פחות ממאתיים שנה: הזרם המרכזי ביהדות. וליהדות האורתודוכסית שלאורך כל הדורות שמרה על צביונה ללא שום שינוי את קוראת זרם שולי??? את מאחזת עיניים ומשקרת לקוראים שלך, והגיע הזמן שבאתר יעשו משהו בנדון".
ראשית, אני לא קוראת לרפורמה "הזרם המרכזי ביהדות" (למרות שמספרית יש אולי אפשרות לטעון זאת, אבל זה לא חשוב לי ולא מעניין אותי. דת היא לא תחרות ריצה). שנית וחשוב יותר, וכמה כבר העירו לך על כך, היהדות האורתודוכסית איננה היהדות המסורתית. היהדות האורתודוכסית, בדיוק כמו הרפורמה, היא תגובה חדשה לחשיפה של היהדות המסורתית למודרנה. וראה על כך דברים רבים שכתב פרופ' יעקב כץ ז"ל, מחשובי חוקרי האורתודוכסיה. וחוץ מזה - כל עמדה יהודית שינתה את פניה כמה וכמה פעמים.
שבת שלום!
