בורחים מהחגים? אל תתכחשו לקהילה שלכם
מה בין החגיגה באומן - לבריחה ההמונית של צעירים בחגים? קהילה ששמה את היחד במרכז - מול הפרט ששם את עצמו במרכז. עם פרוץ החגים, עדיף לכם להיות קצת פחות מערביים, וקצת יותר קהילתיים
לפני מספר שנים חגגתי את ראש השנה באומן. הגעתי מתוך סקרנות ורצון להבין את התופעה, אולם כשהתחלתי להסתובב בעיירה בין אלפי גברים יהודים העוסקים בתפילה, קרה לי משהו: הפכתי להיות אחד מהם. היה משהו מדבק בקהילתיות, או שמא באחוות הגברים, או שמא בתפילה ההמונית, ונשביתי בקסם המשכר שאפף את האזור כערפילים בלתי נראים, נהנה לצלול פנימה, לתת לעצמי להתאהב בהתרחשות המתערבלת מסביבי.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יש כל מיני סיבות שהופכות את אומן לאירוע דתי מיוחד, אבל האמת היא שאין שום צורך להגיע עד שם כדי להרגיש חלק אינטגרלי מתפילה קהילתית – שהרי זו מתרחשת בכל בית כנסת בכל יום. במיוחד בחגים, ובמיוחד בחגי תשרי – אנחנו יודעים שישראלים רבים שאינם נוהגים לפקוד את בית הכנסת, מגיעים כדי להרגיש חלק מהחג. אין זה מקרה, לדעתי, שהתפילות ביום כיפור דווקא מושכות רבים כל כך אליהן. "היום הקדוש ביותר" איכשהו מחייב התקבצות, ויש טעם לנסות ולהבין למה.
ראש השנה איז אין דה האוס:
- פעם, גם הגויים עשו "תשליך" זמני כניסת החג, כניסת השבת ויציאתה - ומה צריך להכין?
- דת ומדינה תשע"ד: אזרחי ישראל - חילונים וליברלים
אבל אולי נשאל את אותה השאלה מהצד השני: האם אפשר לחגוג את חגי תשרי לבד? אני לא מתכוון רק מבחינה הלכתית, ואפילו לא על ההיתכנות החברתית של העניין, אלא בעיקר מבחינה קיומית-דתית: האם אפשר לחגוג את ראש השנה, יום כיפור וסוכות לבד?
השבט אמר את דברו
חגים מעוצבים בדרך כלל כאירועים קהילתיים, וקל להבין מדוע מסורות שכאלו תורמות לחיזוק הקשרים בין חברי הקהילה. אנחנו גם יודעים
שחגים הם תקופות שמועדות לפורענות עבור מי שאין לו משפחה או קהילה לחגוג איתה. אולם השאלה שלי שונה: האם יש משמעות דתית-רוחנית לחגיגה בקהילה?
כמי שגדלו, חונכו וחיים בחברה מערבית ודמוקרטית, אנחנו חולקים תפיסת עולם המעמידה במרכז את הפרט, על זכויותיו, חובותיו ומעל לכל - האוטונומיה שלו. מעמדו של האינדיבידואל כישות מונוליטית ואוטוקרטית נמצא כיסוד הכרחי לצורה שבה פועלת מערכת המשפט שלנו, צורת המשטר שלנו והכלכלה. ההיגיון המנחה את כל אלה פשוט: היחיד אחראי לדעותיו ולמעשיו, והוא זכאי לגמול, או נידון לסנקציות שאלו מביאים עליו.
כדי להבין עד כמה שונה התפיסה הזאת מכזו שבה המשפחה או השבט נמצאים במרכז, די להתבונן במנהגים וחוקים קדומים שבהם הקולקטיב הקרוב הוא האחראי, לטוב ולרע, על חבריו ומעשיהם. מנהגים כמו נקמת דם או רצח על רקע "כבוד המשפחה" הגיוניים ונחשבים "צודקים", רק אם השבט כולו אחראי למעשיו של כל אחד מחבריו; רק מכיוון שהמשפחה נחשבת יחידה חברתית-משפטית אחת. באותה הדרך גם ייבום הוא פעולה נדרשת רק אם אחים ערֵבים זה לשמו של זה. המצב כיום כמובן שונה בתכלית: היחיד – ולא המשפחה, כפי שאוהבים לפעמים לומר – הוא אבן הבניין של החברה המודרנית.
דת אישית - או דת קהילתית?
אולם בעוד מבחינה משפטית וחברתית נהיר לנו כי תפיסת הפרט כאחראי למעשיו, הינה התקדמות מוסרית גדולה (כזו שנענית לדרישתו הרטורית של הנביא: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!") הרי שמבחינה דתית ורוחנית נראה לי שהתפיסה האינדיבידואליסטית מפספסת מימד חשוב מאין כמוהו.
אנחנו רגילים לראות את הפרט הדתי כמי שנמצא בקשר אישי – עמוק או אינטימי, יותר או פחות – עם האלוהים. לפעמים אנחנו גם מדברים על אנשים שנמצאים ב"מסע רוחני" שאמור להביא אותם באופן פרטי, תוך טרנספורמציה פנימית כלשהי, מנקודה א' לנקודה ב', כאשר האחרונה נעלה או נשגבת יותר. אולם במעבר מדתיות קהילתית לדתיות פרטית איבדנו מימד חשוב בחיים הרוחניים שלנו.
אמיל דורקהיים (שספריו מהווים את הבסיס לחשיבה המחקרית על הדת כתופעה חברתית), התייחס אל היצור האנושי כ-Homo duplex, כלומר, "אדם כפול": אישי וחברתי. לתפיסתו, כל אחד מאתנו הוא שניים, ואי אפשר להבין את האדם אם מתייחסים רק למימד אחד של זהותו.
בהמשך לכך הבחין דורקהיים בין דת שמתקיימת כנגזרת של עולמו הפרטי של היחיד, שתלויה בבחירתו ומעוצבת על פי צרכיו - לבין דת קהילתית, המועברת אל הפרט מאבותיו, מחייבת אותו במסגרותיה והעונה קודם כל על צרכיה של החברה, ולא שלו. אלו שתי תופעות דתיות שונות, גם אם יש ביניהן קשרים מסוימים - וגם אם הן שייכות לאותה קטגוריה.
אתם צריכים קהילה
תהליך החילון שעבר המערב במאות השנים האחרונות, החליש משמעותית את צורת הדת האחרונה, הקהילתית-מסורתית, והביא
לפופולאריות חסרת תקדים של הראשונה, המעוצבת על פי צרכיו (במעגלי הרוחניות הניו-אייגי'ת, למשל). בתור סוציולוג קל לנחש שעבור דורקהיים נחשב הטקס המשותף לאתר מרכזי של כינון הקהילה. אולם דורקהיים טען לגביו דבר נוסף וחשוב: הוא קבע שהטקס הקולקטיבי הוא גם אתר מרכזי של דתיוּת, של חוויה דתית.
על פי דורקהיים: "עצם ההתקהלות יחד מהווה גירוי (רגשי) בעל עוצמה אדירה. מרגע שהפרטים נאספים יחדיו קרבתם מפיקה מעין חשמל שמזניק אותם לגבהים עצומים של התלהבות. כל רגש שבא לידי ביטוי רוטט ללא מחסומים בתודעתם, אשר נשארות פתוחות לרשמים חיצוניים, וכל אחת מהן מהדהדת את אחיותיה (Elementary Forms of Religious Life, p. 217).
להתקבצות יחד אין אפוא רק משמעות חברתית, אלא גם חווייתית: הפרט שחוגג כחלק מקהילה מעצים את רגישותו ומגביר את עוצמת רגשותיו. כאשר רגישות זו ורגשות אלו מופנים כלפי המימד האלוהי של המציאות, נוצרת חוויה דתית בעלת עוצמה רבה.
מכאן, שבלי קשר לכך שבחגיגת חגים לבד קיימת אפשרות לפגם הלכתי-טכני או קהילתי-חברתי, יש בה גם חסרון דתי-חוויתי. מבלי לנסות לרדד את הדתיות שלנו לרמה החווייתית בלבד, נדמה לי שבכל אופן אפשר לקבוע שלחגיגה או לתפילה משותפת יש ערך מוסף דתי, כשהיא מעודדת פתיחות רגשית ורגישות שקשה להגיע אליה לבד.
למעשה, לא פחות מאשר מכונן הפולחן המשותף את הקהילה, הוא גם עונה על הצורך הקהילתי של כל אחד מאתנו. כוונתי היא שאנחנו זקוקים לקהילה לא רק על מנת לשרוד או להתמודד ביעילות עם אתגרי החיים, אלא גם על מנת להתפתח תרבותית, דתית ורוחנית.
ביחד, זה חשוב
אנחנו, כאמור, יצורים קהילתיים, לא פחות מאשר פרטיים. ללא הבנת האדם כ-Homo duplex, כישות ששתי זהויות מתרוצצות
בקרבה - האישית והקהילתית - לא נוכל להבין לעומק עד כמה הטקס הדתי (וטקס הוא בהגדרה אירוע קהילתי) – חיוני עבורה.
התפילה המשותפת בראש השנה וביום כיפור, ארוחות החג המשפחתיות, אירוח האושפיזין בסוכה – כל אלה מעודדים אותנו להתקבץ יחד ולפנות אל האלוהים במשותף. אין זה מקרה שכך עוצבו החגים, ואין זה מקרה שדווקא בחגי תשרי נרשמת נוכחות גבוהה בבתי הכנסת.
היכולת שלנו להשתתף, להיות נוכחים בחג, לחגוג אותו ממש - תלויה בהימצאותנו עם חוגגים אחרים. קדושתם המיוחדת של החגים הללו ורצונם של רבים להפוך אותם למיוחדים, מביאה לדגש מיוחד על חגיגתם יחד. ההתחלה החדשה של השנה מתעצמת מתוך החגיגה המשותפת.
- ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה לחינוך יהודי-רוחני ומחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות
לפנייה לכתב/ת 
