הפתרון למצוקת הדיור נמצא במרחב הכפרי
לעו"ד ורד דשא, מושבניקית מהצפון, יש תוכנית להורדת מחירי הדירות, שגם תוריד את מחירי המזון ותמלא את קופת המדינה במיליארדי שקלים. בספרה "המשפט החקלאי בישראל" היא מסבירה כיצד באמצעות תיקוני חקיקה בלבד, ניתן לשחרר כבר מחר קרקעות למאות אלפי דירות ביישובים הכפריים. ראיון
לעו"ד ורד דשא יש תוכנית שתהרוג שלוש ציפורים במכה אחת: גם תגדיל את היצע הדיור, גם תכניס תחרות לשוק המזון וגם תמלא את קופת המדינה. דשא, מושבניקית מהצפון שעובדת כיום כעורכת דין ברשות המסים ובעבר עבדה מספר שנים במינהל מקרקעי ישראל, כתבה ספר שמפרט את תוכניתה.
- ניצחון ירוק: השטחים לבנייה בתמ"א 35 לא יוגדלו
- הקיבוצים יוכלו לרכוש את הקרקע מהמדינה
- הקיבוצים: "חייבים הסכם בנייה עם הממשלה"
ההכנסות הגבוהות משיווק הקרקעות במרכז הארץ, יאפשרו למדינה לגבות מחיר נמוך במיוחד, של 150-200 אלף שקלים למגרש, על הקרקע ביישובי ההיקף, ואת הקרקע ביישובי קו העימות לחלק בחינם. כך ניתן יהיה לסייע לירידת מחירי הדירות, ובמקביל לעודד הגירה של אוכלוסייה לפריפריה.
את שטף האזרחים שינהרו לחיות בכפר בעקבות הפשרת הקרקעות הגדולה במושבים, מציעה דשא להעסיק על ידי שינוי של הגדרת המקצוע "חקלאות". הגדרה מרחיבה יותר תאפשר לתושבי המרחב הכפרי לפתח עסקים של ביו-טכנולוגיה, תיירות כפרית מגוונת, תחליפי אנרגיה, עסקי מזון קטנים, וייצור מוצרי המשך מתוצרת חקלאית ומכירה סיטונאית בשווקי איכרים. כך ייווצרו מקומות עבודה חדשים בכפר, ובו זמנית תתאפשר כניסה של יצרני מזון חדשים וקטנים שיתחרו באסם, תנובה, שטראוס ושאר ענקיות המזון הישראליות.
הקסם בתוכניתה של דשא הוא האופן שבו היא מפנה את הממשלה לחפש פתרונות לבעיות הקשות ביותר של המשק הישראלי בשנים האחרונות, דווקא במקום שבו הכי פחות סביר לחפשו. הרחק ממרכזי הערים הגדולות, מבנייני הדיור החדישים והמשווקים היטב, ממרכזי ההיי-טק והתעשייה, מהקניונים וממשרדי הממשלה - במרחב הכפרי של ישראל. אותו מרחב, שמהווה יותר מ-80% משטח המדינה וגרים בו פחות מ-10% מאזרחיה. אותו מקום שעולה לכותרות בעיקר בהקשר של טילים וקטיושות, של בצורת ושל שיטפונות.
בהתחשב בקשיים שהיו לשלטון עד כה בהתמודדות עם יוקר המחיה ויעדי גביית המסים, מצאנו לנכון להביא לידיעתכם, ולידיעת הפקידים והשרים, את תוכניתה של עו"ד ורד דשא.
1965: המשגה ההיסטורי של מינהל מקרקעי ישראל
בלב התוכנית של דשא עומד תיקון חקיקתי של מה שהיא מתארת כמשגה היסטורי. בשנת 1965, כשהוקם מינהל מקרקעי ישראל, רוב היישובים החקלאיים בישראל כבר עמדו על הקרקע. החלטת ממשלה הסמיכה את המינהל לנהל את כל קרקעות המדינה וקבעה לו את הכללים כיצד לעשות זאת; אולם המינהל, שזה עתה הוקם, לא היה מצויד בכלים לנהל כמות כה גדולה של קרקעות.
מסיבה זו, הוחלט במינהל לחתום עם הקיבוצים והמושבים על הסכמים שנקראו "הסכמי משבצת". כל השטח של היישוב החקלאי הוגדר כמשבצת אחת, ומשבצת זו הועברה לניהול האגודה השיתופית, כלומר המושב או הקיבוץ. דשא טוענת כי מהלך זה, שבו העבירה המדינה 2.5 מיליון דונם של רכוש ציבורי לידיים פרטיות, יצר עיוותים רבים אשר הובילו לנישול של אזרחים מאדמתם, לניצול לרעה של משאבי ציבור ולבסוף - לחסמי בנייה במרחב הכפרי.
אם כך, הקרקע הזאת מנוצלת כיום למטרות מגורים וחקלאות. גם אם נעשתה טעות, אין זה אומר שניתן פשוט לפנות אותה.
"זה נכון. חלק מהסיפור מכונה בשפה המשפטית 'מעשה עשוי', כלומר אין אפשרות לתקן את זה. אבל עדיין, יש כ-3,500 נחלות פנויות שעוד לא הוקצו ועומדות ריקות. בתחילת שנות ה-2000 כשהוקמו שכונות הרחבה, החלו להבין את הערך הנדל"ני של הקרקע החקלאית. אז הבינו במינהל שזה לא הגיוני שנחלות יינתנו בחינם, והקפיאו את כל איוש הנחלות עד שיחליטו מה לעשות איתן.
"לפני כמה חודשים התקבלה החלטה - שגויה, לדעתי - שהמינהל ישווק את הנחלות הללו ויפצה את היישובים. זו טעות. לא צריך לפצות את היישובים. אם מבינים שהקרקעות הללו מלכתחילה לא היו צריכות להימסר ליישובים כקולקטיב, אלא להיות מחולקות לכל משפחה ומשפחה, אז הנחלות הפנויות שלא משויכות לשום משפחה שייכות למדינה.
"מה שנמסר ואוכלס, כבר אי אפשר לגעת בו. אבל מה שלא נמסר צריך לחזור לידי המדינה ללא שום פיצוי. הנחלות הללו שוות 12 מיליארד שקל, הן שייכות למדינה והכסף כולו צריך ללכת לאוצר המדינה. גם אם רשות שלטונית עשתה טעות, מותר לה לשנות את ההחלטה ולתקן את הטעות. בנוסף, יש פה עוד נכסים רבים של המדינה שנמצאים במושבים ואינם שייכים לנחלות. הכל צריך לחזור לחזקת המדינה - גם הנכסים וגם הפירות שהם מניבים".
את מדברת על 3,500 נחלות. איך הגענו מזה ל-100 אלף יחידות דיור?
"קודם כל צריך להבין שבמרחב הכפרי יש 950 יישובים. בערך 300 במרכז הארץ, כ-500 ביישובי ההיקף והשאר בקו העימות. כלומר, יש לנו כאן 800 יישובים שהביקוש למגורים בהם הוא רב מאוד. תמ"א 35 (תוכנית המתאר הארצית שנכנסה לתוקף ב-2004 - א.ל) הגדירה מה קיבולת האכלוס של כל יישוב בישראל.
"היום, אין כמעט יישוב אחד בישראל שהגיע למלוא קיבולת האכלוס שלו. במושב שאני גרה בו, למשל, יש 60 נחלות, ותמ"א 35 קבעה שמותר לאכלס בו 300 בתי אב. ב-60 נחלות אפשר לבנות 120 בתים, ובכל שכונת הרחבה מותר להוסיף 115% ממספר הנחלות, שזה עוד 69 בתים. בכל מושב יש מקום לעוד שכונת הרחבה, אז עם שתי הרחבות נוכל להגיע ל-258 בתים, שזה קרוב לקיבולת האכלוס.
60 מיליארד שקל כלואים
"העניין הוא שכמעט כל היישובים החקלאיים מתנגדים להקמת שכונת הרחבה, ויש גם כאלה שלא הקימו אפילו שכונת הרחבה אחת. למה? כי הם אומרים 'למה לנו?'. המשמעות מבחינת המדינה היא כבדה: יש 800 יישובים חקלאיים בישראל, ובכל אחד מהם יש קיבולת אוכלוסין הנמוכה ביותר מ-100 בתים מהתקרה שקבעה תמ"א 35. זה קרוב ל-100 אלף יחידות דיור נוספות שניתן לבנות מחר בבוקר.
"מתוך ה-800, בערך 300 יישובים הם בין חדרה לגדרה, ויש בהם מקום ל-30 אלף בתים. זו קרקע ששווה כסף. מגרש במרכז שווה יותר משני מיליון שקל בהערכה צנועה. זה 60 מיליארד שקל שכלואים כרגע, כי היישובים לא מסכימים להתרחב, והסיבה לכך שחייבים לקבל את הסכמתם להתרחבות היא הסכמי המשבצת.
"הסכמי המשבצת לא רק שהיו טעות היסטורית, אלא שגם אין להם תוקף חוקי, כי הם סותרים את החוק שקובע שהמינהל הוא הגורם היחיד שמוסמך לנהל את קרקעות המדינה; והם סותרים גם את כל הכללים של מסירת הקרקע שקבעה המדינה. אם מבינים את זה, אז אפשר לשווק את המגרשים הללו לציבור, כי מבינים שלמושבים בכלל אין זכות להגיד שהם לא רוצים להתרחב כי הקרקע לא שלהם. מעבר לכך, אם מבטלים את ההסכמים הללו, אז אפשר לבנות במושבים מבלי לפצות אותם על הקרקע, ואז במקום לגלם את הפיצוי במחיר הקרקע ולייקר אותה - ניתן לשווק אותה במחירים נמוכים ולתרום להורדת מחירי הדיור".
מדוע מתנגדים המושבים להוספת יחידות דיור בשטחם?
"קליטה ביישוב כפרי היא עניין מאוד מורכב וטעון. ועדות הקבלה גררו הרבה בג"צים, שהובילו למצב שבו למושב אין כמעט יכולת לפקח על הזהות של מי שנכנס לגור בו. בינתיים, האוכלוסייה החדשה שנכנסה התחילה להגיש תביעות על כל דבר: על הריח של הפרות, על הוועד, על הטרקטורים שנוסעים בכביש ועל המסים. האווירה נהייתה משברית. אנשים באים לגור בכפר וחושבים שהם הגיעו לציוץ הציפורים. הם לא מבינים שהם הגיעו למקום יצרני, יש ריסוסים, יש אבק, יש רעש ויש ריח של פרות.
"העתירות גרמו נזק לישובים והם סגרו את שעריהם. הם אמרו לעצמם 'מה אנחנו צריכים את זה?! הרי הכסף הולך למינהל ואנחנו מקבלים אוכלוסייה שמפרקת אותנו. אז אנחנו לא רוצים הרחבות'".
"זה נכון שלא יכול להיות שתיכנס אוכלוסייה שתפרק את הכפר. מי שבא לגור, צריך לקבל על עצמו את אורח החיים של הכפר. אבל היום זה לא ברור ואז יישובים חוסמים את עצמם. צריך להסדיר את המבנה הארגוני והמוניציפלי ולהגדיר כמה תנאי סף פשוטים - וכך למנוע תביעות כאלה. בדיוק כמו שלא יכול להיות שאדם יקנה דירה בעיר ואחר כך יעתור לבג"ץ על הרעש של האוטובוסים בלילה. ליישוב כפרי יש אופי מסוים ומיוחד שצריך לשמור עליו. יש להקים אגודה קהילתית ולחייב את כל התושבים ביישוב להיות חברים בה, כדי שניתן יהיה לשמור על איכות החיים ועל האופי הכפרי של הישוב.
"שנית, יש לזכור שלמינהל יש חלק לא קטן בסירוב של המושבים לבנות. הרבה מושבניקים רוצים לבנות בית שני על הנחלה, כדי שיהיה לבן ממשיך איפה לגור. זה רצון שלהם וגם צורך, שכן אם אין דור המשך אז אין מי שימשיך לקיים את המשק החקלאי. אבל המינהל מערים קשיים בדרישתו לדמי היוון".
מדוע "מערים קשיים"? אם מדובר בקרקעות שניתנו בחינם לשימוש חקלאי, אז מדוע שלא ישלמו עליהן דמי היוון כאשר מסבים אותן לשימוש של דיור?
"כי יש פה טעות משפטית של המינהל. הרי רוב היישובים בישראל קמו לפני המינהל והקרקע כבר נמסרה להם. החלטת הממשלה והחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל, הסדירה את הכללים וקבעה שהקרקע תימסר בחכירה וגם קבעה את שיעור דמי ההיוון. אם הכל היה עובד כמו שצריך ב-1965, אז המינהל היה כורת חוזים, דורש דמי היוון בהתאם להחלטה מס' 1 ומקבל אותם.
"אך מכיוון שהיו לו את המגבלות הטכניות שלו, אז המינהל לא כרת חוזים פרטניים אלא חתם על הסכמי המשבצת הקולקטיביים. עברו השנים, ואיפשהו בשנות ה-90 התחילו העתירות המשפטיות - ואז קמו ארגונים חברתיים שאמרו 'רגע! זה לא צודק!'. אבל אין כזה דבר. אתה לא יכול לבוא אחרי 40 שנה ולבקש לשנות את התנאים החוזיים. הכשל הוא לפתחו של המינהל. העובדה שהוא התמהמה 40 שנה ולא חתם על חוזים היא טעות שדורשת תיקון, אבל זה לא אומר שיש לו זכות לבוא עכשיו ולדרוש דמי היוון שונים מאלה שנקבעו בהחלטה מס' 1.
"המינהל מתעלם מהחלטה מס' 1, והיום דורשים ממושבניק שרוצה לבנות בית נוסף דמי היוון על כל הנחלה. למה? מבחינה משפטית, החוזה נכרת כבר ב-1965 לפי הכללים שבהחלטה מס' 1. הקרקע כבר נמסרה לו והתנאים סוכמו. אפשר לדבר על דמי היוון בגין הקרקע של הבית הנוסף עבור הבן הממשיך, אבל לא על הקרקע של כל הנחלה. צריך לעשות פרצלציה, להגדיר מגרש עצמאי ולשלם רק על שינוי הייעוד של הקרקע שעליה בונים את היחידה החדשה. לא על היחידה שכבר קיימת, כי זו דירה שכבר נכרת לגביה חוזה.
"נגיד שקניתי בית בפתח תקווה לפני 50 שנה, התנאים פורסמו פומבית, שילמתי וקיבלתי את הבית לפי התנאים שנקבעו. חלפו 50 שנה ולמישהו נראה עכשיו שזה לא צודק. האם אני צריך לשלם תוספת למינהל? מובן שלא. הקרקע שלי, כבר יש חוזה לגביה והתנאים קבועים ולא ניתן לשנות אותם. צריך גם לזכור שהחלטה מס' 1 מעולם לא שונתה והיא בתוקף גם כיום. כלומר, יש כאן שגיאות משפטיות מכמה כיוונים וצריך לתקן את הטעויות. את הקרקעות והנכסים שהמינהל נתן בטעות צריך להחזיר למדינה, אבל מצד שני - צריך להסדיר את זכויות החקלאים ואי אפשר לגבות מהם יותר ממה שסוכם ב-1965".
לפתוח את המושבים לכל עם ישראל
המחלוקת בין המינהל לבין החקלאים סביב דמי ההיוון, נוגעת גם לשלב הבא בתוכניתה של דשא - הוספת קרקעות לבנייה במגזר החקלאי בהיקף של 300 אלף יחידות דיור. "ניתן להוסיף עוד 300 אלף בתים ביישובים הכפריים, מבלי לצאת מתחומי השטח הקיים ומבלי לפגוע בשטחים פתוחים", היא אומרת.
לדבריה, "צריך רק לעשות פשרה כזאת: המדינה תתיר לכל תושב לבנות עוד יחידת דיור בכל נחלה לבן ממשיך, ותתפשר בנוגע לגובה דמי ההיוון. אבל בתמורה לכל יחידת דיור שתתיר המדינה לבנות, כל מתיישב יוותר על חצי דונם או דונם של שדות במקום אחר בתוך תחומי היישוב, ובתנאי שכל השטחים שיינתנו ייצרו שטח מרוכז לשכונת הרחבה נוספת, פתוחה לכל עם ישראל. אין בזה הטבה מיוחדת למגזר החקלאי, מכיוון ששכונת ההרחבה תהיה פתוחה לכולם ותציע דיור במחיר נמוך".
אמרת שהפער בין האכלוס בפועל ליעד האכלוס של המדינה הוא 100 אלף בתים. אז איך את מתכננת להוסיף עוד 300 אלף מעבר ליעדי האכלוס שנקבעו בחוק?
"אז עכשיו נשאלת השאלה למה תמ"א 35 הגדירה את הקיבולת שהגדירה. יכול להיות שזה היה מתאים לשנות ה-90, אז התחילו לעבוד על התוכנית. אבל זה לא נכון היום ולא מתאים לתפישה של מרחב כפרי בעולם. 82% מעתודות הקרקע של מדינת ישראל מצויות במרחב הכפרי. אבל רק 8% מהאוכלוסייה גרים שם, וגם זה במגמת ירידה בגלל שמדובר באוכלוסייה מזדקנת והצעירים בורחים לערים.
"בעולם המגמה הפוכה לחלוטין. באיחוד האירופי, 91% מהקרקע היא במרחבים הכפריים ו-56% מהאוכלוסייה גרים בה. במדינות החברות בארגון ה-OECD, כ-75% מעתודות הקרקע נמצאות במרחב הכפרי ובהן חיים 25% מהאוכלוסייה. מעבר לעובדה שאנחנו פועלים נגד המגמה המקובלת בעולם המפותח כלכלית, לא ברור איך זה מתיישב עם מדיניות הממשלה לחיזוק הפריפריה ופיזור האוכלוסייה. תמ"א 35 מנוגדת למדיניות הממשלה".
"זה נכון, אבל התוכנית שלי נוגעת גם לשאלה הזו. קודם כל, אנחנו מדברים על עיבוי בתוך תא השטח הקיים של היישובים הקיימים, ולכן למעשה אין פה השקעה בתשתיות חדשות כי כל התשתיות כבר קיימות. אולי יצטרכו מעט שיפורים, אבל זה לא משמעותי. שנית, המחקר שלנו מראה איך מפתחים מרחב כפרי בעולם, והתוכנית הזו מבוססת על הניסיון העולמי.
"אם רוצים באמת לפתח את החיים במרחב הכפרי, אז צריך להתרכז ביצירת מקומות עבודה במרחב הכפרי - כמו שעושים בכל העולם, ולא רק בקיצור זמן הנסיעה למרכזי הערים. אדם צריך להיות מסוגל להביא את הילד בבוקר לבית ספר או לגן ולחזור הביתה בזמן כדי להיות עם המשפחה והילדים בערב. אם אתה רוצה לנהל אורח חיים סביר, אז אתה רוצה גם לגור במרחק סביר מהמקום שבו אתה עובד.
"הנושא של פיתוח כלכלי במרחב הכפרי הוא נושא שיש בו פוטנציאל כלכלי עצום, וזוכה להכרה גדולה במדינות המפותחות. אנחנו מדברים על שימושים דואליים בקרקע - חקלאות לצד פיתוח אחר: פיתוחים ביוטכנולוגיים ועתירי ידע בחקלאות, אנרגיות חליפיות, תעשיית מזון זעירה ותיירות כפרית, שבעולם הרחב זה דבר רחב הרבה יותר מאשר רק צימרים. ביוטכנולוגיה, למשל, זה נושא שאנחנו יכולים להיות מובילים בו בעולם.
"זה מביא אותי לשאלת ההגדרה של חקלאות לצורך שימושי קרקע. בעולם הרחב, מרבית יצרני המזון הקטנים באים מהחקלאות. הם עושים גבינות מחלב, ריבות מאפרסקים, יין מפירות, שימורים מעגבניות ושמן מזיתים. בישראל כיום, אם בכלל מותר לעשות את זה אז צריך לשלם למינהל סכומי עתק, כי זה נחשב לשימוש לא חקלאי בקרקע.
"זה בכלל לא עולה בקנה אחד עם התפישה בעולם, שלפיה זה נחשב עדיין לשימוש חקלאי. אצלנו מישהו החליט שרק גידול צמחים ובעלי חיים נחשב חקלאות, אבל זה לא הגיוני. הרי לא מדובר בעסקי נפט. לא יכול להיות שצריך לשלם 600 אלף שקל דמי היוון למינהל כדי לעשות ריבות או צימר - זה בחיים לא יחזיר את עצמו. אז מה עושים? גם מגדלים דור של עבריינים, כי בסוף אנשים מייצרים ריבות ומוכרים אותם מתחת לרדאר, וגם חוסמים את הפיתוח הכלכלי של המרחב הכפרי.
"אבל המדינה יכולה להפיק תועלת רבה דווקא מאותם יצרנים קטנים, מה שנקרא, 'תעשייה חקלאית זעירה'. זה חוסם את התחרות בשוק המזון ומעכב הורדת מחירים ופיתוח מקורות תעסוקה חדשים בכפר. גם פה - הממשלה קיבלה בשנת 1995 החלטה שמאפשרת את זה, אבל בפועל לא מיישמים אותה.
אין מכירה ישירה של תוצרת חקלאית
דשא טוענת שהתפישה המשפטית הקיימת בישראל אינה מעודדת מכירה ישירה של תוצרת חקלאית. לטענתה, "אם יש לך שדה ואתה רוצה לשווק לבד את התוצרת שלך - אז אסור לך. מישהו החליט שכאשר אתה מגדל זה בסדר, אבל אם שמת קופה רושמת - אז באותו רגע השימוש הפסיק להיות חקלאי והפך להיות מסחרי. בגלל שאסור למכור, אז אתה נאלץ למכור לסיטונאי או תלוי ברשתות השיווק - שזו בעיה בפני עצמה".
"בארה"ב" ממשיכה דשא, "הוקמו לפני שנתיים 6,000 שווקי איכרים. כולם מבינים את היתרונות הרבים שיש למכירה ישירה. אנחנו גם יכולים ליישם את זה, זה נורא קל. ליד כל 'ביג' אתה מעמיד בכל יום חמישי שוק איכרים בשדה סמוך. במשך השבוע החקלאי מוכר לסיטונאי אבל עדיין שמורה לו היכולת למכור ישירות לצרכן בסוף השבוע. במשך השבוע, יכולים גם צרכנים לקנות ישירות מהחקלאי.
"היום אתה צריך להביא את הסחורה לשוק הסיטונאי במרכז, ומשם זה מגיע לשווקים בחיפה, בבאר שבע ובירושלים. משם לסיטונאים קטנים יותר - ומהם לקמעונאים. הסחורה עוברת חמש ידיים לפני שהיא מגיעה לצרכן - וכל יד גוזרת רווח. אז בטח שיש לנו פערי תיווך של מאות אחוזים - אנחנו המצאנו אותם. ברגע שאתה לא מתיר מכירה ישירה, אז אתה מוביל במו ידיך להיווצרות פערי תיווך.
"כשאתה מנסה לבדוק למה זה ככה, אז אתה הולך אחורה ומבין שזה הכל נובע מטעויות משפטיות שהשתרשו כאן. זה נובע מכך שאין לנו חקיקה מסודרת וברורה בנוגע לחקלאות. שופט הלך בשנות ה-50 למילון וראה מה ההגדרה לחקלאות והיה כתוב שם: 'גידול צמחים ובעלי חיים'. אז הוא כתב בפסק הדין 'גידול צמחים ובעלי חיים' - ומאז אנחנו הולכים עם הדבר הזה.
"הבעיה הראשונה היא שבמילון לא היה כתוב 'מכירה' אלא רק 'גידול', ולכן הוא קבע שהמכירה היא כאילו פעולה מסחרית ולא חקלאית. זה כמובן שגוי, כי מגדלים כדי למכור. הדבר השני הוא שחקלאות זה הרבה יותר מגידול בעלי חיים. חקלאות זה גם עיבוד וייצור מוצרי המשך וגם ייצור מוצרים נלווים, וגם ביוטכנולוגיה והשבחת גזע ופיתוח זנים - ויש בישראל פיתוח טכנולוגי מהמתקדמים בעולם. ולמרות זאת, משפטית אנחנו עדיין רק ב'גידול צמחים ובעלי חיים'".
את מציגה את זה כאינטרס ציבורי, אבל יש כאן הטבה לא הוגנת לגורם פרטי. הרי החקלאי קיבל מהמדינה קרקע בחינם, אז עכשיו הוא יכול לעשות עליה פעילות עסקית - בעוד שכל אחד אחר צריך לשלם שכר דירה וארנונה?
"אז זהו, שלא. קודם כל, בתוכנית הזו - אנחנו לא מדברים על החקלאים אלא על כל עם ישראל. התוכנית מאפשרת לכל מי שרוצה, לבוא לגור במרחב הכפרי ולרכוש מגרש במחיר נמוך. צריך לזכור שבתוכנית הזו אנחנו לוקחים קרקעות מהיישובים ומחזירים למדינה, והקרקעות האלה מוחזקות היום על ידי חקלאים. למעשה, אנחנו עושים פה סדר בקרקעות ההתיישבות. מה שמגיע לחקלאים - נשאר, ומה שמעולם לא היה אמור להינתן להם - חוזר למדינה ומשווק לכל עם ישראל במחירים נמוכים מאוד.
"שנית, בהחלט צריך לשמור על החקלאות, וזה אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. החקלאות היא אחד הענפים החשובים ביותר, כי היא למעשה מערכת הייצור ואספקת המזון של המדינה. כל המזון הבסיסי בא מחקלאות. מזון זה צורך קיומי, ולכן החקלאות היא צורך קיומי. עוד אין שום היי-טק שיודע לייצר חלב, ולכן אין לה תחליף. ממשלות קמות ונופלות על היכולת שלהן לספק מזון לאזרחים באופן סדיר ובמחירים סבירים, ולכן בכל העולם מבינים שצריך לשמור על החקלאות. הבעיה היא שהחקלאות כבר מזמן לא רווחית. זה כך בארץ וזה כך בכל העולם. וכאשר החקלאות לא רווחית, יש נטישה של העיסוק. ואם יש נטישה של העיסוק, התוצאה היא פגיעה במערכת ייצור המזון. לכן, בכל העולם הבינו שכדי שהחקלאות תתקיים, צריך לאפשר לקיים על ידה עיסוקים נוספים.
"שלישית, התוכנית הזו גם תחזק מאוד את עיירות הפיתוח וערי השדה של הפריפריה, שבסופו של דבר יהיו נותנות השירותים של הישובים הכפריים, והיא גם תחזק מאוד את יישובי קו העימות. אחרי מבצע 'צוק איתן', כולנו מבינים כמה חשוב לשמור על היישובים האלה מכל הבחינות. כלומר, התוכנית הזו ממש לא משרתת רק את החקלאים - אלא את כל המדינה.
"בעיני צריך לקחת את הנושא הזה כמשימה לאומית. יש לנו כאן אפשרות למצוא פיתרון כולל גם למצוקת הדיור, גם ליוקר המזון וגם לשיקום היישובים בגבול עזה. כל זאת, תוך העשרת קופת המדינה במאות מיליארדי שקלים, ותוך הנעת הצמיחה ויצירת מקומות עבודה חדשים. והיתרון הגדול ביותר הוא שהמהלך כמעט לא דורש תקציב - רק חקיקה".
לפנייה לכתב/ת 
