וקבל תפילתם: מחזור ynet ליום הכיפורים
נשיא המדינה והרב הראשי, יאיר לפיד, אורי אורבך ונפתלי בנט, ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג והרב חיים סבתו, רמי קלינשטיין ושי גבסו, פרופ' אסא כשר ואמנון ז'קונט, רגב הוד ושיר לוי, אברהם טל ומשה סקאל ועוד רבים: קבלו את מחזור התפילות האלטרנטיבי של ynet - ולצדו פסקול התפילות שנצרבו בדי-אן-איי של הנשמה היהודית. גמר חתימה טובה
- זמני צום יום כיפור
- מתי מתחיל הצום ומתי מסתיים?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
עוד בערוץ היהדות - קראו:
ייצרנו כאן מחזור תפילות אלטרנטיבי, בהשתתפות רבנים, הוגים, אישי ציבור, סופרים ואמנים בולטים. התפילות שהגיעו למערכת מגוונות: חלק אישיות ואחרות כלליות. חלקן נולדו מאמונה, ואחרות מהיעדרה. כדי שכל אחד מכם, הקוראים, יכול למצוא לעצמו את התפילה "שלו", שתהיה לו צינור נקי להפרחת משאלותיו.
בין אם אתם צמים - ובין אם לאו, בדרך לבית הכנסת - או בד' אמות של ביתכם, אתם מוזמנים להתחבר לשורשים, לתפילות הפרטיות או העתיקות, ולבחור לעצמכם את התפילה הזכה שלכם. להתפלל מתוך לבם של הכותבים - או מפסקול התפילות שנצרבו בדי-אן-איי של הנשמה היהודית, ושילבנו כאן לפי סדר התפילות כפי שמובאות במחזור.
כל נִדרֵי
התפילה שפותחת את יום הכיפורים (בקרב עדות אשכנז) איננה החשובה ביותר במחזור התפילות, אך העובדה שהיא נאמרת באותו הניגון דורות על גבי דורות, בערבות קהילתית הדדית – פותחת שערי לב. ובוודאי ששערי שמים
הקהל גודש את בית הכנסת בגלים לבנים, והחזן פותח – תחילה בשקט ואחר כך בעוצמה: על כל הנדרים והאיסורים והשבועות שנדרנו ושנשבענו ושהחרמנו ושאסרנו על נפשותינו – אנו מתחרטים (אגב, אם נדרתם נדרים מפורשים, כדאי שלא תסמכו על הנוסח הזה בלבד, אבל אתם יכולים בהחלט ליהנות גם מהביצוע הקלאסי של מרדכי בן דוד, כאן).
קבלת שבת
השנה יוצא יום הכיפורים (המכונה גם "שבת שבתון") בשבת. לפיכך, לאחר ברכת "שהחיינו", פותח החזן בסדר קבלת שבת מקוצר. קבלו טעימה:
לך אלי
בני עדות המזרח פותחים את תפילות יום הכיפורים בפיוט הזה, שכתב ר' אברהם אבן עזרא. יחסית לפייטן מימי הביניים, הפופולאריות של שירו גואה ומשתבחת עם הזמן, והוא זוכה לאינספור ביצועים ועיבודים – כאילו נכתב זה מקרוב. חובבי ההגייה התימנית ייהנו מהביצוע של בועז מעודה, וכאן תוכלו להתרשם מהביצוע של מאיר בנאי:
"מה שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו (עד שיפייס את חברו), לפיכך ייתן כל אדם אל לבו, בערב יום הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לילך ולפייסו ולבקש ממנו שימחל לו".
"והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אלא ימחל לו מיד".
בתמונת ההתפייסות שלי אני רואה את מי שאני רואה, אבל אמורים להיות בה גם כאלה שאני לא רואה אותם במבט ראשון. אלה הם האנשים שבקצוות התמונה, הראויים גם הם לפיוס. אלה הם הרחוקים ביותר, מן הצד האחד, והקרובים ביותר, מן הצד השני.
הרחוקים ביותר הם אלה שמדי פעם אני מדבר בהם סרה, בהכללה גורפת. לא פעם אני מוצא את עצמי מטיח דברים נגד "הפוליטיקאים", נגד "הפקידים", נגד "הסטודנטים", לפעמים גם נגד "הישראלים". בשעת בין הערביים, בכניסה ליום הכיפורים, אני מודה, ביני לבין עצמי, שאין טעם בגינויים הגורפים הללו. אני יודע שיש ביניהם בני אדם מכל הסוגים, העושים מעשים מכל הסוגים, בנסיבות מכל הסוגים. בתוך לבי, לפני כל התפילות, אני כמו מפייס את כל אלה שהכללות הגנאי הגורפות חטאו להם.
הקרובים ביותר הם אלה שלעתים קרובות אני דן אותם ברותחין, אם גם בלחש לא נשמע, ביני לבין עצמי. אלה הן המחשבות שלי, שבמחשבה שנייה אני דוחה אותן. אלה הם הרגשות שלי, שעד מהרה אני מתגבר עליהם. אלה הן החולשות שלי, שאינן נעלמות בבת-אחת, אלא רק הולכות ונמוגות, הולכות ודהות.
"והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול". אני מוכן למחול לעצמי שלא תמיד המחשבה הראשונה שלי עומדת במבחן המחשבה השנייה, שלא תמיד אני נקי מרגשות מיותרים שאני מתגבר עליהם בהמשך הדרך, שיש לי חולשות שמוטב שלא היו, אבל כיוון שאני לא פטור מהן אני חייב להיאבק בהן, לגרום להן להיעלם לאיטן.
בשלוות בין הערביים, בכניסה ליום הכיפורים, אני מוחל לעצמי על המגרעות שלי, אבל רק מפני שאני מכיר בהן בתור שכאלה - ולוקח על עצמי להתאמץ לסלק אותן מעליי.
יעלה תחנוננו
כך ניתן האות לפתיחת קטעי הסליחות בקהילות אשכנז. כיאה וכיאות לפיוט במעמדו, זכה "יעלה תחנוננו" ללא פחות מעשרה אזכורי לחנים באתר הזמנה לפיוט - לא כולל הלחן הפופולרי עד מאוד, שמבצעת המוזיקאית אודהליה ברלין, ולא כולל הביצוע המרגש של החזן ג'וזף גולד והנערה ניקול ווסט בבית הכנסת "סיני", שאנו מעלים כאן שוב, כמדי שנה. זה פשוט לא נמאס.
הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וחתן פרס ישראל
הנשמה לך
באחד מקטעי הסליחות הארוכים ביותר - "שומע תפילה" - מקובצים כמה עשרות פסוקים שהולחמו והולחנו. כנראה שאין בית כנסת ששר את כולם אל תוך הבוקר (בכל זאת, יום כיפור). אבל בלי טעימה פופולרית, אי אפשר - כאן בקטע נוסטלגי ששרו אהוד בנאי עם הרב פרומן ז"ל.
אורי אורבך, השר לאזרחים ותיקים. את התפילה חיבר עם רעייתו מיכל
כי הנה כחומר
לתפילות יום הכיפורים שיאים רבים. הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר", הנאמר בקהילות אשכנז במטרה להדגיש את אפסותו של האדם - הוא, ללא ספק, אחד הבולטים שבהם.
יום כיפור הוא סוג של התחלה חדשה פנימית, כזאת שמאפשרת לנו לסלוח לעצמנו ולהשתדל לטעות כמה שפחות בשנה החדשה.
לכבוד יום כיפור אתחיל מהתחלה. כאילו אנחנו מתכתבים במייל. אתם ואני.
אז קוראים לי רמי קלינשטיין. אני מוזיקאי, זמר, יוצר ומלחין. נולדתי בניו-יורק אבל אני בעיקר ישראלי ואוהב להיות אחד כזה.
אני נשוי לאלכס ואב לשלושה: משי, נועם ותיאו. את כל זה אני לא רוצה לשנות בשנה הזאת, אלו הן המתנות הקטנות שלי שאותן אני מעריך יום-יום.
להיות אומן זה לא קל. זו מלחמה יום-יומית עם עצמך מתוך רצון שזה תמיד יצליח. שהיצירה לא תעלם בוקר אחד. אז אם אפשר, אבקש לעצמי השנה שנת יצירה פורייה.
שנה שתאפשר לשירים שלי להמשיך ללוות אתכם; ברגעים שמחים ומאושרים, ברגעים עצובים וכואבים או בימים מדאיגים ולא ברורים.
בכל דרך שבה תבחרו. לא הצלחה עולמית. הצלחה ישראלית אמיתית, מיוחדת כמו העם הזה שלנו.
כי אנו עמך
זהו פיוט המקדים את הווידוי בציבור, שייאמר מעתה - ולאורך כל התפילות, עד נעילה. אין פלא ששרים אותו בלחנים שונים. הנה הביצוע של ישראל ויליגר. ואם כבר נכנסנו לווידוי, קבלו גם את החזן יוסל'ה רוזנבלט שר את "על חטא".
בימים אלה יצא ספרו החמישי של הרב סבתו, "בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן" (הוצאת "ידיעות ספרים").
- את הפיוט הביאה לדפוס: יעל מדר
שאו שערים
רגע לפני הקדיש (כאן בביצוע חסידי ), נפרדים מתפילת ערבית עם פרק כ"ד מתהילים שנפתח במילים "לדוד מזמור". הלחן לפסוק "שאו שערים" מתוכו מיוחס לחזן שמואל נאומבורג מהמאה ה-19, אם כי חוקר החזנות עקיבא צימרמן טוען שמקורו של הלחן, המושר ברוב הוד והדר בבתי הכנסת, הוא בכלל בקרקס של פריז. וסליחה אם קלקלנו לכם
ערב יום הכיפורים תשע"ה. אני עומד לפניך אלוהים בתפילה, ומבקש לפני הכל - בריאות וטוב לעם ישראל.
אני מתפלל לשלום אמת - קודם כל בינינו, שנהיה כצוק איתן אחד לשני תמיד. השנה האחרונה הוכיחה לי כמה מיוחד הוא עם ישראל. אילו עוצמות אדירות יש בנו כעם; איזה כוח יש בנו כאשר אנו מתאחדים.
אני נושא תפילה שהאחדות שהביאה עשרות-אלפים ללווייתו של החייל הבודד שון כרמלי ז"ל; שהאחדות שחיברה את כולנו בתפילה לשלום הנערים החטופים; שהאחדות שסבבה את עמנו שעה שנלחמנו באויב אכזר, תמשיך ותהיה עמנו גם בשגרה, גם ביום-יום.
אני מתפלל ששנת השמיטה הזו, תהיה שנת ערבות הדדית. שנה שבה נשים כולנו לב לחלשים בחברה. שנה שבה נצליח לחבר את כל חלקי החברה לעשייה, לעבודה משותפת, ליציאה ממעגלים של עוני וחוסר אונים.
אני מתפלל לשלום אמת עם שכנינו המעוניינים בשלום אמת, ומתפלל שאלה הרוצים לכלותנו יחלפו מן העולם. שנה טובה אחיותיי ואחיי. אוהב אתכם מאוד.
נפתלי בנט, שר הכלכלה, השר לשירותי דת והשר לירושלים והתפוצות
התפילה הפותחת את תפילות היום. אחרי אדון עולם הסטנדרטי אך המרגש תמיד, פסוקי דזמרה על תוספותיהם ותפילת העמידה, פותח שליח הציבור בנוסח המיוחד לחגי תשרי. מי שמצטרף לתפילות הימים הנוראים כמבקר לרגע, עלול למצוא עצמו אבוד בין דפי המחזור בשלב זה.
לפיכך, הוחלט בארגון "קשר תרבות יהודית", להוציא אלבום שירי תפילה ליום הכיפורים. מיכאל סיטבון – האיש והקול שמאחורי האלבום "שעת נעילה" – מתחייב כי במניינים מסוימים (ניתן לראות את הרשימה באתר) תיערך התפילה לפי הניגונים שבדיסק, כדי שכל אחד יוכל להרגיש בבית, ולהתחבר למילים שמאחורי הניגון. למשל, לפתיחה של שליח הציבור:
ספרו של אמנון ז'קונט "אביגיל" יצא לאחרונה בהוצאת "כתר"
קדושה
כשמה כן היא – החלק הקדוש ביותר בתפילה, הנאמר בעמידת דום. "נקדישך ונעריצך" בשחרית ו"כתר" במוסף (ובשחרית, בחלק מן הקהילות), מעוררות הוד מעצם פסוקיהן המתארים את הנעשה בעולמות עליונים. כאן בנוסח עדות המזרח – וכאן בנוסח האהוב והפופולרי של קרליבך , הנאמר כיום בבתי כנסת רבים.
הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, מחברת הספר "מהלכת בדרכה" (הוצאת "ידיעות ספרים")
והביאותים אל הר קודשי
ללא ספק אחד מקטעי התפילה המושרים (והאהובים) ביותר. אם שפר עליכם גורלכם ושליח הציבור בחר בביצוע של "שעת נעילה", קיבלתם תחליף מצוין לקפה, שיפיח חיים גם בעצמות היבשות שטרם הצליחו להתעורר.
אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו. הם יפתחו באמת רק כשנפחית את מפלס האלימות והשנאה בתוכנו.
ברך עלינו שנה שבה הוויכוח יחזור להיות דיון, ההתלהמות תהפוך לשיחה, והאלימות תהפוך ללחיצת יד. שנה שבה נבין כולנו שלא משנה לאיזה צד במפה הפוליטית אנחנו שייכים, או מאיזו עדה או דת אנחנו, עולים - כוותיקים.
בער את הגזענות, האלימות והשנאה מתוכנו. הן סותרות כל ערך יהודי או ציוני וצריכות להיעלם מחיינו.
מי ייתן והשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת סובלנות בין אדם לחברו, בהבנה והכרה בעולמו של האחר ומצוקותיו; שנה שבה נפעל בסובלנות שתעצים כל אחת ואחד מאיתנו, ובמיוחד שתרפא את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מתחלואיה הפנימיים.
ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג הוא ראש האופוזיציה ויו"ר מפלגת "העבודה"
אדון הסליחות
מה לא נכתב (או הושר) על פיוט הסליחות האולטימטיבי, נחלתם הבלעדית של בני עדות המזרח - בטח ובטח שביום הכיפורים. בעוד יוצאי אשכנז נאנקים ומסלדים פיוטי נשמה, מלמדים אחינו הספרדים איך צוברים נקודות (ובקלות) אצל כיסא הכבוד.
שלל ביצועים ל"אדון הסליחות" ב-ynet:
בכיפור השירים כואבים יותר, מקבלים משמעות אחרת. אלה שהלכו השאירו רבבות שבוכים, התפילה שלי שהכאב לא יהיה לשווא, שנתעורר ממנו לרצון חדש, לרצון כנה שיהיה פה טוב יותר, בתפילה שהאדמה הבוכייה תצמיח פרחים חדשים, פרחים של תקווה.
נזכור את אלה שאינם למען אלה שכאן, הם הרי רוצים מלמעלה, ממקום מושבם, ממקום מושב הנשמות הטובות, שיהיה לנו רק טוב, שקט, נחת, שלווה ושלום בבית.
כאב האובדן למען החיים, כואב מספיק שלא נרצה עוד מלחמות. בתפילתי שולח חיבוק ונחמה לכל מי שכואב. זה כוחנו האמיתי כעם, עם ישראל חי, להתחבר בתקווה שיכול להיות אחרת, יכול להיות פה שקט.
ממש תיכף מתנתקים מהכל, נכנסים לזמן השקט של כיפור, זמן חשבון נפש. יש בי המון דברים לשנות, הרבה על מה לכפר. רוצה להיפטר מההרגלים שמקשים עלי על החיים, רוצה להיפרד מהמון פחדים. אני מרגיש שזהו, הגיע הזמן וזה אפשרי, זמן של בחירות חדשות, הזמן לגדול עוד קצת מעל למחסומים שסוגרים בי את החיים.
מאחל כיפור מועיל לכולנו, חשבון נפש אמיתי אך עם זאת פשוט.
הכל קורה כפי שאמור לקרות,
והסוף טוב,
זה רק עניין של זמן.
נדמה שהשנה, הייתה עדנה לתפילה ולפיוס: בהמונינו העתרנו בעד בנינו, ביקרנו חולים, ספדנו לנופלים, הצפנו בתי חולים במאכלים. אז מה נותר? אולי הקשה מכל. תפילה לפיוס עם בני משפחתנו. עם בנוי ממשפחות, ורק משפחות מפויסות, מרכיבות עם מפויס.
אחד מקטעי התפילה היותר מרגשים, מופיע בבקרו של יום הכיפורים בתיאור עבודת הכהן הגדול. הוא סומך ידיו על ראש השעיר, ומתפלל: "אנא ה', חטאתי, עוויתי ופשעתי..." המילה "אנא", לפי חז"ל, רומזת לסכסוך האחים הראשון בהיסטוריה: של יוסף ואחיו. שנים אחרי שמכרוהו בעוולה, הם באים ומבקשים את סליחתו במילה "אנא": "אנא! שא נא פשע אחיך וחטאתם!" והוא – מתפייס. הקנאה, העוול, המרחק מאבא - נמחקים כולם במילה הזו, אנא.
כשסומך הכהן ידיו על ראש השעיר, הוא זוכר את שעיר העזים ששחטו אחי יוסף וטבלו את כותנתו בדמו, טרוף טורף יוסף. ולכן הפיוס - מטורף! ואם נטרוף את אותיות השם "יוסף", נמצא פ י ו ס.
עם הפיוס הנורא הזה, נכנס הכהן אל הקודש. משפחה שסועה שאחד מהם החליט לנהוג באצילות ולהתפייס כדי שנוכל, אולי, גם אנחנו. הוא מבין, יוסף, שאין כאב נורא מכאבו של אב שכול. הוא מבין שכל סכסוך הופך מטופש כל כך כשהכיסא ליד שולחן החג ריק, ריק, כי הבן, טרוף טורף ושום נחמה לא תועיל עכשיו. ארד אל בני ביגון שאולה.
זכיתם לברך "שהחיינו" בכניסת החג, זכיתם לומר "וקיימנו". למרבה הכאב, לא כל המשפחות שכך בירכו בתשע"ד, זכו לברך בתשע"ה. הגיעה העת ל"והגיענו": הגיעו זה לזה, געו זה בזה, התנפלו האחד על צווארי רעהו בבכי גדול, כי עוד בנכם חי וזה כל כך לא מובן מאליו.
כשהחזן בבית הכנסת אומר את המילים המרגשות: "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את שם השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו נופלים על פניהם" - באותו רגע כורעים הכל על ברכיהם בבית הכנסת, ולפי המקובלים שם, על הארץ, יש לומר: "הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
אז אני מתפללת לפיוס בין אישה לאישה,
מתפללת לאחוות אחיות;
מתפללת למחילת אם, לפיוס של אב;
שלא יגיסו גיסות את לבן זו בזו;
מתפללת לחם חם ולחמות מלאת נחמות;
מתפללת לחמלת גרושים זה על זה;
למעט בושה ללוחמים על ירושה;
למתבגרים בוגרים ולתאומים תואמים.
מתפללת למשפחות שמחות, למשפחות חיות.
אנא.
צילום תמונה הרבנית ימימה מזרחי: איילת השחר
הנני העני ממעש
רגע לפני תפילת העמידה הנאמרת בלחש, מתייצב שליח הציבור בקהילות אשכנז, ומפיל תחינה אישית שיהיה מתווך ראוי להעברת התפילות. אף שמדובר בנוסח חזנות לבעל התפילה בלבד, שמור לו מקום של כבוד בכותל הדמעות של התפילות. כך זה נשמע בביצועו של החזן האגדי, יוסל'ה רוזנבלט .
יש לי תפילה, או חלום, או תחינה, או תקווה: שהעם המופלא הזה יתעורר סוף-סוף ויסתכל למנהיגיו בעיניים; אלה שמובילים אותנו לאבדון, שמפחידים אותנו ומסיתים אותנו ומשקרים אותנו ועושקים אותנו; שמשפילים אותנו דבר יום ביומו; שמשחיתים ומסובבים אותנו בכחש; שלא מספרים לנו את האמת. ששומרים אותנו כמו חיות רעבות בכלוב, ומוציאים אותנו לטובתם למלחמות מיותרות.
המחשיבים אותנו לעדר מטומטם. דואגים לעוניינו - שנישאר עניים ותלויים לנצח, עם פערים בלתי נסבלים. שלא נוכל לקיים את עצמנו לעולם בכבוד. שלא נוכל לקום.
יהי רצון שנתעורר אחרי יום הכיפורים הזה ונצעק די. עד כאן - ומכאן אנחנו רוצים להיות בני חורין. רוצים לשמוע את האמת ואת העובדות; רוצים שלום למעננו ולמען הדורות הבאים. אם ימשיכו לנהל כך את חיינו, אז בקרוב לא יהיו פה חיים, אבל יהיו פה הרבה מתים. יש לי תפילה, או חלום, או תחינה, או תקווה: שאנחנו רוצים לחיות.
ונתנה תוקף
כנראה התפילה המרגשת מכולן. "ונתנה תוקף" (כאן בביצוע מסורתי של החזן חיים אדלר ) פותחת את סדר הקדושה בקהילות אשכנז, ואת תפילת מוסף כולה – בקהילות ספרד. בניגוד לפיוטים שונים ומשונים, המקפידים על חריזה הדוקה ועברית של בית מרקחת בברלין, "ונתנה תוקף" מדברת הישר ללב, בשפה שכל דובר עברית מבין היטב: שפת יום הדין.
מעבר לתיאורים הפיגורטיביים של המתרחש בבית דין של מעלה, מפרטת התפילה אחת לאחת על מה באמת אנחנו מתחננים: על נפשותינו, על ילדינו, על הבריאות והפרנסה. וכשתפילה מצליחה להבהיר בחדות כזו את מצבנו, אחרי כשלוש שעות וחצי בבית הכנסת, זה לא ממש משנה אם חוברה - אם לאו - על ידי רבי אמנון ממגנצה שמת על קידוש השם.
אלוהיי, ידיד נפשי, אבי, מלכי, המלמד בני אדם להבחין בין טוב לרע, בין מצוות לעבירות, בין בריאה להשחתה, רחם על אלו מבינינו המתקשים ללמוד, המתעוורים משקרים ומסתנוורים מהבלים. אנחנו הולכים בעולם כעיוורים, מגששים באפלה, מסרבים להבין משמעות זמננו הקצר עלי אדמות. אלוהיי אבי, האר את החושך ותן עיניים חדשות לאנושות כולה.
אלוהיי, ידיד נפשי, אבי, מלכי, מקור כל ברכות האנושות, הבט לתוך ליבי השבור והבחן בו הכרת טובה אינסופית על שהחזרת אותנו לארצנו הנפלאה, ועל הנס הגלוי של קיבוץ גלויות שאנו עדים לו. תן ברכה לזמננו עלי אדמות. תן ברכה לשמחתנו בגידול ילדינו ונכדינו, בבניית בתינו ומדינתנו.
ובשנה הבאה, תן שנהיה ראויים לכל הטוב שהתברכנו בו להיות עם חופשי בארצנו, וששונאינו סוף-סוף יפקחו עיניהם, ושנאתם ועוינותם תהפוכנה עליהם לאהבה ולידידות.
אלוהיי, ידיד נפשי, אבי, מלכי, בורא היקום, הבט נא לתוך ליבי ומצא שם רק את הטוב. למרות שמעדתי כשלתי וחטאתי, זכור נא שבצעירותי הייתי דודך ואתה הייתי דודי, שהלכתי אחריך לארצך ארץ הקודש להיות עם עמי ועמך בית ישראל, לעשות רצונך בלבב שלם.
אלוהיי, ידיד נפשי, אבי, מלכי, בורא כל חי וכל היופי בעולם, פתח את ליבי לרצונך, שליבי יפעם בהרמוניה עם כל טוב לבך וברכותיך לעולם. תן לי להיות חלק ממעשיך הטובים; להביא אחדות ושלום לעולם הנפלא הסובב את השמש המדהימה שבראת. תן לי להיות כמו הירח שמביא את אורך לעולם חשוך וקודר.
אין קִצבה
אם תפתחו את המחזור בסוף "ונתנה תוקף" – תוכלו לשיר עם החזנים את ניגון חסידות מודז'יץ, שילווה בבתי כנסת רבים את תפילת "אין קצבה לשנותיך" עד "ומשלשים בשילוש קדושה בקודש". איזו דרך נפלאה להיכנס ל"קדושה" (ע"ע).
תפילה זה לדעת מה אנחנו רוצים.
הדבר הכי קשה בתפילה - זה לדעת מה אנחנו רוצים. לפעמים מתפשרים על איזשהו מקום שבו אומרים למי שאנחנו קוראים לו "אלוהים", אנחנו אומרים לו "תעשה שאני אהיה מאושר". מטילים עליו את האחריות. "פשוט תעשה שיהיה לי טוב". בזה פספסנו את כל מה שנקרא "תפילה".
אני לא אוהב את המילה "תפילה", היא עמוסה בכל כך הרבה ציפיות שהיא כבר סותרת את עצמה. בכלל, יש הרבה מילים שהגיעו כי לא יכולנו להגדיר משהו, אבל יצאנו מופסדים עם השנים, כי המילה כבר השכיחה מהלב את הדבר האמיתי שאותו לא יכולנו להגדיר.
אדם גדל, אדם חושב, אדם בונה ונבנה, אדם שואל שאלות. עולמות פנימיים שיש בנו - אין להם גבול, עולמות שאי אפשר לנחש עד שלא מעלים אותם על הפה, על הכתב, על החומר. וקשה לו לאדם לדבר עם עצמו, במיוחד אם יש בו קולות חזקים. קשה לו לחשוב על עצמו כשליח של עצמו.
אז הייתי מצטופף בתור ילד על יד הפרוכת האדומה, מרחיב את פיסת הבד שלי מול אלוהים על ידי הרחבת מרפקים, עוצם עיניים ומבקש כל מיני בקשות. ותוך כדי התקדמות ברשימת הבקשות, לפתע מצאתי דברים סותרים בבקשות שלי. או אז הייתי עוצר לרגע ממושך, ולבסוף מבקש "ממנו" שיעשה סדר. "תעשה שפשוט יהיה לי טוב".
אם היה משהו שדורש מהאדם לנמק את עצמו לעצמו, להאמין בעצמו, לדעת שכל מה שהוא ירצה יקרה, כל מה שירצה יתגשם; אם היה דבר כזה, והיו צריכים לקרוא לו בשם - היו קוראים לו "תפילה". אבל הדבר הזה קיים גם בלי המילה.
ממש ברגע זה התפילה הפרטית שלי היא לשכוח מכעס. להתפטר ממנו. להתמלא אהבה. אבקש את זה מעצמי, והאלוהים יעזור לי.
אוחילה לאל
"לאדם מערכי לב, ומהשם מענה לשון. השם שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך". יחיאל נהרי פתח שפתיו בסלסול , גם ורדה ואודי שפילמן הלחינו מחדש אבל הביצוע של הרב הלל פלאי בעמותת "זיכרון מנחם" (לתמיכה בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם), פשוט ומצמרר.
הדבר הזה, שאני רוצה לנקוב בשמו - עשֵה שאדע לנקוב בשמך. אני יודע שאתה נמצא בכול ובאַין, שאתה ראשית הדברים ואחריתם. ברור לי שאתה קיים, ולוּ משום שלא הייתי רוצה לכפור בממשותך ולעשותך לאַין, שהרי גם האַין הוא איזה דבר.
מצב העניינים בעולם, שיש המכנים אותו "הדרך", מדיר שינה מעיני או מעורר בי פליאה עמוקה, ואינני אדיש אליו. אנא עשה שפחוֹת גדרות תעמודנה בין הדבר הזה שנקרא "אני" – שיש לו גוף ויש לו הווייה והוא תופס מקום בעולם וזמנו קצוּב לכך וכך שנים – ובין שאר הברואים. עשה כך שאדע לפרוץ את הגדרות המוצבות סביבי מבלי לפצוע את אצבעותיי.
עשה שבגופי לא יהיה מתוֹם, גם השנה הזאת; שאדע להינחם על חטאים שעשיתי בשוגג ובמודע, שלא יתרחקו ממני מתוך רתיעה של קירבה, שלא ישנאו אותי על טוב שהיטבתי עם מי, שלא ישנאו אותי על רע, שאלמד מחולשותיי ומשונאיי, שאכיר בגבולותיי, שלא אשחית את ימַי על התפל, שאזכה לחיות חיים של עיון ושל יצירה, שלא אומת, שלא ישפכו דם בשמי, שידי תהיה קלה על המקלדת, וששׂפתַי תזכינה לנשק את הדבר שהיה קרוב אלי והתרחק ממני בגלל אי הבנה או קלקול, או בשל רפיון שהוא מזיגה בין השניים. הדבר הזה, שאני רוצה לנקוב בשמו – עשה שאדע לנקוב בשמך, גם השנה הזאת. אמן.
("הצורף", הרומן החדש של משה סקאל, ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר")
מראה כהן
אחד מפלאי תבל, לצד מעשה המרכבה: איך זה שפיוט אחד מעז - ואף מצליח להקפיץ קהל עייף, רעב וצמא, אחרי כארבע שעות רצופות של תפילה. את "סדר העבודה" הארוך מסיים הפיוט העליז ביותר בתפילות החג, והקהל מצטרף בגרון ניחר (מסיבות ברורות) ובדבקות.
ואם בכהנים עסקינן – קבלו את ברכת כהנים , הנאמרת לקראת סוף התפילה. כל תפילה.
בסיומה של שנה לא פשוטה, אי אפשר שלא להתפלל לשלווה וביטחון ממשי.
יהי רצון שנצליח להפגין את האחדות והעוצמה שלנו כעם סגולה גם בימים רגועים, שנצליח מול האתגרים שעוד לפנינו, שנהיה לראש ונוביל אל שקט אמיתי. שנדע לבחור מתי לפעול מאמוציות - ומתי ממחשבה קרה.
מודה אני על הזכות לשמח ולרגש, על האהבה והפרגון להם אני זוכה. כולי תפילה שכל הטוב יתעצם, שהיכולת להנות ממוסיקה, מתרבות ובידור תהיה הזכות של כולנו. ימים שזורים באושר ושמחה, גמר חתימה טובה.
חמול על מעשיך
הפיוט נאמר בקהילות אשכנז לאורך כל חזרת הש"ץ, לאחר "קדושה". אבל אין ספק שבשעת המנחה - כאשר הגוף כבר תשוש - הנשמה מבקשת רחמים קצת אחרת. ולמרות התשישות, ועל אף שכבר שרנו את הפיוט הזה לפחות שלוש פעמים ביממה האחרונה - מוכנים המתפללים לשיר את התפילה בשתי המנגינות המאוד פופולאריות שלה, המתחרות ביניהן לאורך החג. מצד אחד של הבימה - אבריימי רוט, מהצד השני - אבריימי רוט, נותן לקהל את מה שהוא אוהב. אתם מוזמנים לנסות להכריע.
גם ביום כיפור אני מתחבר למוטו של רבי נחמן מברסלב של להיות תמיד בשמחה. ולא רק כי בימים אלה אני משתתף בסרט עלילתי חדש, שיכלול שלושה מסיפורי רבי נחמן מברסלב - אלא כי גם כל רופא מתחיל יגיד שנפש בריאה מביאה לגוף בריא.
התפילה שלאורה אני הולך לקראת יום כיפור, היא זו שלימד אותי סבתי עליה השלום - להפוך צרות לאוצרות, ולעשות טוב – עושה טוב ("מאכען גיט - מאכט גיט"). לו יהי כן בשנה החדשה.
ועוד לא שמעתם היום את "בספר חיים", בנוסח האהוב המושר ברוב בתי הכנסת האשכנזים. שירו איתם:
אל נורא עלילה
הרגע הגדול הגיע, והפיוט הפותח את תפילת הנעילה בקרב עדות המזרח, מושר לרוב בלחן אחיד, מה שמייחד אותו מול פיוטים אחרים שזוכים ללחנים רבים:
זו הייתה שנה מלאה. מלאה ברגעים מרגשים, מוצפת ברגעים לא פשוטים. בסיומה של שנה כזו קשה להפריד את הכללי והלאומי, מהאישי.
אז אני מתפלל לשקט, שלום, אחווה בתוכנו. שנשכיל להכיל את השונה, לחבק את החלש ולחזק אותו.
שנשמח ונצחק, שנקשיב.
שנצליח לסיים ויכוח בלחיצת יד, גם אם ללא הסכמה.
שעיקר החדשות יהיו על הצלחות והישגים שלנו כעם ושל יחידים חרוצים.
שהמוסיקה תעטוף אותנו.
שכל אחד יאמץ כלב או חתול - זו אהבה ללא תנאי וגם מצווה.
שתהיה שנה טובה!
פתח לנו שער
"נעילה", התפילה החמישית והאחרונה (ביום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות), מציינת את שיאן – רגע לפני שמסתיים היום; עוד כמה דקות של תחינה לפני מתן גזר הדין. איכשהו רגע לפני הסוף, כשהגוף כבר מותש לגמרי, נמלאים פתאום בתי הכנסת בקהל רב שמבקש "נבואה שעריך". כך זה נשמע מפיו של יהורם גאון:
הרב יואל בן-נון
הצעת וידוי ישראלי
אכלנו בלי חשבון, בגדנו בלי בושה
גאינו בלי גבולות, דיברנו בלי דעת
השפענו לרעה, והתייהרנו לשווא
זלזלנו בכל חוק, חיללנו כל קודש
טפלנו אשמות שקר, יעצנו עצות רעות
כעסנו בלא צדק, לא למדנו לקח
מיהרנו לשפוט ולבקר, נהגנו בחוסר אחריות (בכבישים, ובכלל)
סחרנו בערכים, עצלנו בשמירה
פגענו בכבוד ובאמון, ציערנו הורים וחברים
קילקלנו מה שכבר תוקן, רמסנו חסרי ישע
שיקרנו גם לעצמנו, תבענו מכולם, רק לא מעצמנו.
אנא ה' א-לוהינו, תן לנו כוח לצאת מהרגלי הרשע,
יושר להתחרט ולבקש מחילה,
אומץ להודות בטעות ובחטא,
ותן לנו שכל להתבונן מה ואיך לתקן
כדי להיות ראויים לסליחתך
ביום הכיפורים הזה.
אבינו מלכנו
תפילה ידועה זו נאמרת בסיומן של כל תפילות שחרית ומנחה בימים הנוראים – למעט אלו שבשבת. לפיכך, השנה לא נאמר הפיוט הנוגע ללב הזה במהלך יום הכיפורים, אלא אך ורק בסיומה של תפילת "נעילה". את המילה "כותבנו" מחליפה בשלב זה המילה "חותמנו" – ובסיומה צועק הקהל כאיש אחד: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".
כמה מבקשות ה"אבינו מלכנו" הולחנו לאורך השנים, והן דברו תמיד אל לב המתפללים. אך הגרסה של ברברה סטרייסנד (ללחן עממי, ככל הנראה), שברה את המחיצות בין הפיוט העתיק לאזרחי העולם המערבי. גם אם לא כולם מבינים את המילים במדיסון סקוור גרדן, המנגינה מחלחלת לעצמות.
בחסידות חב"ד הפיקו קליפ לפסוק "אין לנו מלך אלא אתה" , על פי לחן המיוחס לאדמו"ר הזקן, שכבש קהלים גדולים וצעירים, ומקהלת "משפחה אחת" שמורכבת מאבות שכולים, הקליטה את "תהא השעה הזאת", בשעה שאף עין לא נותרת יבשה גם בבית הכנסת:
וככה זה נשמע בבתי הכנסת, רגע לפני הסוף:
ברכת המזון
ברוך אתה, הזן את העולם בחן, בחסד ובהרבה רחמים, אתה, הנותן לחם לכל בשר, תן בי את הכוח לומר די ללחם, וגם לבשר.
ולעוגות, ולדברי המתיקה, ולעוגיות האוריאו, ולסוכריות הג'לי הקשות מיושן, ולפרוסות הלחם שנדחסות לתוכי האחת אחרי השנייה, ולנהרות המשקה הממותק.
תן בי את החסד והרחמים: שארחם על עצמי ועל קיבתי ההולכת ומתמתחת. תן בי את הכוח לומר לעיניי הרעבות תמיד (תמיד!) שישנו את כיוון מבטן. למד את שפתותיי להיסגר, ואת ידי הנשלחת לדלת המקרר פעם אחר פעם כאילו יימצא שם דבר מה חדש, קמץ לאגרוף.
כי זה נכון מה שאומרים, לביס השני יש את אותו הטעם כמו לראשון, והבוטן החמישים אינו שונה במאומה מהעשירי, וכן, הכל עניין של כוח רצון ואמונה בעצמי, אבל מה לעשות שהרבה יותר קל לי להאמין בך, מאשר בעצמי הנכשלת הזו פעם אחר פעם בלילה (שוב. ושוב) אל מול המקרר.
ואלה האומרים, תגידי תודה לאלוהים שלך, הרי לפחות את לא רעבה. אינכם מבינים שאני תמיד רעבה? באותו רעב מהסוג האחר? השחור? זה שאין לו תחתית?
אז אתה, שפותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, למד אותי לשבוע, למד אותי לוותר על מה שנדמה לי כ"רצון". ואז תהיה ברוך, אתה, הזן את הכל.
קדיש
לקדיש של "נעילה" שמור מקום מיוחד, על תקיעות השופר במרכזו והשירה הנלהבת - "לשנה הבאה בירושלים" - בסיומו. הוא מצליח תמיד לחשמל את האווירה הטעונה מיום שלם של צום ותפילות, ואפשר למשש את המתח הקולקטיבי מתפרק באוויר. ככה זה נשמע בביצוע החסידי והמפואר של החזנים אריק מוזס, ישראל רנד, יוסף מלובני ואחרים, שמן הסתם אכלו משהו לפני ההופעה.
והעיקר - שתהיה לכולכם גמר חתימה טובה!
צילומים: גיל יוחנן, דוברות בית הנשיא, ג'קי יעקב, עידו ארז, ראובן קפוצ'ינסקי, תומריקו, דניאל קמינסקי, עדי מזן, ורדה רזיאל-ז'קונט, איילת השחר, פיני סילוק, נמרוד ארונוב, זוהר רון, עידו איז'ק, אהוד רומנו, אלכס קולומויסקי, מוטי קמחי.
לפנייה לכתב/ת 
