"וויפלאש": תוף טוב, הכל טוב
על פניו "וויפלאש" הוא דרמה מוזיקלית, אולם ככל שהעלילה מתקדמת הסרט נראה כמו מותחן ברוטלי יוצא דופן שלוקח את הפיזיות של המתופף אל הקצה. הבמאי דמיאן צ'אזל מעצים את הרושם באמצעות מראות וצלילים אינטנסיביים
ניתן להמר כי מבין השמות החדשים שהופיעו בנוף הקולנוע האמריקאי של שנת 2014, דמיאן צ'אזל בן ה-29 יהיה הזכור ביותר. "וויפלאש" ("Whiplash"), סרטו השני, זכה בפרס חבר השופטים ובפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון.
עוד ביקורת סרטים:
הסיטואציה הדרמטית פשוטה ולכשעצמה לא מלהיבה במיוחד: אנדרו נימן (מילס טלר), מתופף בשנה א' במוסד היוקרתי של הקונסרבטוריום ע"ש שייפר במנהטן, מול המורה האגדי ומעורר האימה טרנס פלטשר (ג'יי.קיי. סימונס). מה שהופך את הסרט ליוצא דופן הוא בעיקר אופן הטיפול של צ'אזל בסיקוונסים הרבים של נגינה המשולבים בו.
המשיכה של צ'אזל למוזיקה ניכרה כבר בסרטו הראשון. "גאי ומדליין על ספסל בפארק" (2009) קיבל ביקורת טובות מהמבקרים שראו אותו בפסטיבל טרייבקה, אך הוא לא זכה להפצה מסחרית. כמו ב"וויפלאש", הגיבור הוא נגן ג'אז שאפתן (חצוצרן) והעלילה עסקה ביחס בין האמנות והחיים. אך זה גם סרט מאוד שונה מהנוכחי. הוא צולם ב-16 מ"מ ובשחור לבן ונשא אופי צורני ועלילתי אימפרסיוניסטי ("ג'אזיסטי").
"וויפלאש", לעומת זאת, הוא סרט ממוקד עלילתית וצורנית במידה יוצאת דופן. הוא הצד השני של הנגינה ושל המנעד הסגנוני של הבמאי. בהתאמה, התמה היא השאיפה להתעלות טכנית והמחיר של השגתה.
לשלושת אנשי המפתח בסרט יש ברקע המוזיקלי הניכר באיכויות אותן הם מביאים. צ'אזל היה מתופף בתיכון, וכמו גיבור הסרט לא רק זכה למורה קשוח אלא גם חווה לחץ כה רב עד שנהג להקיא לפני חזרות. טלר הכיר את הבסיס הטכני הנדרש לתפקיד מכיוון שבעברו תופף בלהקת רוק. האתגר עבורו היה בלימוד טכניקת התיפוף השונה של הג'אז. ג'יי.קיי. סימונס (הזכור מהסדרה "אוז") למד נגינה קלאסית בקולג'.
טרנס פלטשר אינו המורה הקשוח הראשון בתולדות קולנוע. אבל ההשוואה הרלוונטית אינה לדמויות כמו צ'ארלס וו. קינגספילד ג'וניור (ג'ון האוסמן), המרצה הקפדן למשפטים מ"המרוץ אחר הגלימה" (1973), אלא לסמלי הרובאות (מאמני הטירונים) בקולנוע האמריקאי.
האם פלטשר תואם את המודל החיובי של אמיל פולי (לואיס גוסט ג'וניור) מ"קצין וג'נטלמן" (1982), זה שדוחק את גיבור עד הקצה כדי להפוך אותו מנער אשפתות לטייס בצי? או שהוא דומה יותר לסמל הרובאות הארטמן (אר. לי ארמי) מ"פול מטאל ג'אקט" (1987) שמרסק את אנושיותם של טירוני המארינס בתהליך עיצובם כמכונות מלחמה א-מוסריות? עד שהסרט ייתן תשובה לשאלה זו, האימון הנוקשה של פלטשר יביא להגרת כמויות בלתי סבירות של נוזלי הגוף אותם הבטיח צרצ'יל: "דם יזע ודמעות".
סימונס, הזכור כמי שמגלם דמויות משעשעות גם כאשר הן בלתי נסבלות (ג'יי. ג'ונה ג'יימסון בטרילוגיית ספיידרמן של סם ריימי), מסתובב בסרט גלוח ראשון, בטי שירט שחור צמוד, ובזרוע שרירית שאותה הוא מרים במהירות כדי לעצור בברוטליות את פעולת הנגינה של התלמידים. הפה שלו פולט עלבונות והשפלות בקצב שלא היה מבייש את דיוויד מאמט, והוא מפעיל לוחמה פסיכולוגית המשסה את התלמידים אלו באלו, ורומס אותם במשטר אימונים טרוריסטי.
להבדיל מהסערה הרגשית והפיזית בתרגול הנגינה, ישנה הבנליות של היום יום. אביו של נימן (פול רייזר) הוא מורה שזנח את חלומו להיות סופר. היחסים בין השניים טובים, אך האב לא מסוגל להבין את הכוח המניע את בנו. היחסים המתפתחים בין נימן וניקול (מליסה בנויסט) לא יכולים להיות אלא משניים למקום בו נמצא ליבו ושאיפותיו - התיפוף.
כאשר מגיעים לחזרות, לדינמיקה בין נימן ופלטשר ולנגינה הסוערת, הסרט בשיאו. צ'אזל מביים את קטעי הנגינה כמו קרבות מוזיקליים. המצלמה של שרון מאיר הישראלי מחליפה צילומי אקסטרים קלוז אפ של טכניקת נגינה והמאמץ האדיר, בתנועות מצלמה מהירות שמתרגמות את הצלילים לתנועה במרחב. העריכה של תום קרוס חותכת לפי הקבצים. התיפוף הופך לחוויה קולנועית טוטלית.
"וויפלאש", כלומר, "צליפת שוט" - אותה טראומה גופנית לצוואר המתרחשת בשעת עצירת פתע,
היא שמה של היצירה המורכבת עליה מנסה נימן להשתלט. אך זוהי, כמובן, גם הצהרה על הנגינה כטראומה פיזית (ונפשית), עמדה שאותה הסרט מציב באופן ברוטלי וסוחף כאחד.
גם אם התסריט אינו בונה דמויות מורכבות במיוחד, ולא נושא רעיונות בעלי עומק יוצא דופן, הוא מצליח להיות תעמולה אפקטיבית להצדקת ההשפלה, ההקרבה, והטירוף למען הגדולה האמנותית. חלקו האחרון של הסרט מביא רעיון זה לשיא יוצא דופן המותיר את הצופים הלומים. עד כמה זה מעיד על איכותו של הסרט? זה תלוי במידת ההסכמה עם העמדה המוצגת בו. אלו מבין הצופים שלא יקבלו עמדה זו עלולים להתקומם כנגד האופן האגרסיבי שבו ניתן לה תוקף ולחוש שהם עצמם הותקפו על ידי הסרט.
