פרו ורבו: כשחז"ל החליטו לשלוט על הרחם
בעזרת שילוב הידיים בין ההלכה והרפואה, "מצליחות" נשים בדורנו ללדת כמויות בלתי נתפסות של ילדים, וגופן קורס מצער הלידות הקשות. חז"ל לקחו את הברכה "פרו ורבו", והפכו אותה למצווה לגברים בלבד, מתוך ניסיון לשלוט על הרחם. בכך הפכו את גם את ההולדה לזירת קרב
"שתחדש עלינו שנה טובה"
כמה כוח ואופטימיות יש במחשבה שהחיים מעגליים, שאפשר לחזור בכל בשנה לנקודת הראשית לתקן, ולקוות שהשנה יצדיקו מעשינו את ההחלטה האלהית לברוא אותנו בצלמו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בפרשת בראשית אנו שמחים על הבריאה, ופוצחים בשיר הלל ליצירת האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָֽרֶץ (בראשית א', כ"ז-כ"ח).
עוד בערוץ היהדות - קראו:
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת בראשית
אלוהים עוד יצטער על זה, ומהר יצטער. כבר בפרשה הבאה, נח, נתמודד עם החמס האנושי ועם תעתועי הרצון האלוהי. אבל השבת - בראשית, ואנחנו מברכים על בריאת האדם.
"פרו ורבו" היא מצווה?
לנוכח העיסוק הנרחב בדורנו במצוות "פרו ורבו", והעמדתה כמצווה עיקרית וחסרת גבולות - חשוב לציין שבמקורה, בפרשת בראשית, היא לא מצווה אלא ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ".
בדיוק כפי שאלוהים לא מצווה עלינו לכבוש את העולם ולשלוט בבריאה, אלא מברך אותנו ביכולת זו - הוא לא מצווה עלינו להתרבות, אלא מברך אותנו בכך. ברכת הפריון נתנה כמובן לאדם ולחווה גם יחד.
ומי שלא השתכנע - שישאל את הדגים
פסוקים ספורים לפני ברכת חווה ואדם, מתוארת בריאת הדגים וברכתם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ... וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָֽרֶץ" (בראשית א', כ"א-כ"ב). כשאלוהים אמר בפעם הראשונה (והשנייה) "פרו ורבו", הוא התכוון לברך אותנו שלא נהיה לבד, ולשם השינוי - הוא לא חשב באותו רגע על שום מצווה.
חז"ל התעקשו להפוך ברכה - למצווה
"לא ייבּטל אדם מפריה ורבייה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה')
זכר ונקבה בראם... האיש מצווה על פריה ורבייה, אבל לא האישה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו" (יבמות ו, משנה ו).
הנה, חז"ל הופכים את הברכה למצווה, ומשום כך גם תוחמים את גבולותיה – שני בנים לשיטת בית שמאי, בן ובת לשיטת בית הלל. חז"ל גם מקיימים מחלוקת, שעל פניה נשמעת מופרכת, בשאלה האם רק הגברים מחויבים במצווה זו, או גם הנשים?
העמדת משפחות בנות עשרה וחמישה-עשר ילדים היא תוצר של שלוש בחירות בעיתיות: הראשונה, הבחירה להפוך את ברכת הפריון למצווה. השנייה, הבחירה לחלוק על העמדה המשותפת לבית שמאי ולבית הלל, ולפיה די בהבאת שני ילדים לעולם (אם רוצים להשיג את שילוב המינים המבוקש על ידי החכמים – צריך לפעמים קצת יותר משתי לידות, אך בוודאי שאין צורך להגיע לחמישה-עשר ילדים). והשלישית, הבחירה של הרופאים והמחוקקים לשתף פעולה עם מירוץ הפריון, ופעמים רבות בסתירה לחובתם המקצועית - אף להיענות לתביעות של פוסקי הלכה, שבריאות האישה והמשפחה לא נמצאת תמיד בראש דאגותיהם.
איך מקיימים "פרו ורבו" בלי אישה?
מדהים לחשוב על כך שהפעילות המזוהה יותר מכל עם האישה המסורתית - ההולדה - הפכה למצווה לגברים בלבד. מה חשבו חז"ל להרוויח מכך? לפנינו כמובן סיפור של שליטה גברית על הגוף הנשי. נשים בוראות בגופן חיים, ואילו הגברים – לא.
יכולת ההתרבות של הגברים תלויה בהסכמתה של האשה "לארח" בגופה, למשך תשעה חודשים, את זרעו של הגבר. לאישה חלק ארוך, מורכב וגלוי בהבאת חיים לעולם, בעוד שהגבר תורם לתהליך תרומה קצרה ונסתרת מעין, ולכן לעולם לא יוכל לדעת בוודאות, אם האישה שמרה לו אמונים, ואם ילדה הוא גם ילדו.
ייחוס המצווה לגברים בלבד, הוא תגובה לתחושת התלות שלהם בנשים, והוא נועד, גם אם בצורה פאתטית, להפוך את היוצרות: אנחנו מפוקדים על יצירת חיים, ולא אתן.
איש אחד (שביקש להשאר אנונימי) העלה בפני את האפשרות שעמדה זו מייצרת לגברים ניידות בנישואין, ומצירה את אפשרויות ההתניידות של הנשים: "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל", קובעת המשנה.
אם גם נשים היו מצוות על פריה ורבייה, הן היו זכאיות להתגרש לאחר עשר שנות נישואין לא פוריות, או אפילו לשאת גבר נוסף על הבעל העקר. מי שמצווה על פריה ורבייה זוכה לפריווילגיות נישואין וגירושין מיוחדות, ואולי משום כך בחרו החכמים לפטור את הנשים ממצוות חייהן.
"אשרי יתומה אני" - הרווחים מהפטור
סיפור תלמודי מפתיע (כתמיד) מתאר התדיינות זוגית קשה וכואבת סביב צערן של הנשים היולדות, ואירוניית הפטור ממצוות
"פרו ורבו" (יבמות סה, ב. מתורגם מארמית):
"יהודית אשתו של רבי חייא היה לה צער לידה. החליפה את בגדיה ובאה לפני רבי חייא (בבית מדרשו). אמרה לרבי חייא: אישה מצווה על פריה ורבייה? אמר לה: לא. הלכה ושתתה סם מעקר. לבסוף נודע הדבר. אמר לה: אילו היית יולדת לי כרס אחת נוספת".
מן ההקשר התלמודי נלמד כי צער הלידה של יהודית היה קשור לתאומים שילדה בקושי רב. כך או אחרת, האגדה שלפנינו מעמתת בין "צער הלידה" ששייך כולו לאישה, למצוות "פריה ורבייה" המשוייכת על ידי החכמים, רק לגברים. יהודית, אשתו של חייא, צריכה להחליף את "בגדיה" כשהיא עוברת מהחוויה הטבעית הנשית, אל המרחב התרבותי של הגברים. מהצער שלה, אל הניכוס שלהם.
אישה שמחליפה את בגדיה (או מתקשטת, כמו באגדה על חירותא) - לא מטעה את הגבר שלה, שהרי הוא יזהה אותה גם בבגדיה החדשים. בשינוי הבגדים כמו גם במעבר מהבית אל בית המדרש, היא מספרת לו שהיא באה אליו הפעם "אחרת". לא כאשתו היא מגיעה אליו, אלא כמתדיינת בבית דינו. בטבע היא מבינה היטב, בתרבות הם מבינים, והיא באה על מנת להרוויח מהפער שיצרו החכמים בין הטבע לתרבות.
הקרב בין הנשים לגברים: משחק סכום אפס
המפגש הכואב והמעליב בין האישה המצטערת בלידותיה, לגברים המנכסים לעצמם את הלידות, מוביל לפתרון פשוט – היא לא חייבת,
היא לא תלד. הפה שגזר על הרחקתה מהמצווה, התיר לה את השימוש בסם המעקר. והגבר העצוב והמוכה של סוף הסיפור, הוא החכם שהבין שנסיונו לשלוט על הגוף הנשי, המיט עליו אסון.
מרגע שהחליטו החכמים להפר את ברית הייעוד עם הנשים, הם הפכו את גם את ההולדה לזירת קרב, למשחק סכום אפס. כשאין ברית יש מאבק. כשאין חמלה לסבלן של הנשים, אין שיתוף פעולה מצידן.
ראו זה פלא, חייא לא מאשים את אשתו בכך שעברה עבירה. הוא יודע שבדבריו ובהלכותיו הוא התיר לה את הסם המעקר. כאבו הוא כאב אישי, ולא כעס הלכתי. יהודית החליפה את בגדיה כאות לניכור שיוצר בית המדרש בין איש לאשתו, ובין אישה לגופה. וברגע שפסק לה בעלה-הרב שהמצווה שייכת רק לו, הוא בודד את הרחם שלה ממנו, והותיר את אשתו לנפשה.
איפה יהודית כשצריך אותה?
איך הגענו למצב שבו השליטה הגברית על הגוף הנשי עולה על גדותיה? בעזרת שילוב הידיים בין ההלכה והרפואה, "מצליחות" נשים בדורנו ללדת כמויות בלתי נתפסות של ילדים. טיפולי פוריות מביאים לעולם תאומים ושלישיות גם למשפחות שהן כבר מרובות ילדים.
גופן של נשים קורס מצער הלידות הקשות, ולצערי קיימת רק "אגודת אפרת", ועדיין לא קמה למולה "אגודת יהודית" - אגודת נשים שמשתמשות בתבונה בפסיקת החכמים בעניין "פרו ורבו"; אגודת נשים שאומרת שחיי נשים, בריאותן הנפשית והפיזית ובריאות משפחתן, קודמת לתאוות הפריון של פוסקי ההלכה והפוליטיקאים הדתיים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בתגובה 24 ("גם אנחנו קיימים") לטור הקודם, נכתב: "קוויר = אדם שחש לעיתים קרובות אך לא תמיד במגדר האחר / אסקסואל = אדם
שאינו מרגיש שום משיכה (רומנטית או מינית) כלפי שום אדם - ללא נטייה. אנחנו ציבור קטן, אך גם אנחנו קיימים".
אני מודה על התגובה הזו. אני לא מרגישה נוח כשאני משתמשת במונח "להט"ב" על מנת להגדיר אנשים שאינם סטרייטים, וזאת מכמה סיבות: ראשית, זו הגדרה לעומתית המעמידה את הסטרייטים במרכז, ואת כל היתר כקבוצה אחת שולית. ושנית, כיוון שהגדרה זו ממיינת בני אדם לפי נטייתם המינית, ומניחה שלכל אדם זהות והעדפה מינית אחת מוגדרת וידועה לו. בהיעדר מונח אחר, אני משתמשת במונח להט"ב, שכפי שנלמד מדבריך הוא בעייתי ומדיר. הגיע הזמן למצוא מונח חדש שידבר על מיניות בכל צבעי הקשת - מא' עד ת'. ואודה למי שת/יתרום הגדרות.
שבת שלום!
