"ערסים ופרחות": מי פה הגזען?
הסדרה "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" עוסקת באפליית המזרחים: המרואיינים מדברים כולם על הפריבילגיות של האשכנזים, אך לא מנמקים ולא מדייקים. אריאנה מלמד חושבת שחגיגת הסטריאוטיפים הזו מביכה
צריך להתחיל בדברי הוקרה. רון כחלילי הוא אחד היוצרים הדוקומנטרים המוכשרים ביותר בישראל, ומי שראייתו נוקבת, רחבה והיקפית משל רבים וטובים. הוא הקים את ערוץ "בריזה ב-yes וגאל את כבודם האבוד של סרטים ערבים. הוא יצר את "ים של דמעות" (עם שושנה גבאי), את "שקופים" – סדרה דוקומנטרית מצוינת על העוני בישראל, את "סרט שחור לבן" על תולדות סרטי הבורקס ומה הם אומרים על החברה הישראלית ושסעיה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"טרנספרנט": לצאת מהארון ביידיש
"מועדון לילה": גברים מעלים עובש
"תיקים מהסניגוריה": גם חשובה וגם טובה
יש לי ויכוח איתו: אני מאמינה שהבעיה החברתית המרכזית של ישראל 2014 איננה מה שנעשה למזרחים אי-אז ואפילו לא מצב האפליה באקדמיה, במערכת המשפט ובשלטון המרכזי היום. אני חושבת שהבעיה היא יחסי מרכז-פריפריה וההסללה המתמשכת של הפריפריה – מזרחית כאשכנזית – אל עבר עוני, בערות ונחשלות חברתית מתמשכת. כמה וכמה משותפיו לדעה סבורים שאני אשכנזיה גזענית כי אני מכחישה את סבלם או לא חושבת שהוא היחיד. הם יכולים להמשיך לחשוב כך אחרי הסדרה "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", שצפיתי בה פעמיים בשקיקה.
שלושה פרקים יש בה, הם מוקרנים יום אחרי יום בערוץ 8. כחלילי אחראי למיזם כולו, אך ביים רק את הפרק האחרון והמרתק ביותר. אמש (ב') הוקרן הראשון, ובו ח"י שיחות עם ערסים. בעיקרו, זה היה סרט לא מושקע מבחינה ויזואלית שבו התיישבו ראשים מדברים בזה אחר זה מול מצלמה וניהלו "דיאלוג" עם הבמאי, שמשום מה טרח להישמע כאיפכא מסתברא שלהם, מבלי להביא לידיעתנו את כל הוויכוח שהתנהל, אם התנהל, בין המרואיינים לבינו. וזה ויכוח לא הוגן, כי לך תריב עם האיש עם המצלמה והצוות, שבסוף בכלל לא רואים אותו על המסך. צריך המון ניסיון טלוויזיוני כדי לעשות זאת נכון, ולמרואיינים רבים לא היה כזה.
עלו בסך שני בסטיונרים עם שפה ציורית במיוחד, משורר כועס ומנומנם (רועי חסן, אלא מי), נהג מונית רהוט להפליא – תרגעו, גם נהגי מוניות אשכנזים, ויש המון כאלה, בדרך כלל לא רהוטים להפליא – עורכי דין מצליחים, זבנים שרוצים להצליח, אסף אטדגי, המוח מאחורי עומר אדם, ואחרים. לא הגורמטים והשרשראות היו משותפים לכולם, גם לא מריטת הגבות שרובם מבצעים בלהט של טקס דתי. הכעס היה משותף, והוא מוצדק ומובן לגמרי, שכן המדינה הזאת היתה גזענית מראשית הקמתה (וגם לפני כן), והיחס המפלה המתועד אל יוצאי צפון אפריקה וארצות ערב היה מחפיר: מפלה ומדכא, מסליל ומנחשל.
אז אסף אטדגי מגדיר את עצמו כיהודי, מרוקאי ורק אחר כך ישראלי, אבל הוא יוצר בעברית ואין לו יותר מדי מה לומר על שורשיו ותרבותו המרוקניים, מלבד העובדה שהם מצדיקים את הפופולריות של עומר אדם, ושאלתרמן גם כן כתב "מזרחית". ורועי חסן, שנורא רוצה להיות ארז ביטון אבל אין לו הכישרון השירי הנחוץ, מקריא פמפלט זועם שהוא גם שיר מתוך הסלולרי שלו, ומאמץ גינוני דקלום של מיטב המשוררים הרוסים. ועורך דין צעיר אחד דן ארוכות בינו לבינו בשאלת זהותו, ומחליט שהיותו גיי מקרינה על הזהות יותר מהיותו מזרחי, ועצם הדיון הזה הוא כל כך אמריקני שבא למות.
וכו-לם מדברים באורח זהה על אשכנזים פריבילגים ועל כך שהללו, בניגוד למזרחים, לא מתלבשים מוקפד ולא מחבקים זה את זה ולא קוראים זה לזה "אחי", גם לא מתייחסים כ"מזרחים" קצרי-פיוז אל ה"אישה שלהם", (אבל אסי ישראלוף דווקא כן, והוא מחייך כשהוא אומר את זה) ולא שומעים מזרחית. רבאק – איפה אתם חיים?
הפרק השני מעניין יותר מבחינה ויזואלית ותוכנית. יש בו פרחות, כמובן – כמו הסוציולוגית, הפעילה החברתית, אשת האופנה ואושיית הפייסבוק אורטל בן דיין, שמספרת אנקדוטה נהדרת על כך שפעם ביקשה לבטל את המנוי שלה ל"הארץ", והמוקדנית העלתה את פרטיה מייד והתוודתה, "את האורטל היחידה שיש לי". ועוד: ירדן ולילוש מאשדוד, עירי האהובה-שנואה וצור מחצבתי, האחת הולכת להביס את "האשכנזים בבית ספר תדמור" (בהצלחה, כי הם פשוט לא שם) והשנייה רוצה ללמוד קרימינולוגיה ותעשה את זה טוב יותר מאשכנזים, כי במג"ב, בשירות, היא ראתה הרבה גופות. אני מתכווצת מכאב כשהדברים נשמעים כאילו הם אמת לאמיתה, ואליהם נלווה מניפסט חצי אפוי וגזעני לעילא, שמתייג את כל האשכנזים כפי ששתייגו את כל ה"פרענקים" בתגית מכאיבה גדולה אחת.
אסור להטרים יותר מדי, אין כותבים ביקורת על מה שטרם שודר, ולכן אתמקד כאן רק בדמות אחת מתוך הפרק השני: קלאריס חרבון. היא מהשכונה שלי באשדוד. היא מהבלוק שלי, לעזאזל. מישהו ממשפחתה למד יחד איתי בכיתה אחת ויחד איתי הוסלל בדיוק לאותו כיוון. הציונים שלי היו דווקא בסדר, לכן ייעדו לי קריירה של טכנאית אלקטרוניקה. לח"כ אילן גילאון, אשכנזי, שגר כמוני בדיור ציבורי, ייעדו קריירה של פועל דפוס. הורינו היו מהגרים שנאלצו לשנות את שמותיהם, להתבייש בשפות שלהם, בתרבות שהביאו עמם מארץ שם.
הוסללנו: לא לדבר על השואה, לא לדבר יידיש או רומנית או רוסית (לפני גלי העלייה הגדולים), לתרום לקרן הקיימת ולחשוב שאנחנו חיים בגן עדן. להתכחש למוזיקה, לספרות ולבידור שהבאנו משם, מדז'יגאן ושומכר ועד לתיאטרון ברומנית והעיתון ברומנית, ששבקו חיים טרם זמנם. אבותינו הופלו בקבלה לעבודה מתגמלת משום שהיו עולים חדשים, והברונים במפעלי הטקסטיל ובחברת החשמל היו מאוד חשדניים כלפינו. מי שסידר להם עבודה היה מזכיר מועצת הפועלים דאז, שאול בן שמחון, יקירה של העדה המרוקנית.
ראשות העיר והנמל, כל מוקדי הכוח - מצויים בידי יוצאי צפון אפריקה וגרוזיה, ועדיין קלאריס – "פרחה פוליטית" בוגרת ייל, לוחמנית ודרמטית כלבבי, צובעת לבלונד מתוך הוקרה לאמא שלה שצובעת לבלונד – קלאריס חרבון שגדלה בשכונה שלי, מוחה במרץ על מה שכבר לא התרחש בימי נערותה ובחרותה.
הפרק השלישי מוקדש להתמזרחות. קבוצה של אינטלקטואלים (פרופ' אמנון רז-קרקוצקין בראשם) שאימצו את הפוזיציה המזרחית כיחידה שמאפשרת צדק חברתי, שלום עולמי והגינות קוסמית במקומותינו. כך, קרקוצקין תמך באריה דרעי כשהואשם במה שהואשם, כי בסך הכל לא הבינו "מאיפה יש לפרענק דירה" (כאילו אין טייקונים, בעלי נכסים ואנשים אמידים בין המזרחים), כך, צפי סער האשכנזיה להפליא בחרה בהשקפת עולם פוסט-פאנונית אבל לא מצליחה לנמק מדוע דווקא זו. דרך אלה ואחרים מסביר כחלילי מדוע המזרחים ימנים, השמאלנים אשכנזים וחארות באופן כללי, והסטריאוטיפיזציה חוגגת עד שנהיה פשוט מביך לצפות.
צר לי מאוד, אבל שום דבר בסדרה הזאת אינו מנומק. מי שמדברים על תרבות מזרחית – לא מכירים אותה. מי שמדברים על ערסים, לא מכירים את דברי ימי הגבריות הלבנטינית, לטוב ולרע. ה"פרחות" לא יודעות שיש אשכנזיות פרחות, תמיד היו, רק שביידיש קוראים להן "צצקע" והן מקפידות על צעקנות, תועפות איפור ונצנצים, ואפשר שיקראו להן בז'ז'ינה ומתילדה ויולנדה. או שרית ושימרית. או – תתפלאו – קארין ואורטל, סיגלית (סיגי) והודיה, אושרית ודבורית. והאינטלקטואלים המתמזרחים צודקים לגמרי בכך שיש לכתוב מחדש את ההיסטוריה היהודית מנקודת מבט מזרחית, וטועים לגמרי בנהייתם אחרי ש"ס.
ואיפה האליטות החדשות בכל אלה? חבורת המרואיינים הגדולה שהובאה אל המסך כדי להנכיח את הטענות של כחלילי ולנמק אותן, לא הצליחה לעשות זאת באופן משכנע. אליטה היא קבוצת אנשים קטנה וסגורה באוכלוסייה, שמסיבות היסטוריות, דמוגרפיות, כלכליות וחברתיות נהנית מזכויות יתר בעוד היא אוחזת במוקדי השליטה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. אולי המרואיינים הללו רוצים להיות האליטה החדשה – אבל הם לא. הם אוסף מייצג של מזרחים, בעיקר מאזור תל אביב, רובם כאלה שנמלטו מן הגורל של הפריפריה ומתכחשים לכך שזה הגורל עד היום, בפריפריה, לאשכנזים מרוסיה ורומניה, לאתיופים (שמחוץ לשיח הזה, לא ברור למה), ליוצאי הקווקז, לכל מי שאיתרע מזלו להתיישב צפונה מחיפה ודרומה מאשדוד, משנות ה-50 ועד היום.
אמשיך לעקוב אחרי יצירתו של כחלילי בהערכה. הפעם, לצערי, זה רק בגלל המאמץ ולא בגלל התוצאה.
